חמש תמונות וסיפור
עמנואלה בינר
מי אני/מה אני:
בת 41, נשואה + 3: שתי בנות חמודות ובלונדיני אחד קטן.
לאחר שנים רבות ככלכלנית במספר חברות גדולות, החלטתי לעשות הפסקה ולהתעסק בדברים שתמיד נדחקו לשעות הפנאי.
כיום אני בעלת הבלוג Miss Mandala, שמפגיש אותי עם נשים רבות ופינות העבודה שלהן.
בנוסף אני יוצרת עבודות המשלבות חוטי רקמה וחומרים נוספים על משטחים שונים, ומפתחת ליין מוצרים חדש לפינות קסומות בבית.
מוטו: אף פעם לא ממש חשבתי על מוטו, אבל טלטלה אחת בחיים גרמה לי להבין שלא מחכים לפנסיה כדי להגשים חלומות.
1
מנואלה.
כי ככה קראו לי ברומניה. עלינו לארץ כשהייתי כמעט בת עשר. כשהגענו לישראל והתמקמנו ברעננה. החלטה מקרית, ממש ככה. ההורים שלי התלבטו בין חולון לרעננה לפי דירות שהם מצאו. בסוף בחרו ברעננה ובהמשך גם שאר המשפחה (הקטנה) שלי עברה לשם, וזה היה מצוין.
הכל היה שונה כאן: בסופר המקומי היו אינסוף מוצרים, הים היה ממש קרוב והיה חם כל הזמן. למדתי עברית בזריזות ותוך כמה חודשים לא הייתי שונה מכל ילדה ישראלית אחרת בכיתה ד'-ה': שיחקתי עם הילדים בשכונה, הלכתי לחוג בלט והייתה לי כלבה.
פעם, הייתי סופרת כמה זמן נשאר עד שאהיה יותר ישראלית מרומנייה. לא יודעת למה עשיתי את זה, כנראה שבשבילי זו הייתה מין חותמת על היותי ישראלית אמיתית. יותר שנים פה מאשר שם. בלי גרביים בתוך הסנדלים. כמו כולם.
רומניה היא אצלי בתמונות ובזכרונות: זכרונות של ילדות, של משחקים בשלג, נסיעות ארוכות לחופשה בחופי הים השחור. אני עדיין זוכרת איך מגיעים מהבית שלנו לבית של סבתא שלי (שכבר לא קיים).
כל הזכרונות שלי משם טובים, אבל איכשהו, אני לא מרגישה שהשארתי שם משהו מאחור.
2
אבא.
לא זכרתי הרבה תמונות עם אבא שלי, אבל את זו אי אפשר לשכוח. אני יודעת שזה היה רגע משמח בשבילו, סימון של עוד וי בהתאקלמות המשפחתית שלנו בישראל.
התמונה הזו היא חלק מסט תמונות משפחתיות שצילמנו, אי-שם בצד הדרך בשנת 1985, אחרי שקנינו את הרכב הראשון שלנו בארץ – "אופל אסקונה", עם מספר לוחית הרישוי שלעולם לא אשכח…
זה קרה כחצי שנה אחרי שעלינו לישראל ואבא שלי התחיל לעבוד בחברת-חשמל, ומאז ובמשך עשרים שנה, נסע כל יום בשש וחצי בבוקר מרעננה לעבודה בתל אביב.
לאוטו היה חלק משמעותי באבהות שלו, ולאורך השנים תמיד הוא דאג להיות פנוי בדיוק ברגע הנכון כשהייתי צריכה להגיע לחברה ברעננה או לראיון עבודה בחיפה.
3
משפחה.
הטיול הראשון של עודד ושלי לחו"ל, היה לארה"ב – ניו-יורק והחוף המערבי. לאורך חופי האוקיינוס, נרקם לו חלום שעתיד היה להתגשם כעבור שתים-עשרה שנים: טיול משפחתי ארוך בקרוואן.
בשנת 2008, עם ילדה בת שלוש ותינוקת בת פחות משלושה חודשים, ארזנו יותר מדי מזוודות וטסנו לארה"ב לטיול של שלושה חודשים בקרוואן.
במשך למעלה מתשעים יום חצינו עשר מדינות, בדרך שאורכה כ-9,000 מייל. ביקרנו בעשרה פארקים ובילינו ארבעה ימים בדיסנילנד. חגגנו יום הולדת אחד, וצילמנו קצת יותר מ-6,000 תמונות, שהנציחו חלק מאינספור החוויות שלנו שם. העברנו חלק גדול מהיום שלנו במפלצת באורך 32 פיט, שהייתה עבורנו בית בטיול המשפחתי הזה – הכי גדול שעשינו עד כה.
ומעבר לחוויה של הטיול, זה היה גם הרגע שבו עלה בי בפעם הראשונה הרעיון לכתוב בלוג.
4
אמהוּת.
אני זוכרת שהייתי יושבת ליד השולחן שלי בעבודה ושומעת את השיחות של חברותיי לעבודה שהיו אמהוֹת. שיחות על ילדים: איך הם מחייכים ומשחקים, מתי אוספים אותם, איפה מבלים איתם אחרי הצהרים.
"כשאהיה אמא", אמרתי לעצמי, "אחזור לעבודה מיד בתום חופשת הלידה. כי מה יש לי לעשות שלושה חודשים בבית?" לא חשבתי שאוכל לשרוד יותר מיום בלי האקסל…
אבל כשהיא הגיעה, האמהוּת, היא תפסה אותי לא מוכנה. פתאום כל מה שרציתי היה להיות עם התינוקות המתוקים האלו, בכל פעם מחדש.
אני חושבת שאני מכורה לילדים שלי. מחכה לרגע שהם נכנסים לאוטו, ושום ריב על מי יושב באמצע לא יצליח למחוק את החיוך שלי כשאני חושבת עליהם. הם גדלים כל כך מהר, ולי כיף לגדול אתם, להיות חלק מהחוויות ולעזור איפה שצריך, אבל גם לעצור לרגע ולהיזכר שגם אני הייתי ילדה, לנשום, ולתת להם להיות מי שהם.
5
פינת עבודה.
הפינה הזו היא חלק משני פרויקטים.
הפרויקט הראשון הוא אני. זו הפינה הראשונה שלי בחיי העצמאיים. לא, אני לא יושבת בה כל היום, ובדרך כלל היא יותר מבולגנת מאשר מסודרת, אבל היא מורכבת מכל הדברים שהיו לי תמיד בארגזים ובחלומות. ויש בה מקום להכל, ואפילו לעוד.
הפרויקט השני הוא סדרת פינות העבודה שלי. הוא התחיל במקרה, מפינת עבודה של חברה, ופתאום מצאתי את עצמי מציצה לפינות העבודה של מאות נשים מכל הארץ.
הפרויקט התחיל לפני למעלה משנתיים, ובזכותו זכיתי להכיר נשים מקסימות. עם חלקן הקשר עבר מהמרחב הווירטואלי למפגש אישי. דרך פינות העבודה אני לומדת כל יום על נשים, על החיים, על מה שאנחנו רוצות ועל מה שאנחנו עושות על-מנת להגיע לשם.
אהבתם את חמש התמונות של עמנואלה? דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
אולי תרצו לראות גם את חמש התמונות של נעמה אורבך
רוצים לראות תמיד את כל התמונות לפני כולם? הירשמו כאן – הפוסט הבא כבר בדרך אליכם.