חמש תמונות וסיפור
יעל כרמי
מי אני/מה אני?
נעים להכיר: יעל, או יעלי כמו שכתוב בתעודת הזהות שלי, כי ככה אמא ואבא שלי קראו לי,
וגם יעלה, ויעלינק'ה והכי אני אוהבת כשאישי האהוב קורא לי – חמדתי.
בת 52, אם למעין בת 24 ונועה בת 17, ובת זוג לעודד.
אוהבת שירה וספרות, קולנוע וטלוויזיה, שירים עבריים ויודעת את כולם בעל פה, לחם עם חמאה, שוקולד בטעם תפוז וקשה לי לעמוד בפני עוד זוג מגפיים או סנדלים בסוף עונה.
לפני כשלוש שנים עברתי מחדרה, העיר בה נולדתי, לקיבוץ הזורע, למגורים וחיים משותפים עם בן זוגי הקיבוצניק. ארזתי את כל חיי כפי שהכרתי אותם ועברתי מהעיר, מבניינים, רחובות וכיכרות לקיבוץ, דשאים, וואדי ומפל.
בלוגרית, בעלת תואר ראשון בספרות, מנחת סדנאות לכתיבה וליצירת בלוג, יועצת ומלווה תהליכי כתיבה.
במשך 22 שנים הייתי סוכנת נסיעות ומנהלת משרד. וכל הזמן הזה כתבתי, עד שמישהי אמרה לי: "את מדברת על כתיבה בכזו תשוקה, עד שבא לי להתחיל לכתוב. למה את לא מלמדת כתיבה?" והמילים האלה ירדו עלי כמו גשם של ברכה ושפע, ופתאום היה מקום אמיתי לחלום שלי. מקום שאני יצרתי אותו.
לפני שנה, הגשמתי את החלום ופתחתי את "בלוג משלך" – סדנה לכתיבה וליצירת בלוג, ובגיל 50+ המצאתי את עצמי מחדש.
1
על המגלשה עם אמא ואבא | אלבום פרטי
הנה אני – עם אמא שלי, שולה, ואבא שלי, דני.
אבא שלי נולד בחדרה וחי בה מאז כבר 80 שנה. אמא שלי, שולה, המורה שולה, נפטרה לפני ארבע וחצי שנים, נולדה בגבעתיים וכל חייה התגעגעה הביתה. אני כותבת הרבה על אמא שלי ורואה היום כשהיא כבר איננה, עד כמה אני דומה לה.
התבוננתי היטב בתמונה, בהוריי הצעירים הנשקפים ממנה, בידו של אבא שלי שסוגרת מאחורי גבי, בדרך בה שומרים על ילדה היושבת בקצה המגלשה, ובידה של אמא שלי החובקת אותי מצדי השני ומניחה אותה על ידו של אבא שלי.
אנחנו מהוותיקים בחדרה.
חדרה זו לא סתם עיר, זה מותג, או כמו ששירלי חברתי הטובה אומרת: "עיר חוף יפהפייה". בחדרה, כדי להסביר למישהו איך להגיע ממקום למקום לא אומרים שם רחוב אלא: ליד השוק, מול הבנקים, ליד הדואר הישן. וגם שואלים: "של מי את?" ועונים: "אה, של דני הרציון ואמא שלך לימדה אותי."
2
זיכרונות מאפריקה.
לפני 28 שנים נסענו לשליחות במערב אפריקה, בגאנה ובטוגו.
זה היה לפני כל-כך הרבה זמן, עד שנדמה לי שזה לא היה. אבל גרתי שם, והייתי דיפלומטית והיו לי נהג, גנן, טבח, עוזרת ושומר שישב כל לילה ושמר על הבית שלנו עם קשת וחיצים מורעלים. בחיי.
עבדתי כמזכירה במשרד השגריר, הלכתי לשוק הבדים בלי סוף (אפילו תפרו לי חליפה מבד אפריקאי ואני נראית בה כמו ילדה מחדרה שהתחפשה בפורים), חליתי במלריה וכמעט מתתי ובעיקר התגעגעתי הביתה.
דוריס, המזכירה המקומית במשרד הזמינה אותנו לפסטיבל בכפר שלה וכאן בתמונה אני עם ילדה מקומית.
אם רק היה לי אז בלוג. אם רק היה אז אינטרנט.
הפוסטים שהייתי יכולה להעלות משם.
התמונות. הסיפורים.
רק בשביל זה הייתי חוזרת לשם. לא לשנתיים, אבל לחודש.
לבדוק אם אני זוכרת את הכביש מהעיר הביתה, דוהרת עם המכונית הקטנה שלי, מחזיקה תמיד בקבוקי וויסקי כ"תוספת משכורת" לשוטרים שעצרו אותי כדי לבדוק אם הפנס הימני עובד. והוא עבד. זו הייתה תקופה של שנתיים בה ראינו וחווינו וכשהסתיימה, נופפנו לאפריקה לשלום וחזרנו הביתה בשמחה.
3
לקיבוץ בעקבות האהבה.
לפני כשלוש שנים, עברתי לגור בקיבוץ הזורע עם בן זוגי.
אני חושבת, שתמיד רציתי לגור בקיבוץ. אמא שלי גדלה כילדת חוץ בקיבוץ גבעת השלושה, התחילה את דרכה כמורה בקיבוץ אשדות-יעקב, ולאבא שלי היו המון חברים מהמילואים בקיבוצים השונים.
כשהייתי ילדה ונסענו לביקורים בקיבוץ, קינאתי בכל ילדי השמש היחפים שנראו כל כך אחרים מאתנו, שהגענו לביקור מהעיר.
והנה, יש לי בית בקיבוץ. עם האיש שלי, ומכל הדברים שקיבלתי ממנו במתנה (כולל מתלה כביסה כי אמרתי לו שאני מתגעגעת לחבלי הכביסה שהיו לי בעיר), הכי אהובה עלי המרפסת.
שנים חלמתי על מרפסת. כזו שאוכל לטפח בה צמחים ופרחים, כזו שאוכל לשבת בה מוקדם בבוקר עטופה בשמיכה ולקרוא ספר.
אני כותבת הרבה על האיש שלי, על אהבתנו, על פרק ב' שלנו שהוא הפרק הכי יפה בספר, ועל המרפסת שהיא הלוקיישן הטוב ביותר לכל אלה.
במרפסת הזו אנחנו יושבים בשעות הקיץ אחרי הצהריים עם קפה ועוגה. כאן אני מקבלת את פניו בנשיקה כשהוא חוזר מרכיבת הבוקר על האופניים.
וכשאני חוזרת לקיבוץ, מחנה את האוטו, מתקדמת בשביל ורואה את המרפסת, אני יודעת שהגעתי הביתה.
4
בנותיי, מעין ונועה. בת 24 ובת 17.
כמה אני אוהבת את הילדות שלי, כמו סל מלא תותים.
באחד השיעורים שהעברתי, ששמו "בואי, אמא" הקראתי שיר נהדר של נורית זרחי "כמו הר" שמתחיל במילים: "איך אני אוהבת את הילדה שלי"' והמשפט כאן למעלה, הוא פרפרזה עליו.
כשמעין נולדה, ידעתי שאני רוצה מאד שתהיה לה אחות. לי אין אחות, יש לי אח אחד אבל זה לא אותו דבר ואני מסתכלת בקנאה ובהשתאות על חברותיי שיש להן שתיים ואפילו שלוש אחיות, על הקשרים ביניהן.
מה אפשר לומר על הילדוֹת שלי? שאני אוהבת אותן כמו שרק אמא יכולה לאהוב את בנותיה, אבל תמיד השארתי מקום גם לעצמי. והן ידעו שאם אמא מאושרת במה שהיא עושה, זה משליך גם על האושר שלהן.
אנחנו דומות מאד במראה. שלושתנו מתולתלות, וכשאנחנו מצטלמות יחד התגובות הן תמיד: שיכפול, העתקה, נראות אותו דבר.
ארוחות בוקר, שופינג, צחוקים וסדרות טלוויזיה, אלה הדברים שאפשר לעשות בכיף ענק עם בנות, וכשהן גדלות, הן הופכות מילדות לחברות.
5
בלוג משלך – הסדנה שלי, הבייבי שלי.
עמדתי באמצע הסלון, ואמרתי בקול רם: "אני רוצה שתהיה לי סדנה לכתיבה. אני רוצה להנחות סדנה לכתיבה וליצירת בלוג."
זו שאחראית על החלומות, שמעה אותי. יש מישהי כזו. לפעמים יש אצלה תור כי הרשימה ארוכה, אבל כנראה שבאותו יום היה ביטול והבקשה שלי נשמעה. ישבתי, קראתי, חקרתי, וכתבתי סדנה.
לכל שיעור יש שם של שיר. לכל שיעור נושא. וכשבאות אלי נשים בסוף הסדנה ואומרות לי שנתתי להן מתנה והן מצאו את הקול שלהן וחדוות הכתיבה חזרה אליהן, אני יודעת שבעצם, הן אלה שנתנו לי מתנה, כי הגשמתי חלום.
כל כך הרבה דברים טובים קרו לי השנה: ביקרתי והרציתי בספריות בכל הארץ, מראש פינה בצפון ועד ערד בדרום, פגשתי נשים נפלאות שהייתה לי הזכות להגיד להן: כִּתְבו. כִּתְבו במילים שלכן, וצרו לכן מקום בעולם בעזרת המילים' כי מלאכת הכתיבה היא אחת המלאכות היפות בעולם.
החלום הגדול שלי לשנה הקרובה הוא לכתוב ספר שיאגד את ההרצאות והסדנאות שלי, עם המון טיפים לכתיבה וגם קטעי פרוזה ושירה. הנה סקופ – כבר כתבתי את הפרק הראשון.
יש לי עוד הרבה חלומות. אני כבר יודעת שצריך להגיד אותם בקול.
קראתם? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
אולי תרצו לראות גם את חמש התמונות של נעמה אורבך.
רוצים לקבל תמיד את כל הסיפורים לפני כולם? הירשמו כאן למטה. הפוסט הבא כבר בדרך אליכם!