חמש תמונות וסיפור
אוריין צ'פלין
מי אני/מה אני:
בת 44, נשואה, אמא לבן 17 וחצי ובת 12.
בחמש השנים האחרונות גרה בדאלאס, טקסס.
בעבר – תחקירנית ועורכת של תֹכניות אקטואליה, מרצה לתקשורת המונים, בעלת בלוג ב"מעריב".
כיום – כותבת ביוגרפיות, רצה כל בוקר 5 ק"מ ואף לא מטר אחד יותר, כדי לא להגיע מהר מדי לשום מקום, אולי כדי לא להגיע בכלל…
רוב הזמן מעדיפה שהזמן יאט, כדי שניתן יהיה להקפיא רגעים.
1
גן פשוש, מס' 7 בסימון הבגדים לכביסה.
מהרחם, עברתי ישר לבית-התינוקות בקיבוץ, אותו בית-תינוקות שבו השכיבה (23 שנים קודם), סבתי את אמא שלי, תחת אותם שני עצי דקל שמגיעים עד הירח, שבלילות הסתיו הרוח מאיימת לשוֹברַם…
"שומרת לילה, בואי לאוריין בגן פשוש" – היה אחד המשפטים הראשונים שלמדתי להגיד במסדרון החשוך, אל מול הרמקול שקראנו לו "שמרטף" (ה"דה וויס" של הסבנטיז…). אף-פעם לא ידעת מי תהיה "שומרת הלילה" שתגיח עם פנס מתוך החושך: לעתים קולה מרגיע, לעתים מפחיד יותר מהחלום הרע עצמו…
ילדות יחפה שיש בה חופש, תום ומרחבים – רק האימהות שלי גרמה לי להרהר, שנים אחר כך, באיך שזה בנה אותי.
2
חיילת.
התגייסתי לחיל-הים. ילדה טובה קד"צ. פעם ראשונה לבד בלי הקבוצה. "קרוקודיל דנדי בבסיס", פגישה ראשונה עם העולם החיצון, עדיין בתוך מסגרת וחוקים, העולם עוד מאיים עלי.
ברקע מתרחשת מלחמת המפרץ, ואני מעלה את מפלס מכירות חבילות הטישו באזור מפרץ חיפה, חיילת מצטיינת בים של דמעות…
לאט-לאט העיניים מתייבשות ואני מתחילה לראות. נדמה לי ששם אני מתחילה להיות "אני".
3
יובל.
אני בת 22, בתום מערכת יחסים ארוכה שחלקה מעבר לים. יובל מניח תיק צבאי בחדר הקטן שהיה לי בקיבוץ. אני חיילת משוחררת, הוא קצין בסיירת.
שלושה חודשים ראשונים – טירונות: אני עומדת בשלשות עם עצמי, מנהלת שיחות קצרות בקול נמוך וסמכותי, תרגול רטוב. ברור לי שזה רק סיפור של חורף, לא יותר… והחורף עובר ומשהו נמס ומתרכך. איזה מזל שהוא בא אז, עם התיק המאובק, והתעקש להישאר.
אנחנו מתחילים ללמוד במקביל. אני לומדת עיתונות ותקשורת ב"כותרת"; תל-אביב, תקופה מאושרת. ביעילות האופיינית לו – אנחנו נשאבים לקריירה, כל אחד בתחומו.
בקיץ 97', על מרפסת מסעדה כפרית בעמק, במשפט קצר וקול סמכותי (כמו בראשית דרכנו), אני מקבלת "הודעת נישואין" עם סימן קריאה קולי בסופה. חודשיים לאחר מכן, במסיבה גדולה על הדשא ליד הבריכה אנחנו מתחתנים. אני כלה במכנסי צינור וכובע מהמאה ה-19, פעם ראשונה שאני מעזה להעז. לא רוצה יותר להתלבש כמו כולם ובכלל לא אוהבת שמלות.
לפני שנתיים, בהפקת הפתעה מקורית של ילדה קטנה (שלנו, שעשינו לבד), שכמעט התעלפה מעצם התובנה שמעולם לא קיבלתי "הצעת נישואין" רומנטית, קיבלתי הצעת הפתעה רטרואקטיבית, על השטיח בחדר האמבטיה (עם טבעת שקניתי פעם בעצמי לעצמי…) ושני ילדים שמתעדים את האירוע. אני משתהה אז לרגע, רק בשביל לבנות את הדרמה אל מול המצלמה שהקטנה מכוונת אלי, ומסכימה. ברור שמסכימה!
4
בואי אמא.
אם אני צריכה לבחור, עכשיו, מילה אחת בלבד להגדרה עצמית, אני בוחרת בקלות ב-"אמא".
המעבר אל מעבר לים, ההתמודדות המשפחתית המשותפת עם קליטה במקום חדש, בלי משפחה וחברים, הם מתנה גדולה שקיבלתי. סדר העדיפויות השתנה, הפוקוס, הזמן, הבחירות. פתאום היה לי זמן להיות אמא.
נדמה לי שעד אז חייתי במוֹד תקתוק והספקים. רוב הזמן איחרתי: איחרתי לקחת, איחרתי להחזיר, איחרתי להכין, לתפעל, לקפל, לחסל. כמעט איחרתי להבין שהזמן טס והם הולכים
וגדלים…
הילדות שלי הייתה שונה, כל-כך, משלהם. האימהות שלי היא "אימהות מומצאת". כילדה בקיבוץ מעולם לא ראיתי את ההורים שלי הולכים לישון, קמים בבוקר, רבים ומשלימים… אולי דווקא בגלל זה אני אוהבת אותם קרוב, הרבה, צפוף…
רגע של שלמות מבחינתי, זו הדקה הזו בסוף היום, שאני מגיפה את דלתות הבית וכולם בפנים, זה אף-פעם לא מובן לי מאליו. אין, מבחינתי, רגע יותר משמח מילד בן 17 וחצי שנכנס בחצות הלילה אלינו למיטה, על כל אורכו, ובמשפטים קצרים (עניין גנטי, לא מהצד שלי (:) בא להתייעץ, או לספר משהו לפני שהוא הולך לישון. אין כמו שבת בבוקר, כשקטנה בפיג'מה מגיעה…
ורק אני "שומרת הלילה" שלהם. רק אני!
5
"משפחת בָּתָחַת".
שנינו באים ממשפחות גדולות וחמות. זכיתי לגדול ליד סבא וסבתא מופלאים, שהיו עבור כולנו מקור לחום ואהבה אינסופית.
עד היום, האחים שלי ובני הדודים שלי (עשרה במספר…) הם מהאנשים המשמעותיים בחיי, "הסנגוריה הציבורית" שלי, קבוצה סגורה, מתוקה ומופרעת עם הומור פנימי שזר לא יבין.
אחד ההפסדים הגדולים בלגור מעבר לים, זה הגעגוע הכרוני למשפחה וחברים. ערבי שישי וחג, שמחות ומכאובים, הם סיבות להתעצמות הגעגוע.
"משפחת בתחת" זו עסקת חבילה שבני הזוג שלנו קיבלו ביחד אתנו. תחת מטרייה אחת…(:
קראתם? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
אולי תרצו לראות גם את חמש התמונות של עמנואלה בינר
רוצים לראות תמיד את כל התמונות לפני כולם? הירשמו כאן למטה – הפוסט הבא כבר בדרך אליכם!
נולדתי וגדלתי בקיבוץ גינוסר עד גיל 13. אהבתי כל רגע בבית הילדים ואת הגדילה והלינה המשותפת, כולל את ההשכבות בערב גם עם הורים של ילדים אחרים.
זכיתי לתואר מחמיא ודי נדיר, בוגר קיבוץ: BK.