הסיפור שלה

נעמה נויהאוז

נעמה ואני – זה התחיל לפני עשרים שנה וקצת: פגישה מקרית במקום עבודה שהולידה חברות אמיצה ואהבה גדולה. מאז קצת התבגרנו, הקמנו משפחות וצעדנו במשעולי הקריירה.

הבלוג שלי סיפור.חיים התחיל, בעצם, בזכות נעמה. כלומר: בזכות המחשבות על נעמה ועל הקונדיטוריה העצמאית שהייתה לה באותה התקופה, אי-שם בחורף 2016. והמחשבות הללו הביאו אותי ל הבין, לאחר תקופה ארוכה של חיפוש, בדיוק מה אני עומדת לעשות. ושהצעד הראשון שלי עומד להיות ראיונות עם נשים באמצע החיים, שבהם אבדוק עמן את המקוםש בו הן נמצאות כיום, ביחס לסיפור החיים המוקדם שלהן. וכך עשיתי.

מאז עלייתו של הבלוג שלי לאוויר, במרץ 2016, קרו המון דברים נהדרים: נעמה יצאה לדרך חדשה, וכיום היא מנהלת את חנות הפלאות של "אגדת לחם" ומחלבת "יעקבס" בכפר הרא"ה.

וגם אני לא שקטתי על שמריי… טור קבוע בערוץ אנשים ב-Xnet, הרצאות וסדנאות ללימוד כלי הראיון כמקור לתוכן בעל ערך, ליווי אישי של בעלות עסקים ביצירת תמהיל התוכן לבלוג ולעסק שלהן ועוד ועוד. על כל אלה ניתן לקרוא כאן.

כשהעברתי את הבלוג שלי לאתר החדש, היה לי ברור שנעמה באה איתי(:

אז הנה הוא – הסיפור של נעמה

אז מי את?

נעמה נויהאוז, בת 46, נשואה לד' (איש כוחות הביטחון במיל.), אימא לתמר וטל, אימא מאמצת לג'וי, גורה מתוקה. מחוברת לשורשים, נרגשת מאגלי טל בבוקר ושדות כותנה צמריריים בסתיו. לנצח בת העמק.

ומה את עושה?

אני בעלת "נעמה נויהאוז" – קונדיטוריה חלבית יצירתית. בנוסף – מפתחת מתכונים, כותבת טור שבועי בשם "נעמה אופה לשבת" בוואלה! אוכל (בשיתוף חברת "סוגת"), משמשת כפריזנטורית של חברת "סוגת" בתחום בצקי הסוכר, אופה לאירועים פרטיים, מעבירה הפעלות ליצירה בבצק סוכר.

* כאמור – כיום נעמה מנהלת את החנות המשותפת ל"אגדת לחם" ומחלבת "יעקבס" בכפר הרא"ה.

שורשים, נופי ילדות – מה את זוכרת?

גדלתי בקיבוץ. בצדו האחד השתרעו שדותיו המוריקים של עמק יזרעאל, ובצד השני התגבה מעליו יער עבות וקסום. הוריי עלו לארץ בשנות נעוריהם: אבא מבולגריה ואימא מסוריה. שניהם הגיעו לקיבוץ במסגרת חברת-הנוער, הקימו משפחה ברוכת ילדים, והביאו עמם לביתנו ניחוחות וזיכרונות מארצות אחרות.

הוריי לא הרבו לבשל. המטבחון הקטנטן בביתם היה צר מלהכיל, חדר-האוכל בקיבוץ סיפק את הצרכים הקולינריים. למרות זאת, שזורים זיכרונות ילדותי בטעמים וריחות:

בחורף, היינו עולים ליער, ללקט פטריות. אבא נחשב לאחד מטובי המומחים בקיבוץ באיתור מיקומן הסודי, הנסתר לעיתים מן העין, של האורניות זהובות הכיפה וצהובות הנבגים. היינו יוצאים חמושים באולר (על מנת לחתוך את גזעי הפטריות ולאפשר להן צמיחה חוזרת), ושבים כשבאמתחתנו שלל רב וריחני. בבית הכינו לנו ההורים תבשיל טעים של פטריות עם ביצה ותפו"א מטוגנים. חלק מהפטריות נתפרו אל חוט ארוך, ונתלו לייבוש על-גבי מסילות הווילונות בבית – כך הייתה לנו אספקת פטריות מיובשות גם לקיץ.

אבא היה שולח אותנו, חמשת בנותיו ובן זקוניו, לשוטט ברחבי הקיבוץ, ולאסוף את "פירות" שיחי הוורדים. אלה בושלו במים רותחים עם סוכר והצטמצמו, עד שהפכו לריבה ארומטית, מתקתקה-חמצמצה, ממנה נהנינו אנחנו וכל החבר'ה הבולגרים מהקיבוץ…

אימא הייתה מכינה עוגיות מעמול נימוחות. כילדה הייתי יושבת לצידה, מביטה בה ומשתאה על הקסם שהפך כדור בצק מתפורר לעוגיות תחרה יפהפיות, מעוטרות נגיעות פינצטה ומפודרות באבקת סוכר.

בביתה של סבתי הזעירה פרידה בשכונת התקווה בתל-אביב, זכיתי לטעום את נפלאות המטבח הסורי: קובה מטוגנת במילוי בשר וצנוברים, מג'דרה משובצת עדשים זעירות ושבבי בצל זהובים וכעכים מלוחים בציפוי שומשום, בלוויית תה מתוק עם נענע.

מילדות אהבתי מאוד לעסוק במלאכת יד. תפירה, רקמה, סריגה, תמיד עם חתיכת בד ומחט ביד, מקפידה על מלאכה עדינה ומדויקת.

מה בחוויות הללו עיצב את נעמה של היום?

אני אדם יצרי ויצירתי. ניחוחות המטבח שקסמו לי בילדות מעיפים אותי גם היום. ריחות, טעמים, מרקמים וצבעים גורמים לי לבכות מאושר ולנסח פואמות רגשניות, חד-פעמיות ובלתי מתועדות בעליל…

העיסוק בקונדיטוריה מבטא את חיבתי לעבודה מדויקת ולתוצרים אסתטיים, נעימים לעין וטעימים לחיך. כשהפכתי לאמא, התגבש אצלי הצורך הבלתי פוסק להאכיל את בני משפחתי במאכלים טעימים ומזינים שהכנתי עבורם באופן אישי, זאת בשונה מהמטבח הקיבוצי הגדול, הכללי.

במשך למעלה משני עשורים עבדתי כשכירה בקונדיטוריות שונות, השתלמתי באופן מקצועי, למדתי את רזי המקצוע אך שימרתי את החיים בתוך מסגרת בטוחה, בדומה למה שהכרתי מילדות. עד שהגיע הרגע שבו זה כבר לא התאים לי יותר. החלטתי להיצמד לאמת שלי: לפתוח עסק עצמאי משלי, לשמור על חופש יצירתי ולפתח מתכונים ייחודיים והכל תוך שמירה בלתי פוסקת על איכות: חומרי גלם משובחים, דיוק, הקפדה – כל אבני הדרך של אופים משובחים.

אני "ממציאה את עצמי" בכל יום מחדש: קשובה לעונות השנה וחומרי הגלם הטריים הנובעים מהן, חולמת ורוקחת קינוחים ומאפים חדשים, בהם שזורים גם טעמי ילדותי: עוגת צנוברים וריקוטה (לזכר הקובה של סבתא פרידה ז"ל), פאי קרם קלמנטינות, מחווה לפרדסים הירוקים שהקיפו את הקיבוץ.

בכל פעם שאני מוסיפה מי-זֹהר לעוגות השמרים שלי, עולה באפי ניחוח עוגיות המעמול של אמי מרים. סירופ הסוכר עם נגיעת וורדים המזגג את אותן העוגות הוא מחווה לאבי האהוב יהושע (ישו) ז"ל, שכבר איננו עמנו והגעגועים אליו גדולים.

חוכמת חז"ל?

אבא שלי תמיד אמר: "מה הם החיים אם לא אוסף של רגעים, כמו ניצוצות שצובעים הכל בזהב ושולחים אותך חזרה לעוד יום של עבודה…"

* כל המאפים המצולמים בפוסט זה הם עבודת ידה של נעמה.

קראתם? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.

אולי תרצו לקרוא גם את הפוסט הסיפור שלי – חמישים גוונים של טורקיז

הכי כיף לקבל את כל הסיפורים לפני כולם. הירשמו כאן למטה – הסיפור הבא כבר בדרך אליכם!