חמש תמונות וסיפור
שרון רשב"ם-פרופ
מי אני/מה אני?
שרון רשב"ם-פרופ, נשואה לדוד כבר 25 שנה, אמא לאיתן, רועי ומיקה, וציירת בעלת סטודיו לציור.
נולדתי לפני חמישים שנה בקיבוץ גבעת חיים איחוד, ותוך כדי השירות הצבאי עזבתי לתל אביב.
מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד ציירתי, עם כל צבע ועל כל מצע. למדתי באבני, והשתלמתי במשך שמונה שנים אצל ידיד רובין ז"ל, צייר נפלא בן הקיבוץ שלי. במהלך השנים עסקתי גם בגרפיקה, אבל בשנת 2005 החלטתי להתמקד רק בציור.
בשביל להתמיד במקצוע כל כך רגשי ומאתגר צריך שיהיה סיפור לספר. אני גיליתי שהדבר שהכי מעניין אותי, שהכי מזיז אותי מבפנים, הוא חוויות הילדות שלי בקיבוץ.
תמיד אהבתי לכתוב, ותוך כדי עבודה גיליתי שטקסטים הם פיגומים מצוינים לכל עבודה. התחלתי לשרטט במילים את הרעיון עליו אני מתכוונת לעבוד, וכך נוצר לי מאגר של טקסטים אישיים מאוד, שהם חלק כמעט בלתי נפרד מכל אחת מסדרות הציורים שלי. השנה אני עומדת להוציא ספר, המשלב את שתי האהבות הללו ליצירה אחת.
בימים אלה מוצגת התערוכה שלי "לסובב את הראש לקיר" בבית האמנים ע"ש זריצקי בתל-אביב.
1
חיות לילה.
בכל לילה פחדתי מחדש. הפחד היה חלק בלתי נפרד מחוויית השינה שלי. הלילה שירד היה מלווה תמיד בצלילים וקולות מאיימים של תנים, ציפורי לילה וצמרות עצים שנעו בעוצמה ברוח. בחורף היו גם הרעמים והברקים.
כשהפחד היה גדול מנשוא ושומרת הלילה לא נענתה לקריאותיי הנואשות [אותן הייתי קוראת אל "הקופסה" (האינטרקום) שבקיר], הייתי נמלטת בריצה לבית ההורים שהיה במרחק של כקילומטר מהגן. זו הייתה חוויה מפחידה, כי תמיד היה שם הפחד מהמפגש עם כל הקולות מטילי האימה שבחוץ. עד היום קשה לי לשמוע רוח שנושבת בצמרות של אורנים, הרחש הזה הוא מבעית עבורי.
הזכות להצליח ולצייר דברים שקשה לומר בקול רם, שקשה אפילו לכתוב – היות וכל אלו מהווים התחייבות שצריך להתמודד עם התוצאות שלה – הזכות הזו היא מתנה גדולה.
אני שומרת לעצמי את הזכות לתת אינטרפטציה לכל אותן דמויות אפלות, לכל מיני זכרונות חבויים במעמקים בהזדמנות, או אולי לא לתת אותה בכלל. אולי הטקסטים יהפכו פעם לסיפור, אבל נכון לעכשיו אני מרגישה שאני מוציאה החוצה מים חונקים, מבלי שאצטרך לפגוע באמת בעצמי או באף אחד.
אז מה אם את לבד?
"זה לא שאין כאן כלום.
יש קירות, ורעש מאוורר,
ואת מוגנת מחרקים מעופפים
פראיים בחוץ.
עטלפים דקים, כהים וחדים.
ואין נחש תועה שייכרך סביב רגלך
עכבר גדול שיכרסם את אפך
בשנתך.
ואין צל מאיים
ואין חריקה מרוחקת שמתקרבת לאיטה
מאיימת לכבוש
ואין רוח חזקה מרעידה ענפי אורן
שתלחש באוזניך, מבהילה
וגם לא כינורות מסרט, צורמים,
נגינתם הולכת ומתגברת,
מודיעה על תפנית בעלילה
השקט הוא צפצוף רכבת בתוך מנהרה, שקשוק קרונות
כבדים, דורסניים ומערבולת מים
מהירה נורא, סוחטת נשימה,
יללת תן שנענית באחת אחרת מהצד השני של הגן
מזכירה לך לסתות אפורות, נוטפות ריר
נשימה מלטפת, חמה על עורפך
וכל גופך קרה.
שקט, עוטף,
נמוך הוא יורד
מבודד אותך חונק
ואת לבד בתוכו
והוא צורם באוזנך
והמנורה היחידה במסדרון חלבית חלושה
והנשימות של הילדים הישנים במיטותיהם
לועגות לך על כי לא הצלחת לברוח
ואם יהיה לך פיפי
איך תצעדי במסדרון הארוך לבד?
ואם הצל שלא ראית יגיח באחת
מחכה לך מעבר לפינה?
ותאלצי להרים רגליים,
ברכייך נוקשות,
רגלייך מחליקות בריצתך
בחזרה למיטה.
ואת לא מוגנת
ואת לא חזקה.
את ילדה קטנה בחושך,
ואין לך ברירה."
2
ילדי הכיתה.
חברת הילדים, המעגל החברתי המצומצם, היוו נושא עמוק וכבד שאותו אני נושאת עמי עד היום.
בחלק גדול מאוד מהיום, הייתי בחברתם של ילדי הכיתה שלי. לא היו אופציות אחרות ואני, שהייתי ילדה מאוד רגישה כזו, שמתייחסת לכל עווית, לכל תנועת כתף ושינוי של טון דיבור העדפתי להתבודד עם הספרים, הציורים והמוזיקה האהובה שלי.
לא מצאתי את מקומי בתוך הכיתה. מצאתי את עצמי הרבה לבד, נמנעת ממגע עם ילדים אחרים, מציירת עולם מקביל בו הכל נעשה בקצב ובמינון שהתאים לי ושיכולתי להכיל.
ייתכן שאם היו אפשרויות אחרות, שכבת גיל מקבילה, הייתי יכולה למצוא תשובה. אבל לא היו. היום ברור לי שזהו חלק מהמסע זה שנקרא "ילדוּת". הצורך להתאים, ליישר קו ולהיות מובנת ועל כן מקובלת. לי זה לא עבד כל-כך, אבל כתוצאה מכך זכיתי להכיר את עצמי טוב יותר…
אל תפחדי להישאר לבד.
"אל תייחלי לעדר שיהנהן כלפייך בהסכמה
לכל מילה שתגידי.
אל תרגישי חסרה כשלא תקבלי גיבוי לתחושותיך.
אם הרגשת, אם חשבת, הייתה לכך סיבה.
את לא צריכה לשחזר את מה שכבר היה,
לא להתאים את מחשבותייך לקהילה
את כאן בשביל להאיר פינה חשוכה באלומה.
(ואל, אל תפחדי לשתוק.
כשתגידי, תהיה לכך סיבה ותהיה הקשבה).
לאיזה גיל צריך להגיע
בשביל להיות הגיבוי של עצמך
ולוותר על העדר, זה שמתעתע בך
זה שגורם לך לדמיין שהוא תומך."
3
ארוחת ארבע עם סבתא.
סבא וסבתא שלי, דֹב ודבורה רשב"ם, מוותיקי גבעת חיים איחוד, היו מאוד משמעותיים בשבילי.
הם היו הפינה החמה שלי, עם האוכל שסבתי הכינה לארוחת ארבע או לארוחת שבת בבוקר, כשנשארתי לישון בביתם.
היו לה ולסבא שלי יחסים מאוד מעניינים, וריטואלים שחזרו על עצמם ושמאוד אהבתי, כי הם נתנו לי תחושה של ביטחון: בכל יום בשעה ארבע סבי היה נכנס להתקלח, כשהטרנזיסטור שלו מצווח באמבטיה. בארבע וחצי הם היו יושבים לארוחת ארבע שכללה: קפה שחור בחלב, לחם שחור עם חמאה מלוחה ולקרדה.
בלילות, כאשר הייתי נשארת לישון אצלם, הייתי ישנה איתם במיטתם, שכובה ביניהם ושם היה מתקיים עוד ריטואל, כשסבתי הייתה מעירה את סבי בשעה שלוש לפנות בוקר ואומרת לו: "קום דֹב, צריך לעשן", והוא היה מדליק שתי סיגריות וכך הם היו שוכבים, אני ביניהם, ומעשנים בדומיה במיטתם ואז חוזרים לישון.
הייתי מגיעה למקלחת שלהם.
הייתי מחפשת סיבות להיכנס פנימה.
לנעול את הדלת, דלת עץ צבועה לבן עשרים שכבות
שסבתא היתה צובעת לבד,
היה מפתח כזה ישן והייתי סוגרת פעמיים. פרטיות.
מתיישבת לרגע על האסלה, בכל זאת – שירותים.
(לא שואבת כי אז מיד מתחיל שעון חול שמתהפך
ויש זמן סביר מהשאיבה ועד הרגע שצריך לעשות רעש של שטיפת ידיים
ולנגב ולצאת. אז הייתי דוחה את כל הרעשים לאחר כך).
ואז קמה. פותחת את דלתות הארון הלבן,
צבוע לבן עשרים פעם בשכבות שסבתא היתה צובעת לבד,
וראו את המשיחות של המכחול על העץ
עם שערות שנפלו מהמברשת.
היו שם, מסודרים על מדפים בשורות:
בגדי עבודה של סבא עם קצת ריח של נפט.
מיכל נפט לתנור בסלון.
תחתונים אפורים וגופיות עבודה של סבא וגרביים.
(לא כל כך גדולות , הוא היה ממש קטן סבא).
מתחת היו צנצנות ריקות עם המכסה
שאם פותחים אותן אז לכל אחת
יש את הריח של מה שהיה בהן קודם
שאם זה היה ריבה זה נעים
ואם מלפפונים חמוצים אז פחות.
היה המיכל מפלסטיק חום של דבש דבורים טהור
עם ציור של דבש ועם צורות של כוורת דבורים על כל הפלסטיק,
וזה היה כל כך מפתה.
וצנצנות שעברו את התהליך
וכבר מולאו מחדש במלפפונים חמוצים
שסבתא החמיצה ורואים את הגרגרי פלפל שחור ושמיר שט.
היו הכותונות לילה של סבתא,
כל אחת הכי יפה בעיני.
מבד סאטן ירוק בהיר עם כתפיים דקות.
מבד כותנה עם פרחים כחולים, כותונת לבנה אחת.
הייתי רוצה ללבוש את כולן.
היו בצלים ותפוחי אדמה גם.
היה הריח. ריח של משהוא שסגור הרבה זמן
אבל מתערבב עם עוד ריחות
וכל הריחות עוברים קצת מדבר לדבר
ויש עומס שקשה לזהות
אבל אם מוציאים מהארון משהוא –
גרב, או בצל או כותונת
יש להם את אותו הריח של השכנים מהמדף
וגם של עצמם.
הייתי מרימה, בודקת אם משהו נוסף הגיע למדפים וגם סתם נשענת.
אחרי כמה זמן סבא היה צועק לי:
'מה את עושה שם כל כך הרבה זמן שרונקי?'
הייתי יוצאת."
4
שש בערב.
בשנת 2005, באירוע פרטי, פגשתי בידיד רובין ז"ל, המכונה "הצייר הארצישראלי האחרון".
ידיד היה בן הקיבוץ שלי, שם היה לו סטודיו ספוג בריח צבעי שמן. ביקשתי ממנו שיסכים ללמד אותי, והוא אִפְשר לי להיות התלמידה שלו במשך שמונה שנים, עד שהלך לעולמו. אם היה נשאר אני מאמינה שהייתי ממשיכה לבוא.
היינו יושבים אצלו, מעלים זכרונות שלמרבה הפלא היו מאוד-מאוד דומים, אפילו שהפרידו ביניהם לא מעט שנים, צוחקים, מרכלים ומציירים. אצלו מצאתי את הנרטיב שלי, את מי שאני, ובעזרתו גיבשתי קו משלי, למרות שבתחילה מאוד מאוד רציתי להיות הוא, ובהסכמתו אפילו הרשיתי לעצמי לחקות אותו בסדרת עבודות גדולה.
אני מתגעגעת אליו כל יום, והכי הייתי רוצה לקבל עוד שלוש שעות במחיצתו, בסטודיו שלו, רק בשביל לסגור קצוות.
5
SCHOOL OF FISH.
אחרי שכיסיתי את שנות הילדות בקיבוץ, פניתי לנושא שהוא הרחבה של הנרטיב הזה.
School Of Fish היא סידרה העוסקת בחברה. מצאתי שבים הגדול, מתאגדים הדגים הקטנים לכדי קבוצה שיוצרת מראה מאיים, על מנת להרחיק דגים גדולים וטורפים.
מאוד התפעלתי לגלות, שבכדי להיכנס לקבוצת הדגים הזו, יש לעמוד בתנאי קבלה מחמירים. מראה, ריח, תזונה וסגנון שחיה הם רק חלק מהתנאים הללו. זה מיד החזיר אותי אל הקיבוץ והקבוצה, ואל הצורך התמידי להשתייך, להיות מוגן על ידי הדעה הרווחת, מחובק על ידי הכלל.
בסדרת העבודות הזו פתחתי בתיאור אוהד של הקבוצה, ואז מצאתי את עצמי מחזקת ומפארת דווקא את היחיד, האחר – איתו אני הכי מזדהה.
היום אני עוסקת בעבודות נוספות ונמשכת לעבוד עם עוד ועוד חומרים. ברור לי שהטיפול בנפש שלי, דרך הציור, הביא אותי למקום שמבין ומקבל את צורת החיים בה גדלתי, ואני מאמינה שאמשיך לטפל בנושאים העדינים האלו, כי הם אלו שמפעילים אותי.
קראתם? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
אולי תרצו לראות גם את חמש התמונות של רחלי שלו.
רוצים לקבל תמיד את כל הסיפורים לפני כולם? הירשמו כאן למטה – הסיפור הבא כבר בדרך אליכם!