חמש תמונות וסיפור
נֹגה שנער-שויער
אז מה זה הדבר הזה?
^ אז מה זה, בעצם – "חמש תמונות וסיפור"? בדיוק זה: חמש תמונות שהן, למעשה, נקודות מפתח בסיפור (חיים), בכל פעם של מישהי/מישהו אחר/ת.
^ ולמה בתמונות? רבים כבר אמרו (וצדקו) שתמונה אחת שווה אלף מילים. למעשה, תמונה היא פשוט דרך נוספת לספר סיפור.
^ העיסוק שלי בסיפורי חיים, לימד אותי שאלבום התמונות האישי והמשפחתי שלנו טומן בחובו קסם גדול, חיבור לעולמות שהשתנו, וגם מאפשר לנו להתבונן אחורה בהשתאות, ואם יש לנו מזל – גם בסלחנות שיש בה הפוטנציאל להבנה וצמיחה מחודשת.
^ וחמש תמונות מקיפות חיים שלמים? זה כל הכיף – לא חייבים להקיף חיים שלמים, אפשר פשוט לבחור את הנקודות שאותן נרצה להאיר.
אז זה מה שנעשה, ולפעמים גם נחרוג ונגוון, לטובת העניין והצורך שלי ביצירתיות.
אני הולכת ממש ליהנות כאן – ואתם מוזמנים מאוד להצטרף אלי.
אחד הערכים הראשונים שחונכתי עליהם, הוא דוגמה אישית.
אז הנה – מתחילים עם חמש התמונות שלי.
פיק ברכיים וקופצים למים!
מי אני/מה אני:
בת 48, נשואה + 3 מתבגרים, כלבה וחתול. נשמע פסטורלי? תזכורת: אמרנו שלושה מתבגרים!!
חיה, נושמת, מראיינת, מתעדת וכותבת סיפורי חיים.
בעלת הבלוג סיפור.חיים
בעלת הטור "מסע אישי" בערוץ אנשים ב-Xnet.
מרצה ומנחת סדנאות ללימוד ראיונות ככלי שיווקי ייחודי ליצירת תוכן לעסקים.
מלווה בעלות עסקים עצמאיים בגיבוש אסטרטגיה ותכניות עבודה ליצירת תוכן לעסק.
מוטו: החיים הם כאן ועכשיו. אין שידורים חוזרים, לכן אם משהו חשוב לכם – תתעקשו עליו. לא הצליח? תנסו שוב.
1
כאן הכל התחיל.
קיבוץ קטן וצעיר על גבול רצועת עזה. "גן-גפן", או "גן-מרים" – על-שמה של הגננת האהובה שלנו. תסתכלו עלינו – אבירי האחידות והשוויון: כולם (כולל הבנות) בתספורות קצרות, כולם (כולל הבנים) בפסים או פרחים. כולם מלבד אמתכם הנאמנה שהולבשה, משום מה, בלבן.
הילדים שבתמונה הם אחיי בדם. סיימנו את הגן, והיינו לקבוצת "דגן". היינו שם, אחד בשביל השני, בימים ובלילות הארוכים שבילינו ביחד: בחצר המשחקים (ואח"כ בלימודים), בחברת-הילדים, בטיולים, בחוויות נעורים של חופש עצום, יוזמות יצירתיות, רחצות ליליות בבריכה, התגנבויות יחידים לאֶקוֹנוֹמְיָה וגם אסון אחד, צורב ומכונן.
הקשר בינינו עומד במבחן הזמן. אם צריך – אנחנו נוריד את הירח אחד בשביל השני. ונעשה את זה בשקט, בלי לדבר. כי ככה לימדו אותנו.
הייתי ילדה רגישה, אינדיבידואליסטית מאוד. לא תמיד התאמתי. לא תמיד התאימו לי. לא היה לי קל שם, ובכל זאת, המקום הזה צרוב בנשמתי. לא הייתי בוחרת לי כבסיס שום מקום אחר.
2
המורה נֹגה.
שירתּי בצה"ל כמורה-חיילת (מש"קית הוראה) בחיל החינוך. לימדתי חיילים טעוני טיפוח ועולים חדשים בבסיסי צה"ל.
בעצם, זו הייתה הפעם הראשונה שבה יצאתי באמת לעולם מחיקו החם של הקיבוץ. פגשתי את החברה הישראלית לגווניה, הכרתי "עירונים" מקרוב. פגשתי את עצמי ברגעים טובים יותר וגם בהרבה פחות.
אז עוד לא ידעתי לקרוא לזה בשם, אבל הייתה לי בעיה קשה של יחסי אנוש, שעלתה לי במחירים יקרים מאוד. נדרשו לי עוד כעשר שנים, ואיש אחד (נדבר עליו בהמשך) כדי להפוך את העניין הזה ולחיות בהרמוניה עם הסביבה.
2
תל-אביב.
אחרי השחרור עבדתי בקיבוץ, ואז שוגרתי אל העיר הגדולה למטרת לימודים (עיצוב גרפי). ולא סתם אל העיר הגדולה, כי אם ללב הסצנה התל-אביבית של אמצע שנות ה-90' – אחד העם 84, בואכה רוטשילד, פינת שינקין.
לקח לי בערך שנה להבין, שאני לא מבינה כלום. שכללי המשחק כאן שונים בתכלית – שום דמיון לבועה הקיבוצית שבתוכה חייתי עד כֹה. עם הזמן השתכללתי. חלק מהדברים אימצתי, על היתר בחרתי, בחֹכמה, לוותר. לא באמת נהייתי תל-אביבית, אבל כן הרגשתי בבית.
שלוש שנות הלימודים שעברתי בבניין היפה הזה (כולל תֹכנית לימודים עשירה ומגוונת, ומורים נהדרים לחיים), הותירו את חותמן בתוכי לתמיד. בסיום הלימודים עזבתי את הקיבוץ והתחלתי לעבוד בחברה מובילה לפרסום חוצות. מתוך החלטה פרקטית ושקולה, בחרתי שלא לעסוק בעיצוב כמקצוע, אלא ככלי בתוך עולמות תוכן אחרים. כך אני עושה מאז ועד היום.
4
בראשית היה תוהו ובוהו, ואז הגיע דני.
בפעם הראשונה בחיי יכולתי להישען אחורה ולהירגע. לעבור ממוֹד של הישרדות, לחיים של יציבות וביטחון. כי היה שם איש אחד, יוצא דופן, שקיבל אותי בדיוק כפי שאני, הכיל אותי בכל מצב ונתן לי ים של שקט. בזכותו יכולתי לצמוח, לקחת אחריות על הקשיים שלי ולהפוך אותם על פיהם, להמריא למחוזות חדשים.
נתנו אחד לשני בית. אחר-כך גם משפחה. שלושה ילדים יש לנו, ואנחנו מקווים רק שיהיו מאושרים, מאחלים להם ללכת כל אחד בדרכו, לעצב בעצמו את מסלול חייו. זה לא במקרה שאין כאן תמונה של זוגיות דביקה. זה פשוט לא אנחנו. אנחנו לא מצטלמים, אנחנו חיים. ביחד.
5
מהי בעצם תמונה? בחירה של רגע נתון.
ולתוך הרגע הזה מתנקז הכל: פנים וחוץ, הטעויות וההזדמנויות לתיקונים, ניסיון מצטבר, התפתחות, בחירה, סיפור החיים שלנו.
הצילום תמיד היה שם בשבילי, והתעורר שוב לחיים בתקופה של צער גדול. איבדתי משהו שהיה יקר לי מאוד. בתוך החלל שנוצר גיליתי שמצלמה ביד עושה לי טוב, מאפשרת לי לנשום, להמשיך. ותשוקה גדולה התעוררה בי.
ככה זה – ממשברים צומחים. זו לא קלישאה, אלא עובדה מוכחת. עולמות חדשים נפתחו בפני, דלתות למחוזות מסקרנים ומרגשים. בתוך המורכבות של החיים, אני ממשיכה להתעקש על השמחה שלי בכל רגע, בכל יום. ומשאירה את המצלמה קרוב אלי. בשביל התמונה הבאה.
—————————————————————————————
קראתם? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
אולי תרצו לראות גם את חמש התמונות של אוריין צ'פלין.
רוצים לקבל תמיד את כל הסיפורים לפני כולם? הירשמו כאן למטה – הפוסט הבא כבר בדרך אליכם!