חמש תמונות וסיפור
דפנה שמש-דוד
מי אני/מה אני?
דפנה שמש-דוד, בת 37, נשואה לאורן, אמא לעמית ויונתן.
רעיונאית, יזמית, אשת עסקים ומעצבת רב תחומית. בעלת המותג: מיידלה.
אני מסתכלת על העולם בשכבות ותמיד מחפשת עומק ומשמעות בדברים. אופטימית מטבעי ומאמינה שתמיד אפשר לראות את הצד החיובי.
מוטו: "הכל ידוע מראש והרשות נתונה".
1
שורשים.
הסיפור שלי מתחיל בזכות שני האנשים הנפלאים האלה, שנתנו לי חיים. נולדתי וגדלתי בנהריה, בת זקונים עם שתי אחיות גדולות, מוקפת באהבה.
אבל בחוץ, זה היה אחרת.
הייתי שונה. בביה"ס היסודי לא השתלבתי. לא מבחינה חברתית ומאוד לא מבחינה לימודית. היה לי ברור שאני אחרת, מעופפת ושונה, ושאני לא מיוחדת או מוכשרת בשום דבר. "אסטרונאוטית" היה הכינוי הכי פופולרי שלי…
חלמתי הרבה בהקיץ והקפתי את עצמי בעולם הפנימי שלי. הדמיון הפך להיות שריר מאוד חזק אצלי, ורוב הזמן הייתי נוכחת פיזית במקום אחד, אבל התודעה שלי הייתה במקום אחר.
כשהייתי בת שלוש-עשרה, היו בביה"ס שלי מבחנים ללהקת ריקוד. ואני, שגם ריקוד לא היה מהתכונות החזקות שלי, החלטתי שאני הולכת להתקבל. לא יודעת מהיכן באו אלי האמונה והביטחון בעוצמות כאלו, בוודאי לא מהצלחות קודמות…
הלכתי להיבחן באומץ גדול, ובאופן מפתיע (אבל גם צפוי) התקבלתי. אני חושבת שזה היה הרגע הראשון בחיים שלי, שבו הבנתי את העוצמות הגלומות בי. עברו עוד שנים עד שלמדתי גם לתמלל את זה לעצמי, אבל מאותו הרגע, משהו בי השתנה.
2
חופשיה.
תמיד הרגשתי שהערך הכי חזק במהות שלי הוא חופש.
להיות מי שאני, לעשות מה שאני אוהבת, להחליט לבד. חופש של בחירה, חופש ממסגרות ועצמאות. רק כשהשתחררתי מהצבא ויצאתי לחופש אמיתי ממסגרות – התחלתי את החיים שלי באמת.
העשור שבין גיל עשרים לשלושים היה החופשי ביותר שיהיה לי עד היום. גיליתי סקרנות שלא ידעתי שיש בי, גיליתי שאפשר לצאת מחוץ לקופסה, גיליתי שאני יצירתית ומוכשרת (לא ידעתי את זה קודם), גיליתי אותי מחדש.
הייתי בהודו, נסעתי לסיני, זרחתי עם החיים. השקט, היופי, הצבעים. יש בסיני משהו מזוקק ונקי ואמיתי. אני כל-כך מתגעגעת לזה. בכל פעם שאני נזכרת בתקופה הזו, בהרגשה הזאת, הלב שלי מתמלא. בתמונה אני ברגע קסום עם החברה שלי ענת, שגם היא מסמלת עבורי חופש.
3
התמודדות – דיכאון אחרי לידה.
אחרי הריון מושלם, ילדתי את עמית, בכורתי האהובה.
ידעתי שהכל יהיה מושלם; ידעתי שתהיה לי לידה קלה, שאני מיד אתאהב בה, ושהכל יזרום בנחת ובאהבה. ואז ילדתי. והיה כמעט הכל חוץ מהתאהבות, זרימה וקלות.
טווח הרגשות שלי באותה תקופה היה מורכב מפחד, עצב, אשמה, חרדה וחוסר אונים. חברות טובות עזבו אותי, ובמידה מסוימת גם אני עזבתי את עצמי. אני זוכרת את התקופה הזאת כתקופת הישרדות.
למזלי (1) איכשהו תפסתי את עצמי ולקחתי אותי בידיים.
למזלי (2) קיבלתי טיפול רגשי מדויק ומשנה חיים.
למזלי (3) גם ידעתי מה לעשות עם זה.
בהתבוננות של שמונה שנים אחורה, אני כבר מסוגלת לברך את התקופה הזאת, שהובילה אותי להיות מי שאני היום. דיכאון אחרי לידה הוא חוויה קשה מאוד, אך גם מאתגרת ומכוננת,
כי היא אילצה אותי להסתכל על הרבה מאוד חלקים שבי באומץ, ולעבור תהליך.
היום אני במקום אחר, אבל תמיד עם רגישות מיוחדת למבט שבעיניים של נשים אחרי לידה…
4
משפחה.
המשפחה שלי. המקום הבטוח שלי. המקום בו אני תמיד יכולה להיות מי שאני, כמו שאני.
אני סקרנית מאוד, שאפתנית ונמרצת, וכל הזמן אני שואלת שאלות ומטילה ספק. כל הזמן בוער בי הצורך ללמוד עוד, להתפתח ולבדוק.
לצד העבודה שלי ביומיום, אני עסוקה המון בעשייה ובחיפוש אחרי עוד שכבה נוספת לגלות, ועוד עומק לחקור.
בבית שלי, במשפחה הגרעינית שבניתי אני שקטה. אני לא מחפשת עוד חתיכות של פאזל, אני לא חופרת בשכבות. אני שלמה ורגועה.
5
מגשימה.
במובנים רבים, העסק שלי הוא בעצם הילד הבכור שלי. אותו ילדתי ראשון.
סיימתי תואר ראשון במנהל עסקים, ואחרי שעבדתי ארבעה חודשים ב״עבודה של גדולים״, הבנתי שזה לא בשבילי. אז חזרתי למלצר וחיפשתי את הדרך שלי.
כבר הייתי רגילה, אז, להיות אחרת ולא ללכת בדרך המקובלת. כבר ידעתי להסתכל פנימה ולהקשיב לעצמי, להתעלם מקולות הרקע הרבים שלחשו לי להפסיק עם השטויות האלו ולקחת את עצמי בידיים.
50 ש״ח היו התקציב הראשוני שהיה לי. זו הייתה ההתחלה. את העסק שלי פתחתי ב-2005 והוא, כמו תינוק, מתפתח וגדל יחד איתי, צעד-צעד.
עם כל האתגרים הרבים העומדים בפני אישה עצמאית, מעצבת ואמא, אני מודה על כל רגע בעבודה שלי. אני יוצרת מתוך אמונה וכוונה טובה מוצרים שעושים טוב לכל-כך הרבה אנשים.
קטנות המילים מלהכיל את תחושת השליחות הממלאת את לבי.
מאמינה.
באוקטובר 2008 הצעתי לחברה שלי ליצור לנו ביחד לוח חזון. שתינו עדיין לא ממש ידענו מה זה, אבל מתוך הרעיון התמים של סדנת יצירה, צללנו שתינו לתוך מסע מרתק, שגרם לנו לעצור לרגע ולחשוב איפה אנחנו היום, איפה אנחנו רוצות להיות ומה באמת חשוב לנו.
אחרי שלושה חודשים, הבאתי לידי מימוש את לוח החזון הראשון שלי, ובאותו הרגע הבנתי את העֹצמה האדירה שיש בכלי זה, והתאהבתי.
יש בי אמונה גדולה במסע של חיים. אני יודעת שלא הכל בשליטתי, ויש הרבה דברים שהם גדולים ממני. אבל אני גם יודעת שיש לי המון השפעה ויכולת לכוון ולנווט את הספינה הזאת שנקראת אני.
היום, אני כבר זוכה להעביר את המסר הזה הלאה, באמצעות סדנאות שאני מנחה ליצירת לוחות חזון, ומחברת החזון שפיתחתי.
יש לי המון לוחות חזון. בנושאים שונים,למטרות שונות. זאת התמונה השישית שלי – לוח החזון האחרון שיצרתי. התמונה הזאת מביעה עבורי אופטימיות, שליטה ואמונה.
קראתם? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
אולי תרצו לראות גם את חמש התמונות של עינת ספקטור.
רוצים לקבל תמיד את כל הסיפורים לפני כולם? הירשמו כאן למטה – הסיפור הבא כבר בדרך אליכם!