מסע אישי
טל טנא-צ'צ'קס
את טל (טלי) טנא-צ'צ'קס אני מכירה כבר שנים, מאז שהילדים שלנו היו ביחד בגן. הרקע המשותף (עיצוב גרפי, עיצוב בכלל) כמו גם הקסם האישי שלה סיקרנו אותי תמיד. עם השנים התוודעתי גם לעשייה האמנותית העשירה שלה ונכבשתי. התוצרים קסמו לי, ולא פחות מכך – תהליך העבודה. אני לא מכירה הרבה אנשים שעשייתם מבטאת באורח כה הדוק ומנומק את המהות, את הגרעין הפנימי העמוק שלהם. המחויבות והיסודיות שבעזרתן טלי מפענחת וחוקרת כל פרויקט עד לפיצוח הגנום שלו מעוררות השתאות. אז ברור שביקשתי ממנה להתראיין לסדרת הכתבות "הסיפור שלה". ואיזה כיף – היא הסכימה!
אז מי את?
טל טנא-צ'צ'קס, נשואה באושר לשימשי, אימא לאיה, רוני, יובל ותומר. מעצבת ואמנית רב תחומית, חוצפנית והרפתקנית.
ומה את עושה?
אני בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. במהלך לימודיי קיבלתי מלגת הצטיינות ל-School Of Visual Arts בניו-יורק, שם למדתי סמסטר והתמחיתי בעיצוב אובייקטים בתלת ממד. בתום הלימודים בבצלאל עשיתי שנה נוספת בקורס לעיצוב צעצועים במחלקה לעיצוב המוצר.
את רוב שנותיי כמעצבת עשיתי כעורכת גרפית בכירה וכאחראית פיתוח מוצרי הפרינט ב"מעריב"
ו"בידיעות אחרונות". כיום מתחלקת הפעילות שלי לכמה מישורים:
* פיסול סביבתי שובב ופרוע – עבודותיי הוצגו במוזיאון ישראל, מוזיאון תל-אביב, בכיכר רבין ובגלריות ותערוכות בארץ.
* מעבירה סדנאות להמצאה ואלתור באקדמיה ובמוסדות ציבוריים.
* סדנאות פרטיות – סדנת "מראות אושר" לעיצוב מראות צעצועים, "מה עושים עם צעצוע שבור?" – סדנה ליצירת צעצוע חדש מחלקי צעצועים שבורים ועוד.
* סטודיו "Two's Company" – אופיר דהאן, חברי הקרוב מאז ימי הלימודים בבצלאל, ואני הקמנו בשותפות את "Two's Company" להלבשת בתים, חללים ומשרדים.
שורשים, זיכרונות ילדות – מה את זוכרת?
כל מה שאני עושה היום מתחיל שם. לא הייתי ילדה שגרתית. הבחירות שלי תמיד היו "אחרות", ידעתי בדיוק מה אני רוצה ואי אפשר היה "לאלף אותי".
גדלתי בפתח-תקווה של שנות השבעים והשמונים. גרנו בית פרטי שלצדו היו שדות רחבים. אהבתי מאוד להסתובב בחוץ ולאסוף בעלי-חיים (עם עדיפות לצבים, קרפדות וראשנים…). בסביבת הבית שלנו היו בתים ישנים נטושים, ותכולתם תמיד הקסימה אותי, והכילה, עבורי, אוצרות נהדרים: גרוטאות מעניינות, חפצים ישנים, ציוד רפואי שהשאיר אחריו רוקח שהלך לעולמו…
ניגודים וחיבורים תמיד משכו אותי. בצד הגרוטאות והטבע, היו ליד הבית גם גן החיות של פתח-תקווה, שבו ביליתי כמעט בכל יום אחרי הלימודים, והמוזיאון לזואולוגיה. השלדים, הפוחלצים ושאר המוצגים בו היוו עבורי גן עדן של דמיון והשראה.
מגיל צעיר מאוד אהבתי ציור ונמשכתי לאמנות. כבר בשלב מוקדם היה המסלול שלי ברור: לימודי אמנות ביסודי, מגמת גרפיקה בתיכון ולימודים בבצלאל בהמשך.
מה בחוויות הללו עיצב אותך כאדם/כיוצרת?
נדמה לי שכך אני גם היום: החיבורים בין תחומים וניגודים משלימים אותי ויוצרים את העשייה שלי, שיש בה דגש על כל מה שחשוב לי. גרוטאות, צעצועים שבורים ורהיטים ישנים עדיין מקסימים אותי. אני תמיד פוקחת עין ואוספת בכל מקום, ומקבלת "משלוחים" גם מחברים ומכרים. מאחורי כל הפריטים המגיעים אלי עומד תמיד סיפור: אנשים שייצרו אותם, וילדים ששיחקו בהם.
ערכי שימור הסביבה, צמצום הצריכה והמחזור מדברים מאוד אל לבי, מיושמים כל העת גם בחיי האישיים והכתיבו את הבחירות שלנו בעת בניית בית המשפחה שלנו בקיבוץ משמרות. התריסים ומשקופי הדלתות, המטבח, חדרי האמבטיה וכד' מקורם בחומרים ממוחזרים שכבר נעשה בהם שימוש בעבר.
מתלה הסירים שבמטבח, מקורו בקרש ששימש את שימשי כנדנדה. מצאנו אותו במחסן בבית הוריו של שימשי, וידענו כי יהיה חלק מהבית שנבנה בעתיד. ארון הוויטרינה שבסלון אוצר בתוכו אוסף של צעצועים שהוא כל מה שאנחנו והמקומות שמהם באנו: גלובוס ישן של אמי, צעצוע אהוב שאותו שמרה אמו של שימשי לאורך שנות ילדותה במלחמת העולם השנייה והשואה, אוסף הקטרים של שימשי, אוסף מכוניות משותף לשנינו, ועוד ועוד. כל טיול משפחתי בחו"ל הוא סיבה לצעצוע חדש ואהוב ואנו זוכרים את הסיפור מאחורי כל אחד מהם.
הפיסול הסביבתי שלי מבטא את החיבור בין הערכים של האתרים שבהם מוצבים הפסלים, לרגשות של האנשים הצופים בהם. כך נוצר גם חיבור עם הסביבה.
בשנת 2012 הצבתי בכיכר רבין את פסל המאוורר הענק, כחלק משנת האמנות בעיר תל-אביב.
זה היה בדיוק שנה לאחר ההפגנות הלוהטות בכיכר ("העם דורש צדק חברתי"). חקרתי את ה-D.N.A של המקום: כיכר המזוהה עם הפגנות פוליטיות, עם הרצח של ראש הממשלה יצחק רבין. המאוורר הענק – שעוצב בהשראת דגם "סטאר" הנוסטלגי – הוצב בלוויית המסר: להביא רוח חדשה". המאוורר הפך את הכיכר למחויכת, השרה עליה קרירות נעימה באמצע חום יולי-אוגוסט, וגם הפר את הסדר הנוקשה של הכיכר – הביא "בלגן". ואנשים הגיבו לזה. מכל הארץ הגיעו אנשים כי לראות את המאוורר, שחיבר אותם לילדות, אחד לשני וגם למקום שבו הוצב.
או המיצב "עוגה-עוגה" לתערוכת "יום-הולדת" באגף הנוער של מוזיאון ישראל בשנת 2015:
המיצב הוא למעשה המחשה והגדלה של טקס יום ההולדת הנערך בביתנו. לפני שנים, כשהבנות היו ממש קטנות, החלטנו שעצוב לנו שילדה אחת חוגגת ומקבלת מתנה והשנייה לא מקבלת שום-דבר. אז גובש הטקס המשפחתי שלנו. בכל יום הולדת כולנו חוגגים, וכולם מקבלים מתנות, אך חוגגים גם וקודם כל עם בעל השמחה. המיצב במוזיאון מבטא באורח מדויק את הערכים המרכיבים את החגיגה המשפחתית שלנו: השמחה, הצבע, הקריצה לאמנות הפופ.
לקראת יצירת המיצב, חקרתי את המונח "יום-הולדת ישראלי" ומאפייניו. וכך הגיעו למוזיאון כל הסמלים החשובים: מיץ פטל (שנשפך מתוך כוס פלסטיק – כמו שתמיד קורה בכל חגיגה…), סוכריות צבעוניות, בייגלה, כובע ליצן וכמובן – עוגת שוקולד עם סוכריות… והכל גדול, והכל נגיש. המבקרים בתערוכה יכלו להרגיש ולגעת, לחוש את הקריצה, את שבירת ה"סדר הטבעי" של "מוזיאון" את הבלתי-מושלם שאליו ניתן להתחבר בקלות. כי מושלם עבורי זה משעמם. וחוץ מזה אין מושלם.
בילדות יש גרעין חזק שמגדיר את מי שאנחנו כיום. כילד אתה רוצה לבלוע את העולם. הכל אפשרי ומותר. עם השנים אנחנו חוסמים לעיתים את המקומות האלה האותנטיים, הראשוניים. כשאתה נאמן לערכים, לתרבות, לאמנות ולמחוזות שמהם באת – אתה מביא משהו חזק ואותנטי. צריך להקשיב לגרעין הזה, להיות עמו בקשר מתמיד ולא בנתק. שם טמונים השיפור והצמיחה שלנו, כאנשים, כאמנים יוצרים, כבני אדם.
השילוש הקדוש?
"חלה טרייה, שוקולד השחר, גבינה צהובה"
קראתם? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
על המסע האישי של רותם כרמי אפשר לקרוא כאן.