מסע אישי
גל פרידמן
"אז מתי בעצם הבינו שאתה מצטיין?" אני שואלת. "מתי איתרו אותך והתחילו לטפח אותך כספורטאי אולימפי?" "זה לא עובד ככה", עונה לי גל פרידמן (41) ומפזר באחת את כל המושגים הרומנטיים שלי על ספורט מקצועני: אתה עובד קשה, מגיע לתחרויות, מוכיח את עצמך, ואם הצלחת לעשות את זה ברצף, אתה נבחר לייצג את ישראל. אין פה סודות. מדובר בעבודה קשה ועקבית לאורך זמן, ובתוצאות. זה כל הסיפור."
מי אתה?
אני לא מגדיר את עצמי. לא רואה צורך להכניס את עצמי למשבצת, ואף פעם לא ניסיתי. אני הכי לא איש של מסגרות. לכאורה, זו אמירה קצת מפתיעה בהתחשב בסיפור החיים ובעיסוק שלי בספורט מקצועני. ובכל זאת, גם בתוך כל אלה אף פעם לא הייתי חלק משבלונה. למדתי לעצב את המסגרת האישית המתאימה לי.
מה אתה עושה כיום?
אני מאמן גולשים צעירים על הדגם האולימפי RSX במסגרת מועדון הפועל שדות ים-ימיה ועמותת רחף. הכוונה היא להביא אותם להתמודדות על כרטיס לאולימפיאדת טוקיו 2020. במקביל, אני מאמן קבוצות של מבוגרים על גלשן סאפ וגם מרצה בפני ארגונים וגורמים פרטיים ומביא את סיפור חיי.
שורשים, סיפורי ילדות – מה אתה זוכר?
נולדתי וגדלתי במושבה כרכור, בן לדגנית ולאורי פרידמן, ילידי המקום, נכד לסבא שגם הוא יליד המושבה. כרכור של ילדותי הייתה יישוב קטן, מוקף שדות ופרדסים. אבי למד בבית הספר מבואות ים במכמורת, שם נחשף לשיט והיה מראשוני הגולשים בארץ. מגיל צעיר הוא לקח אותי איתו על הגלשן.
מכיוון שהייתי עדיין צעיר מכדי לגלוש, הייתי יושב או שוכב על הגלשן; פשוט נמצא שם. לפעמים אבא היה לוקח אותי על הכתפיים שלו כדי שאהנה עוד יותר. בגיל תשע הצטרפתי למועדון השיט בשדות ים, ומאז הים והגלישה היו כל מה שרציתי. הייתי יושב בבית הספר וחושב מה קורה עכשיו בים, מה אני מפסיד שם. מיד בתום הלימודים הייתי מגיע למועדון, עולה על הגלשן – ולים.
בגיל 13 התחלתי להשתתף בתחרויות בחו"ל. ענף השיט בארץ היה אז ממש בחיתוליו, ולא היו לי הרבה מתחרים, ודאי שלא ברמות הגבוהות. בדרך כלל התחריתי עם נערים בוגרים ממני. כשהייתי בן 16 הצטרפתי לנבחרת ישראל והתחלתי להתאמן עם גור שטיינברג; אז גם עשיתי את המעבר מתחרויות הנוער לתחרויות הבוגרים.
זה לא היה מובן מאליו: הצטיינתי בנוער, יכולתי להמשיך להתחרות במסגרת הזו עוד כמה שנים ולזכות בעוד מדליות ברמה העולמית, אבל ידעתי שהעלייה לבוגרים היא הצעד הנכון. ידעתי שכך אוכל להתפתח ולהיות אפקטיבי יותר בחתירה אל המטרה שלי – לייצג את ישראל באולימפיאדה על דגם מיסטרל.
ב-1993 התגייסתי לצה"ל; הוגדרתי כספורטאי מצטיין, אבל עברה שנה מהגיוס עד שיכולתי לחזור להתאמן כפי שהייתי רגיל וצריך. בשנה הזו ההישגים שלי ירדו משמעותית, אבל אני התחזקתי והתחשלתי. נאלצתי להתמודד עם מציאות שבה אין לי שליטה מלאה על לוח הזמנים שלי, על שעות השינה והתזונה שלי, ולמרות זאת הצלחתי לחזור למסגרת. בדיעבד, הקושי רק בנה אותי, ואת הלקח הזה לקחתי עימי להמשך.
ב-1996, בעקבות שורה של מדליות בתחרויות גדולות, נבחרתי לייצג את ישראל באולימפיאדת אטלנטה. התחרות האולימפית היא משהו מיוחד. אם בתחרויות אחרות החשיפה התקשורתית של ענף השיט היא נמוכה מאוד, הרי שלפתע אתה נמצא תחת אור הזרקורים, לטוב ולרע.
השיוטים שלי הועברו בשידור חי לכל עם ישראל, ובפעם הראשונה נחשפתי באמת לתקשורת ולראיונות עיתונאיים. גם השהות בכפר האולימפי הייתה מסעירה; נתקלתי שם בספורטאים הכי גדולים בעולם, אבל ההתרגשות לא פגמה ביכולת שלי להתרכז ולהיות מממוקד מטרה, וזכיתי במדליית ארד.
שנה לאחר האולימפיאדה לקיתי במחלת הנשיקה. לקח לי זמן להבין מה קורה, למה הגוף שלי לא מציית לי, למה אני כל כך מתעייף וחולה המון. בשנים שאחרי האולימפיאדה הייתי עסוק פשוט בלהחלים, לחזור לכושר; זה לקח זמן, והתוצאות שלי בתחרויות היו בהתאם.
בכל הזמן הזה נזקקתי להרבה חוסן מנטלי כדי לא להישבר. אף אחד לא הבטיח לי שאוכל לחזור לכושר מלא, להשיג שוב את התוצאות שלי מפעם. אבל הזמן הזה לא היה מבוזבז.
אז עוד לא היה מידע זמין באינטרנט כמו היום, ובכל זאת ניסיתי להתעמק ולהבין. הבנתי שתזונה היא הדלק של הגוף, והתחלתי ללמוד מה טוב לי, מה בונה את היכולת שלי ומשפר אותה. בעקבות זאת, וגם כחלק מהמודעות שלי לסבל הכרוך בתעשיית המזון, הפכתי לטבעוני, ואני מקפיד על אורח החיים הזה גם כיום. למדתי להקשיב לגוף שלי, להגביר אימונים בזמן טוב ולהוריד קצב בתקופות חלשות יותר.
הירידה ביכולת הפיזית גרמה לי להפסיד את הכרטיס לאולימפיאדת סידני. למרות האכזבה שלי, לא חוויתי משבר. אמרתי לעצמי שעכשיו זה הזמן שלי לנוח, להחלים ולהתחזק. שמרתי על אופטימיות. באותה תקופה עזבתי את השיט והתחלתי להתאמן ברכיבה על אופני הרים במטרה לבנות ככה את הכושר הגופני שלי מחדש, והצלחתי בכך. מהר מאוד התחלתי להתחרות עם הרוכבים הטובים בארץ.
"ב-2001 התקיימה באילת אליפות העולם בשיט, ובמהלכה פגשתי את גולש המיסטרל מספר אחת של יוון, ניקוס קקלמנקיס, שהתחיל להתכונן לאולימפיאדת אתונה 2004 והציע לי לבוא להתאמן איתו ביוון. קיבלתי את הצעתו וחזרתי להתאמן בכל הכוח. התוצאות לא איחרו להגיע. באותה שנה זכיתי במדליית ארד באליפות אירופה, וב-2002 כבר הגעתי למדליית כסף באליפות אירופה ולזהב באליפות העולם.
היעד שלי היה מדליית זהב אולימפית והתאמנתי בלי הפסקה בארץ ובחו"ל, בעיקר באתר השיט האולימפי ביוון. חוויתי שם את כל המצבים, את כל תנאי מזג האוויר וידעתי שאני יכול להתמודד עם כולם. את כל תחרויות ההכנה סיימתי במקומות הראשונים. לאולימפיאדה הגעתי כפייבוריט, אחד שהוכיח את עצמו פעם אחר פעם.
זו הייתה תקופה של מתח גדול והתרגשות, אבל למדתי לא לתת להם לעצור אותי, אלא להפך: למדתי להשתמש בלחץ ובהתרגשות כמנוף לניתוב האנרגיות שלי למקום של הצלחה. מצאתי שדווקא התחרויות הגדולות, האתגרים החשובים, הם שמספקים לי את הדרייב האמיתי.
בשלב הזה גם הבנתי שהתקשורת היא חלק מהמשחק. היו ספורטאים שהמאמנים שלהם הרחיקו אותם מהתקשורת באולימפיאדה כדי לא להפריע להם בהכנות, אבל אני הייתי זמין לכל עיתונאי שרצה לראיין אותי, ובכל ראיון אמרתי בצורה ברורה: 'אני הולך על הזהב'.
הזכייה עצמה הייתה רגע נפלא, של התעלות וגאווה וגם של הקלה גדולה. במשך שנים התאמנתי ונבניתי לקראת הרגע הזה. והנה, הוא הגיע. זה הצליח. זו הייתה תחושה נהדרת.
זמן קצר לאחר האולימפיאדה הוחלף דגם הגלשן האולימפי לניל פרייד (RSX). ההסתגלות שלי אליו הייתה חיובית, אבל התוצאות שהשגתי היו פחות טובות. הרגשתי שמשהו כבר לא עובד לי יותר, והחלטתי לפרוש. כיום טוב לי מאוד במקום שלי כמאמן דור העתיד של הגולשים. אני גר בקיבוץ שדות ים עם אשתי מיכל, בת הקיבוץ, ושלושת ילדינו. הילדים עבורי הם מקור לאושר עצום ואני שמח שאני יכול להיות נוכח מאוד בחייהם".
מה לקחת מבסיס האם וממסע חייך?
לאורך כל השנים, מיום שלמדתי לגלוש, דרך שנותיי כספורטאי מקצועני, ליוו אותי בני משפחתי: הוריי, הדודים שלי, אחיותיי. הם היו שם תמיד – עוגן, בסיס חם ואוהב שנעים לחזור אליו מכל אימון או תחרות. ההורים שלי מעולם לא העמידו בפניי דרישות או אתגרים: מגיל צעיר נתנו לי את האחריות ואת החופש להחליט לבד על הדרך שלי. היה לי ברור שאני גולש בשביל עצמי, כי אני אוהב את זה, ולא כדי להצדיק ציפיות או לרצות מישהו.
כך גם אני עם ילדיי. הילדים שלי חיים את המים ואת הספורט מגיל אפס: הם רצים, שוחים, צוללים, גולשים על סאפ, לפעמים גם על גלשן רוח. אשתי מיכל היא שייטת לשעבר במועדון בשדות ים, שנינו מחוברים מאוד לים, המשמעת העצמית והעיסוק בספורט הם חלק מהבית שלנו וברור לי שיהיו טבועים בילדיי לתמיד, אבל אני לא מכוון אותם לעיסוק בספורט תחרותי. הם יבחרו בעצמם.
לאורך שנותיי בספורט המקצועני נסעתי המון וראיתי עולם, אבל תמיד היה לי ברור שהבסיס שלי הוא כאן, בארץ. בשנים האחרונות קיבלתי לא מעט הצעות לאמן בחו"ל, אבל החלטתי להישאר כאן. המשפחה, החברים, אתר השיט בשדות ים – הם המקום שלי. לכאן אני שייך".
מסר לאומה?
מסר להורים: תשלחו את הילדים שלכם לעסוק בספורט. לאו דווקא בספורט תחרותי. עצם העיסוק בספורט, בכל ענף שהוא, יכול להעניק להם יתרונות שאין להשיג אותם כיום בשום מקום אחר, בוודאי לא מול המסכים. הפעילות הגופנית מפתחת יכולת להתמודד עם קושי, יוצרת חוסן מנטלי, מביאה להתפתחות אישית וליכולת לחשוב מחוץ לקופסה. תעודת בגרות לא מכינה אותך לחיים. אפשר ללמוד הרבה יותר מעיסוק בספורט".
קראתם? דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
עוד סיפורים מהבלוג מסע אישי – כאן.