חמש תמונות וסיפור
אפרת סטריטינר
מי אני/מה אני?
אפרת, בת 52. נשואה לגילי, אמא לשלושה בנים: יונתן (21), עומר (19) ונדב (14).
חיה בגבעת עדה, מקום שהוא עבורי בית, נופים וחיבור לטבע, וקהילה נפלאה.
מצלמת טבע, מצלמת אנשים בטבע, מעבירה סדנאות צילום בטבע, כותבת. צילום וכתיבה הם התשוקה שלי, היצירתיות, החיבור ללב שלי.
עובדת כעו"ס בתחום החינוך המיוחד.
באתי לעולם אופטימית, וכך אני חיה את חיי, בראיית הטוב ובחיזוק הטוב הקיים.
מוטו: השמחה והיופי נמצאים בפרטים הקטנים.
1
בת קיבוץ.
נולדתי בקיבוץ גן שמואל. גדלתי בלינה המשותפת.
זוכרת יַלְדוּת מלאה במרחבים וחופש, רגליים יחפות, מדשאות רחבות, טיולים תכופים ברחבי הקיבוץ, בטבע סביבנו, חצר גרוטאות שהיא עולם ומלואו, ריח של הרפתקאות באוויר.
זוכרת את התחושה הדואלית שהייתה בי. כשהייתי בבית הילדים, התגעגעתי להורים. כשביליתי בחדר ההורים, היו בי געגועים לילדים. כמו היו לנו שני בתים להיות בהם. להתגעגע אליהם.
את ילדותי ונערותי העברתי בתחושה של ילדה מקובלת ואהובה. תמיד הייתי ב"מקובלים", מוקפת חברות וחברים, פעילה חברתית, מדריכה בתנועה, ילדה טובה גן שמואל.
זוכרת שבסיום י"ב, כתבו על כל אחד מאתנו כמה מילים בעלון המוסד החינוכי. עלי כתבו בין השאר "עושה מה שבראש שלה, לא שמה… ". ואני הופתעתי. אני? מה שבא לי? לא שמה? אני הכי שמה בעולם על מה יגידו, מה יחשבו עלי!
כשגדלתי הבנתי שגם בלהיות מקובלת משלמים מחיר, בלהתאים את עצמי למוסכמות, לפעול כך שימשיכו לאהוב אותי. וגם כשעשיתי דברים שנראו כלפי חוץ בועטים ונגד הזרם, תמיד נשארתי בתוך הגבולות. גם אם לא במודע, שמרתי על הכללים שאפשרו את מקומי הבטוח.
2
זיכרון יַלְדוּת מוקדם.
בחוץ עננים אפורים-שחורים מכסים את השמיים, גשם מטפטף, ריח של אדמה רטובה. בגן, ילדה קטנה, כולה ציפייה והתרגשות – זאת אני!
סבא וסבתא יורדים לכיוון הגן, שניהם עטופים בשכבות חמות ומעילים ענקיים, מחייכים, קורנים חום ואהבה. הילדה הקטנה רצה לקראתם בזרועות פתוחות, כולה התרגשות ואושר.
סבא וסבתא עוטפים אותי בחיבוקם הגדול, החם, האוהב, עוטפים אותי בריחות שהביאו עמם מרחוק, בריח העוגות, המאפים, המטעמים, ההפתעות, בריח של אהבה וחום.
ואין אושר גדול מזה בעולם! תחושה של בטחון, תחושה ששום דבר רע לא יכול לקרות.
סבא וסבתא שלי זלדה ואברהם, לימדו אותי אהבה ללא תנאי.
סבא וסבתא שלי לימדו אותי קרבה ומסירות. לימדו אותי זוגיות שלמה של אהבה וכבוד, חברות ושותפות לחיים. סבא וסבתא שלי לימדו אותי משפחתיות חמה ועוטפת, לימדו אותי נתינה וחום הלב. סבא וסבתא הטמיעו בי את טוּב לבם.
סבא וסבתא שלי חיו חיים מלאים ושלמים, ועד היום הם מופיעים לי מדי פעם בחלומות. ממשיכים ללוות את חיי גם כשכבר שנים הם לא כאן.
3
סוף דצמבר 1989.
חוזרת הביתה, לאחר 14 חודשים במזרח הרחוק. היו אלה 14 חודשים בהם חייתי את הרגע. 14 חודשים בהם בחרתי בכל יום מחדש.
תקופה בה חשתי את מושג החופש בכל תא בגופי. תחושה שכל הדרכים פתוחות בפני, שהכל אפשרי. עדיין לא בחרתי, לא ידעתי היכן, עם מי ומה אני רוצה לעשות ולהיות כשאהיה גדולה.
החזרה לוותה בשלל רגשות סותרים, התרגשות ושמחה, בלבול וחוסר וודאות, געגועים מהולים בעצב הפרידה מתקופה, מהמסע המופלא הזה.
דבר אחד ידעתי בתוכי. אני חוזרת לקיבוץ, להיות קרובה עם הורי, ותוך חודש מוצאת עבודה ועוזבת.
וכשחזרתי, גיליתי שדברים השתנו, ונפתחו בפניי אפשרויות מפתות להישאר בקיבוץ.
זוכרת את הרגע ההוא בו החלטתי. רגע לפני כן הייתי כולי מבולבלת, סוערת ולא בטוחה. וברגע ההחלטה, כמו ירדה אבן מלבי וכל כולי נעשיתי שקט. החלטתי לעזוב את הקיבוץ.
בדיוק חודש לאחר החזרה, נפרדתי מהמקום שהיה ביתי רוב חיי עד אותה העת, ויצאתי אל הלא נודע, אל המשך חיי.
הרגע המכונן הזה, נחקק בי ומזכיר ברגעים של בלבול והתלבטות, להקשיב לקולות שבתוכי.
4
משפחה.
נסים קטנים הובילו לפגישה ביני לבין גילי. שנינו היינו אז סטודנטים באוניברסיטת בן-גוריון. תשעה חודשים לאחר מכן, התחתנו על הדשא בקיבוץ.
את הבחירה בבית שלנו ליוו נגיעות של מזל והקשבה לבטן. זה היה הבית הראשון שראינו, ותוך שבוע סגרנו על הקנייה שלו. עד היום אני אומרת שהמקום הזה, הוא עבורי יותר מזכייה בפייס.
יונתן נולד שבועיים וחצי לאחר שעברנו לביתנו בגבעת עדה. עומר ונדב הצטרפו בהמשך. הם גדלו בשכונה שהפכה להיות לנו משפחה ומרחבים של חופש לילדים. מגיל צעיר נוצרו קשרים, היו משחקים שעות בחוץ, משחקי כדור, תופסת, מחבואים, "דגל", שוטרים וגנבים, מחנה, בניית עולמות שלמים עם הפליימוביל. זוכרת רגעים בהם אני יושבת במרפסת עם הקפה, ברקע צהלות ילדים והלב עולה על גדותיו.
השנים עברו, הבנים גדלו וצמחו.
ויש את הרגעים הקטנים שמתגנבים לתוך הלב, כשהם נוסעים ביחד לראות סרט, או את מכבי ב"נוקיה", כשהם יוזמים נסיעה שבועית לקיבוץ, רק שלושתם לביקור אצל סבא וסבתא, או סתם כך יושבים, מדברים, צוחקים. שלושתם, או כולנו כמשפחה.
והלב, הלב מתרחב עד קצות גבולותיו.
5
והלב קרא לי לטבע.
והיה את הרגע ההוא לקראת גיל 50, בו עצרתי, התכנסתי ושאלתי את עצמי: "מה את הכי אוהבת לעשות בעולם"? ועלתה התשובה: "לכתוב ולצלם". כמה פשוט, ככה חזק וברור.
ומאותו הרגע ידעתי שאני הולכת לקנות מצלמה טובה. ואם מצלמה, אז גם קורס צילום. שאלתי, בררתי, הקשבתי לבטן ובחרתי ב"נשים מצלמות". במקביל, מישהי פרסמה בפייסבוק המלצה על קורס כתיבה שנתי של "מסע במילים", ואני הקשבתי ללב ונרשמתי.
וכך חגגתי את שנת החמישים שלי, עם שני קורסים שללא ספק שינו את חיי ומילאו אותם בתשוקת היצירה. עם המצלמה, וההבנה שהגשמה לא חייבת להיות הפרנסה.
והלב קרא לי לטבע. קורים לי שם קסמים, בחיבור ביני לבין הטבע והמצלמה. תחושה כמו לצאת להרפתקה בכל פעם מחדש, למסע, למגרש המשחקים של הטבע. כמו רק הרגע הזה קיים. רק אני והטבע, וחיבורים ומפגשים שמפעימים את הלב.
וכשאני שבה מצילומים, אני אוחזת במצלמה כמו בתיבת אוצר, סקרנית ונרגשת לגלות איזה אוצרות ופלאים יתגלו לי הפעם.
והכתיבה, פותחת בתוכי מרחבים של עומק ומילים שעולות ויוצרות בי עולמות חדשים.
כיום אני חשה שנפתחים בפניי שבילים חדשים יום יום. חיה בהיפעמות וסקרנות, מה יביא עמו המחר.
אהבתם את חמש התמונות של אפרת? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
אולי תרצו לראות גם את חמש התמונות של שרון רשב"ם-פרופ.
רוצים לקבל תמיד את כל הסיפורים לפני כולם? הירשמו כאן למטה – הסיפור הבא כבר בדרך אליכם!