חמש תמונות וסיפור
הגר אשחר-ניר
מי אני/מה אני?
בת 39, ג׳ינג׳ית באופי, מתולתלת ביופי, יש לי קוצים בטוסיק שלא מאפשרים לי ללכת לישון.
אני חובשת שלל כובעים צבעוניים וססגוניים. אני יזמת ומעצבת בנשמתי ובכל חלקי גופי.
בעלת סטודיו Curly Black למיתוג, עיצוב אריזות ועיצוב חווית משתמש.
בעלת מותג מוצרי (וממתקי) הנייר Tiny Scribbles – הבייבי הבועט שבסטודיו.
כותבת הבלוג Onscribbling על מערכות יחסים בין מותגים לקהלי היעד שלהם.
יזמת תוכנית ההכשרה למעצבים מתקדמים Taking Notes – קורס פיתוח מותגים ועיצוב מערכות יחסים בין מותגים לקהלים.
כותבת הספר החיים. קצרים על החיים בקצרים, שיראה אור בקרוב.
והכי מהכל אמא של שי (בן 6) ולי (בת 6) ונשואה לאודי אהבת חיי.
מוטו: מי שלא עולה על הסוס, לא נופל ממנו, לא נפצע, לא כואב לו, אבל הוא גם לא לומד לרכב. הוא תמיד יישאר האחד, שיסתכל מהצד.
1
תפוז עם קוצים.
אני. ילדה בת שלוש. אולי ארבע. רגע לפני פורים. רוצה להתחפש לתפוז עם קוצים. כולם מרימים גבה. מה זה תפוז עם קוצים? ואני. אני לא רציתי להסביר. רציתי שיבינו לבד.
ניסו לשכנע אותי, הגננת, ההורים. לרדת מהעץ (תפוזים). אבל אני רציתי להיות רק תפוז עם קוצים. כתום. עגול ועם קוצים. אני זוכרת את ההורים שלי מחליפים מבטים ביניהם אמא שלי ואבא שלי. ואומרים נו טוב. שיהיה תפוז ושיהיה עם קוצים.
את תהיי תפוז עם קוצים הכי יפה בעולם. הם אמרו לי. אני זוכרת את הפורים הזה כניצחון. לא נכנעתי. אז מה אם זה לא נשמע להם הגיוני. הייתי בעננים והרגשתי שהגשמתי חלום.
זאת התחפושת שעד היום אני הכי אוהבת וגאה בה ולמרות שלא נראה שיש בה יותר מדי ממבט ראשון, בשבילי היא היתה גאווה ענקית. הייתי תפוז כתום וגאה עם קוצים (בלתי נראים למבוגרים. תודה ששאלתם) והייתי המאושרת באדם.
2
קר שם בחוץ.
עזבנו את הקיבוץ כשהייתי בת 19. זה היה המשבר הראשון הגדול בחיי. בום כזה ששום דבר לא מכין אותך אליו.
יהונתן גפן כתב (ושר רמי קליינשטיין), ״אז קחי אִתך מעיל או סוודר כי קר שם בחוץ. כל-כך קר, קר שם בחוץ מתי תתפסי שהחיים זה לא קיבוץ״. כשעזבנו, נפל לי האסימון. עד גיל 19 הייתי עטופה, לא משנה כמה שריטות קיבלתי, תמיד נחתתי על קרקע בטוחה.
ופתאום החוץ הזה היה זר ומנוכר כל כך. ההורים שלי החליטו לעזוב ואני נאלצתי לעזוב בעקבותיהם. הייתי באמצע הצבא, התחלתי בדיוק את הקבע שלי, עשיתי הרבה שבתות בבסיס, הייתי צריכה להתאמץ לשמור על קשר עם חברים, הייתי צריכה כסף, שלא ידעתי מה משמעותו עד אז. הייתי צריכה אוטו כדי להתנייע ממקום למקום.
ואחרי הצבא עבודה ולימודים וכל מה שהיה בטוח וברור כוסה בערפל. ההורים שלי בעצמם נלחמו על החיים בחוץ וגם הם היו צריכים איזה מעיל או סוודר ולכולנו היה שם קר בחוץ.
ההתמודדות עם החיים החדשים הביאה אותי להיות מאוד עצמאית והבנתי מהר מאוד שאני זאת שצריכה לתפור את המעיל הזה כי אף אחד לא יעשה את זה בשבילי. ועשיתי.
אז, זאת הייתה מכה מתחת לחגורה והיום. היום אני אומרת להם תודה גדולה. כי אני מבינה במבט לאחור שזה היה המהלך הראשון שהביא אותי למקום שבו אני נמצאת היום.
את הכביסה העדינה ואת החזיות אני עדיין מביאה לפעמים לאמא שלי שתכבס לי, אבל כל שאר העולם והחלומות חוץ מזה נראים לי אפשריים.
וכמו בשיר ״בסוף כל דרך שנגמרת יש תקוה להתחלה, לאופק שיפתח״ והוא נפתח. ויש שם שמש גדולה ואור. והמון אפשרויות, שרק צריך לבחור.
3
סבתא שלי.
סבתא שלי הייתה הכי הכי בעולם בשבילי.
היא לא הייתה סבתא של בישולים. גם לא של פינוקים ומתנות. היא הייתה חותכת שום ומקלפת פומלות הכי טובה שיש. אמא שלי הייתה קונה בשמה מתנות והיא הייתה נותנת לנו אותן. מתישהו עליתי על זה ועשיתי את עצמי כאילו אני לא שמה לב.
סבתא שלי היתה ג'דה. אשה של עבודת כפיים. כזאת שגם בגיל שמונים קמה בארבע בבוקר, עלתה על הקלנועית ונסעה לעבודה. סבתא שלי היתה החרטית האשה הראשונה בארץ. מקצוע שנחשב גברי וסיזיפי אז.
היא לימדה אותי שעבודה שאת אוהבת נותנת לך בחזרה אהבה. היא תמיד הייתה אומרת שאף אחד לא יכול להבטיח לי גן של שושנים. שרק אני אחראית על הגינה שלי. ומה יצמח בה.
ואנשים טובים. היה לה חשוב לדעת שאני מסתובבת עם אנשים טובים. כשהיא הייתה בסוף הדרך הכרתי את אודי שלי האיש של חיי. ידעתי שימיה ספורים ובאתי איתו אליה להכיר לה אותו. היא חייכה. תפסה לי את שתי הידיים. לחשה לי: בובינקה. וחייכה. כמה שעות אחר כך היא מתה.
סבתא שלי. אשה גדולה מהחיים. זאת אומרת הייתה. היא כבר שנים לא כאן. לפחות לא באופן פיזי. לפעמים כשקשה לי. מסתכלת לשמים ונדמה לי. שהיא שומעת. ומרגישה. ויודעת. אני מבקשת סימן. ורגע אח"כ מופיע פרפר לבן.
4
אמסטרדם שלי ושלו.
סטטיסטיקה גרועה יש לעסקים פה בארץ המובטחת. הם נסגרים יותר מדי. אחד מתוך תשעה שורד מעל חמש שנים.
העסק שלי נולד באמסטרדם. רעיון קטן שהפך למציאות גדולה. צורך בלתי נשלט לטרוף את העולם ושהעולם יטריף אותי בחזרה. רצון להעז. לשחרר. לעוף עם הדמיון. לגלות עולמות חדשים. כל אלה הולידו מסע אל עבר היציאה לעצמאות.
דרך חדשה ומלאת חוסר ודאות. את העסק שלי. הסטודיו האהוב שלי למיתוג, עיצוב אריזות ועיצוב חווית משתמש בניתי בעשרים אצבעותי ובהונותי. כל מילימטר וסנטימטר בו הם גאוות חיי. כל לקוח. כל ספק. כל החברים והמכרים בדרך. שמלווים. שעוקבים. שנמצאים. בגלוי או בנסתר. הם חלק פועם בלב ובקיום שלו לאורך השנים.
ביום בו מלאו לסטודיו שלי 6 שנים, ארזתי אותו ואותי ואת האיש שאיתי וטסתי לחגוג את ניצחון הסטטיסטיקה הפרטי שלי. טסתי לאמסטרדם שלי ושלו. לסגור מעגל. לספר לה שהצלחתי. הצלחתי למצוא את החוטים הנכונים לקשור בהם חלומות ולהעיף לעננים.
והשנה עשיתי את זה שוב. טסתי יחד עם הצוות המופלא שלי אל אמסטרדם המעוצבת, שאף פעם לא מאכזבת.
5
אין. סיכוי.
במקרה שלכם. אחד למיליון. אולי אפילו זה לא. אמרה לי הרופאה.
אין גדול. יותר מהכל. מילה אחת. שלוש אותיות. כל כך משמעותיות. יותר משאפשר לתאר. יותר ממה שהפה מסוגל לספר. ריק שחור משחור. מלפנים ומאחור. תהום עמוקה ובלתי עבירה. נפערה. ביני ובין האמא שכל כך רציתי להיות.
עומדת מולה. מול התהום. במקום. בו התנפץ החלום. ברגע הקשה בחיי. הרגע שנהיה שקט מדי. שקט שאי אפשר להסביר. שקט שמילא כל פינה ונים. בין כל מה שהיה שוקק חיים. בין המחשבות והמילים. הן נעתקו ממני. נלקחו. נשאבו. בכֹח בלתי רצוני. ישבנו אז האיש שלי ואני. ושתקנו. חלום בלהות. לא זוכרת דמעות. רק שקט. שקט נורא.
עברו לילות וימים. החלטנו שנלחמים. שאלה החיים. לא סופרים. לא מקטרים. רוצים להיות הורים. החיים. קצרים.
כולם אמרו לנו שאין סיכוי
אני בחרתי במודע לשמוע רק את הסיכוי. בלי האין.
ארבע שנים רקדתי במחול של שדים. ארבע שנים הייתי חצויה. לא שפויה. חצי אחד היה גוף. חצי שני היה נפש. הגוף. בטירוף. אסוף. גוף שהפך למכונה. בלי כוונה. בלי הכנה. גוף שהתפשט מכל מה שהכיר. כמו בובה על חוטים. זריקות ומחטים. בין רופאים ומומחים.
ונפש. נפש שהייתה אסופה בימים ומתפרקת בלילות. כשכולם יוצאים לבלות. מחייכת בזריחה ונכבית עם השקיעה. לא מגיעה. כולם מדברים על דרך ארוכה. רחוקה. ולי אין יום. אין אפילו דקה. אני רק מחכה. כל כך מחכה.
והם הגיעו. הילדים שלי. השני מיליון שלי. הם המסע שלי. סיפור חיי. שירת חיי. הסיבה לכל-כך הרבה דברים שאני עושה. שנים פחדתי לדבר או לכתוב. לפתוח את הדלת לפצעים שהבריאו בינתיים, ולצלקות שלעולם ילכו איתי.
אהבתם את חמש התמונות של הגר? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
אולי תרצו לראות גם את חמש התמונות של חגית אזולאי-רוזנס.
רוצים לקבל תמיד את כל הסיפורים לפני כולם? הירשמו כאן למטה – הסיפור הבא כבר בדרך אליכם!