חמש תמונות וסיפור
סיון ליבנה-חכים
מי אני/מה אני?
סיון ליבנה-חכים, בת 36. נשואה ליניב ואמא לנועם (6) ומיקה (3). גרה במושב גבע הכרמל.
מעצבת פנים, בעלת בלוג העיצוב "שתיים סוכר".
בעלת חנות תמונות און ליין, צבעוניות ומלאות הומור.
לומדת לנגן על תופים, משוגעת על שוקולדים וקפה – לאו דווקא בסדר הזה.
מוטו: "החיים קצרים, תחייה את חלומותייך".
1
ילדות.
נולדתי באילת, להוריי ציפי ומוטי, ילדת סנדוויץ' בין אחותי הגדולה, רעות ואחי הצעיר (שכבר לא כל כך צעיר, אך תמיד יישאר כזה בשבילי) עמית.
אבא שלי היה מפקד בחיל-האוויר בצבא הקבע ובעקבות תפקידיו המשפחה נדדה מדי כמה שנים לאזורים שונים בארץ (עפולה, אילת, באר שבע, קריות ו…).
את המעברים בין הערים השונות אני זוכרת כחוויה חיובית. נהניתי להכיר אנשים חדשים. היה מרגש לצרף למעגל החיים שלי עוד חברות וחברים.
בחרתי את התמונה הזו כי אחותי פה איתי, מחבקת אותי. הייתה לנו ילדות מתוקה. מתגעגעת אליה מאוד – כבר מעל עשר שנים שהיא מתגוררת בארה"ב עם משפחתה (כנראה שלקחה את הקטע של הנדודים של המשפחה לקיצון…). החיוך שלי כאן מזכיר לי כל כך את בתי מיקה – הילדה עם הכי הרבה שמחת חיים שאני מכירה.
2
אופטימיות.
יניב בעלי למד איתי בביה"ס התיכון, באותה השכבה. לא הכרנו או ממש דברנו, בכל זאת היו 20 כיתות בשכבה… יניב היה מהמופרעים, השטותניקים של ביה"ס ואני מהחְנָנוֹת, המצטיינות – "גוש א'", הכול 5 יחידות. אין סיכוי שזה היה עובד בזמנו.
נפגשנו ממש במקרה שוב בגיל 25 במסיבה, כאשר כל אחד/ת מאיתנו קצת השתנה/השתנתה. אני קצת יותר שובבית ויניב קצת יותר רציני, וההמשך כבר ידוע.
יניב ואני כל כך שונים וכל כך משלימים זה את זו שזה לא יאומן. מאזנים אחד/ת את השני/ה בקטע מטורף והכי טוב שיש.
יניב הוא אחד האנשים האופטימיים והשמחים שאני מכירה. לפני שש שנים אמא שלו נפטרה באופן פתאומי ומאז, באופן פרדוקסלי, הוא אפילו עוד יותר אופטימי ושמח. מודה על כל יום שאנחנו חיים ובריאים, כל-כך לא מובן מאליו.
המקרה העצוב הזה משפיע ומלווה גם אותי. מאז יש לי יותר "דרייב" בחיים. אם יש משהו שאני רוצה, או מאחלת לנו, או לעצמי, אני אהפוך עולמות ואשיג אותו. החיים קצרים. תחיו את ההווה את הרגע. אל תדחו דברים.
3
הגשמה עצמית.
תמיד אמרתי שהלידה של נועם, הייתה גם קצת הלידה שלי.
זוכרת את היום בו הבטתי על הבטן שלי ודמיינתי את השיחות העתידיות שלנו. חשבתי על מה אענה לו כשיום אחד ישאל אותי למה בחרתי לעבוד במה שאני עוסקת. לאט, לאט חלחלה בי המחשבה שאין לי תשובה מספיק טובה.
שאני לא מאושרת בעבודה שלי כמהנדסת מזון, אני עובדת במה שפחות מתאים לי. אני חייבת לעשות את השינוי ולהקשיב לרחשי הלב שלי. הרי שנים אני חולמת על עיצוב פנים. ידעתי שאני רוצה שנועם יגשים את עצמו ויהיה מאושר בחייו ואיך זה יקרה אם בבית הוא יראה משהו אחר?!
זה היה תהליך מורכב שדרש סבלנות עצומה. יום אחד הכול התחיל לנוע ומאז אני לא מפסיקה לטפח אותו והכי גאה בו – בעסק שלי. היום הוא הבייבי השלישי שלי. התמונה הזו התפרסמה בספר עיצוב שמופיע בחנויות הספרים בארץ. אני ונועם, זו לצד זה, בקולאג'.
הלידה של שנינו, כבר אמרתי לכם, נכון?! האוצר שלי, נועם, שהמחשבות עליו התניעו את התהליך אצלי, משתתף יחד איתי באבן דרך מרגשת. יש יותר מרגש מזה? מי היה מאמין? חלומות נועדו שנגשים אותם. תאמינו, תכוונו, בעיקר תתאמצו והם יתממשו.
4
אמא לביאה.
ההיריון של מיקה היה מאוד מאתגר. בתחילת ההיריון גילינו שיניב ונועם חלו בווירוס cmv ולכן נאלצתי להיות בסוג של בידוד מהם עד הלידה, במשך שבעה חודשים.
משימה כמעט בלתי אפשרית. הצלחתם להעביר יום מבלי לנשק את הילד שלכם? את בן הזוג? נלחמתי על מיקה כמו לביאה. חייתי מבדיקה לבדיקה. משבוע לשבוע. תודה לאל, שתינו לא נדבקנו.
כשמיקה הייתה בת כמה ימים גילינו שיש לה ריפלוקס. מי ידע מה זה ריפלוקס לפני כן?! זה לא אפשר לה לנוח, לישון, לחיות בשלווה. חצי שנה היא סבלה מאוד. תחושה מאוד מתסכלת, כי כל מה שהרפואה המליצה לעשות, (תרופות, זוויות השכבה ועוד) לא הועיל, והיה די מעט שאני כאם יכולתי לעשות כדי להקל באמת.
אין ספק שהשנה וחצי האלו היו מאתגרות עבורי, בלשון המעטה. גיליתי בזכותן כוחות שלא ידעתי שקיימים בי בעֹצמה כזו: חמלה, סבלנות, אופטימיות.
5
החיים במושב.
מי יכול היה לנחש שיום אחד נגור במושב? הכל התחיל מכך שהבית שלנו בעיר עובר שיפוץ ת"מא 38. יניב ואני החלטנו לעשות שינוי. אם כבר עוברים דירה למשך שנתיים מהבית המדהים שלנו (כן, הוא מעוצב, ואני משוווווווגעת עליו), אז ננסה משהו חדש לשם החוויה – אח"כ כבר נחזור.
ה"זמני" הפך לקבוע ואנחנו גרים באושר ואושר במושב גבע הכרמל – מושב קטן ומקסים בחוף הכרמל, וכנראה שכבר לא נחזור לגור בעיר.
אנחנו מאוהבים בחיי המושב ובשכונה שלנו. זכינו. הילדים פורחים פה. חיי הקהילה פה הם נדירים ומרגשים. משמח לראות את הילדים משחקים יחד בגינה/בחוץ/בטבע ולא תקועים בתוך המסכים.
אז אני לא תל-אביבית למרות שכולם בטוחים שכן… אני פשוט עובדת גם במרכז(:
אהבתם את חמש התמונות של סיון? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
אולי תרצו לראות גם את חמש התמונות של עינת ספקטור.
רוצים לקבל תמיד את כל הסיפורים לפני כולם? הירשמו כאן למטה – הסיפור הבא כבר בדרך אליכם!