הסיפור שבתוך הסיפור
רגעים מצולמים
מתחם לוינסקי – פברואר 2018
הסיבוב שלנו במתחם לוינסקי בתל-אביב קרה בשישי שמשי אחד.
בתוך תקופת לחץ, בעבודה ובלימודים ותחילת בחינות הבגרות אנחנו (האיש שלי, הבכורה ואני) "גונבים" כמה שעות בשישי בבוקר, ושמים פעמינו אל מתחם לוינסקי בתל-אביב –
שהוא בעצם קבוצת רחובות בדרום העיר, שבהם יש ריכוז נהדר של דוכני פיצוחים ופירות יבשים, חנויות ומעדניות לממכר בשר, דגים, נקניקים, גבינות, פירות וירקות. מיליון חנויות צעצועים וכלי בית, וגם לא מעט בתי קפה חדשים עם אפיל עדכני.
נחמד כאן מאוד בשישי בבוקר: קריאות הסוחרים וההתנהלות העניינית שלהם מתערבבים בהמיית הקונים הקבועים והמזדמנים ובלא מעט סיורי אוכל במתחם. והעין אינה שבעה מכל הצבעים, והטקסטורות והריחות והטעמים המציפים אותנו בבת אחת.
ובעצם, בכלל לא תכננתי למצוא כאן הפעם סיפורים. אבל הם, כמו תמיד, הגיעו.
1
טנדר "סוסיתא"
"קפה לוינסקי".
הסמל המסחרי הרשמי של "קפה לוינסקי" הוא הגזוז הנמכר כאן, שמקורו בתמציות תבלין עבודת-יד, צמחים ופירות.
אבל הסמל האמיתי, שלו הוא, כמובן, טנדר ה"סוסיתא" הישן, עם האופניים הצמודים אליו תמיד…
בבית הקפה הזה אין מקומות ישיבה, פרט לשני הספסלים שבארגז האחורי של הטנדר (מכסה המנוע שלו תמיד מעוטר בעציצים לרוב), וארגזי פלסטיק מזדמנים. בבוקר שבו הגענו למתחם, איכלסה את הארגז הזה משפחה עם שלושה ילדים, שנראו מרוצים מאוד, ובצדק, נוכח החוויה הלא שגרתית.
ואני אמנם מעדיפה את הקפה שלי בישיבה, אבל הצומת הזו שבלב המתחם, שבה שוכן גם בית הקפה "טוני ואסתר" היא קסומה ממש – יעד חובה בכל ביקור שלנו, כדי להסתכל ולחוש את האווירה.
2
אנשי השוק
תחפושות.
מתחמי שוק כוללים, תמיד, מגוון של טיפוסים. העולם הזה, שבו צריך לבלוט בין רבים הדומים שלך, מצריך לא פעם נוכחות צבעונית וקולנית בשטח, ואולי זה בכלל עניין של אישיות.
בעוד אנו מסיירות במחוזות הצעצועים והתחפושות, מופנית תשומת ליבנו אל רוכב קטנוע, הרוכב בפראות קרוב אלינו, מתרחק, שב ומתקרב. מוכר עירני (גבר נאה באמצע החיים, לצווארו שרשרת שיני דג) שרואה, כך נראה, את החשש בעיניי, מודיע כי הקטנוען אינו מתאים לאזור הזה. "נרקומן", הוא חותם.
דקות אח"כ, הוא נקלע לסכסוך שכנים. צעיר מאחת החנויות הסמוכות מתקרב אליו בצעקות רמות, כולל פניני לשון שאחסוך מכם כאן. מהאזנה עירנית, הבכורה ואני מבינות כי יש כאן איזה עניין מתמשך ולא פתור, המלהיט את היצרים ואת הפיות.
ורק לאחר שהבן שלו מתערב, שולח את אביו אל החנות ומתיישב לשיחה ברוגע עם הסמוך, בא לציון הגואל. "נורא מעניין כאן", אני סחה לנערה, שהתבוננה מוקסמת וגם קצת חרדה, ולמדה שיעור באורחות חיים ומדעי ההתנהגות, יותר מאשר בכל לימודי הקרימינולוגיה שלה בביה"ס.
"אני לא מבינה איך הם מצליחים להתפרנס, כשיש כאן כל-כך הרבה חנויות שמוכרות את אותו הדבר", היא אומרת לי וצודקת. וזו באמת שאלה מעניינת, ובהקשר לריב הקולני שאליו נקלענו, שאלתי את עצמי, כמה מכל הדברים שראינו הם באמת מרכיבי אישיות, וכמה מהם בעצם סוג של תחפושת, שנועדה לייצר ולשמר מעמד ברחוב ועמדת כוח מסחרית.
3
לבנה זוהרים
לבנה.
בכורתי, שתחיה, היא חובבת גדולה של פיצ'יפקעס. וכמה שיותר צבעוניים ופלסטיקיים, ככה יותר טוב.
ובתחילת הבוקר כבר רכשנו לה באחת מחנויות המתחם טייץ עם חדי קרן וגם שרשרת סגולה נהדרת, עם תליון מסיכה אקטואלי, והחלה התלבטות: אולי עדיף לקנות אחת כזו גם לאחותה הצעירה (שנמה לה בשלווה בבית כל אותה העת)?
ויצא שבדיוק נפלנו על "לבנה זוהרים", החנות של לבנה גוגמן, הזכורה לטוב מאחת העונות של "האח הגדול", ונכנסנו לבדוק אם אולי גם לה יש שרשרת שכזו.
"זוהרים" קיבלה את פנינו בקשיחות המתוחזקת, הידועה כחלק מדמותה. "את יושנת", היא מודיעה ביובש לאחת הקונות, שתחפושת שחפצה בה אזלה כבר מזמן.
לשאלתנו, ענתה שאין לה שרשרת כזו, ומצוידת בחושים מסחריים מפותחים ביררה מיד איפה קנינו וכמה עלה (5 ש"ח). אחר מיששה את העדי הסגול, והפטירה: "שרשת יפה. אהבתי"…
ואנו, זרועות באבק כוכבים, המשכנו בדרכנו.
היא לא באמת קשוחה לבנה, היא מותק. ועל-פניו, יש גם המון מה ללמוד ממנה, על איך בונים עסק עצמאי חי, נושם ובועט.
על איך אישה שורדת לאורך זמן בעולם של גברים.
הייתי שמחה להיפגש איתה לריאיון אישי, אחת על אחת.
4
ג'ולייט
צ'וּרצ'חֶלָה.
ובתוך מתחם הנשלט, ברובו, ע"י בעלי עסקים ומוכרים ממין זכר, היא מאתרת אותנו לפתע.
אני מבקשת לצלם את ידה הטובה, כשהיא מוסיפה מילוי לקערית חליטת הלימונית והיא מזמינה אותי פנימה, אל תוך החנות שלה, "כדי לצלם משהו יפה באמת".
ובפנים, מחכים לנו תקרה גבוהה שממנה משתלשל לו שנדליר משגע, ומטחנות קפה של פעם וארומה נהדרת של קפה טחון, ותערובות תבלינים בתוך קערות זכוכית יפהפיות. וגם קינוח גרוזיני מסורתי – שאותו הוזמנתי לצלם.
בעוד אני מצלמת את הממתק היפה הזה (ומתקשה קצת להפנים שהוא מתוק, עקב הדמיון הרב שלו לנקניק), היא מסבירה לי בפירוט ממה הוא עשוי ומעדכנת שהם קונים אותו ולא מייצרים בעצמם. "איך קוראים לזה?" – אני מתעניינת. "צ'וּרצ'חֶלָה", היא עונה. "ואיך קוראים לך?" – "ג'ולייט".
צ'וּרצ'חֶלָה – כך אני למדה מהכתובים – הוא ממתק מסורתי, שמקורו בקווקז הגאורגי, והוא מצוי גם בטורקיה וברוסיה. הוא עשוי מאגוזי מלך (ולעיתים מאגוזים אחרים, שקדים או צימוקים) השזורים אחד לשני בחוט, שנטבלים ברפרפת ענבים מתוקים ונתלים לייבוש. מראה הצ'ורצ'חלה שנוצר דומה לנקניקיה, ומכאן שמו בטורקית Cevizli Sucuk, שמשמעותו "נקניק אגוז".
"צלמי גם בעל הבית", אומר לי לפתע בעלה, שעד עכשיו עקב בשתיקה אחרי המתרחש. "הרי לכל ג'ולייט (יוליה) יש את רומיאו שלה." וג'ולייט מחייכת בנחת. ונראה שכאן, לפחות, קיבלה הטרגדיה השייקספירית טוויסט חיובי בעלילה, וסוף טוב, בשבילם וגם בשבילנו.
5
באהבה, חיים שלי
חיים שלי.
לקראת סוף הסיבוב שלנו בלוינסקי (השעה דוחקת, כי הנערה עוד צריכה להגיע למשמרת צהריים כקופאית בסופר הקרוב למקום מגוריה) היא שועטת לכיוון חלון הראווה של חנות בלונים.
אני כרגיל מתרכזת בתמונה הגדולה, ומכוונת את המצלמה, בעוד היא מצביעה על משהו, ומצטלמת בחדווה לא אופיינית. רק כעבור כמה שניות, אני מבינה את מה שמוחה בן השבע-עשרה וחצי תפש כבר מזמן: במשפט האלמותי "באהבה חיים שלי" שנוצר כאן מבלון כסוף (העולם הזה מלא ברעיונות שלא היו עולים בדעתי…), חסרה האות י' בסוף. והיא משלימה אותה באצבעה העדינה.
והשמחה שלה, והחוכמה שלה, שרואים אותן כאן היטב, מסתירות מאחוריהן את התמונה הגדולה, המורכבת יותר.
הילדה שלי, אהובת לבי ומשוש חיי סובלת מפריצת דיסק כבר מגיל 16 (כן, זה קורה גם בגיל הזה).
כמות הדברים שהיא נאלצה לוותר עליהם (המובנים מאליהם ליתר בני גילה) ורמות הכאב המשתנות שהיא מתמודדת עמן, הם בלתי נתפשים ובלתי נסבלים. נעורים שלמים הלכו לה.
והיא אף פעם לא נשברת. ממשיכה לחייך. ממשיכה לעשות.
היא עדיין תלמידה מצטיינת, מאחוריה כבר כמה בחינות בגרות מוצלחות, והיתר יגיעו בקרוב. היא לומדת נהיגה ועובדת באופן קבוע, כדי לחסוך לעתיד.
בעוד כמה חודשים תתגייס לצה"ל. ולא, אני לא יכולה לדבר על זה. בטחון שדה.
והיא עדיין יודעת לשמוח מדברים קטנים, להתרסק ושוב לקום.
היא עולם ומלואו. הסיפור היפה מכולם.
תם ונשלם, עד הסיפור הבא.
קראתם? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
אולי תרצו לקרוא גם את הסיפור שבתוך הסיפור – אגם קומו
הכי כיף לקבל את כל הסיפורים לפני כולם. הירשמו כאן למטה – הסיפור הבא כבר בדרך אליכם!