חמש תמונות וסיפור
גלית לוינסקי
מי אני/מה אני?
גלית (40) נשואה לרם, רופא ילדים, אמא לעלמה (6.5) ולתמר (4), ישראלית שמתגוררת כבר שנה וחצי בוונקובר, קנדה.
בקרוב ישראלית שוב.
צלמת, בוגרת המחלקה לצילום ב"בצלאל", בוגרת ה"מדרשה" בהוראת אמנות.
צלמת אנשים, הריון-משפחה-ילדים-בוקים, אירועים, ותכל'ס כל מה שתלהיבו אותי עליו.
בעלת My True Colors – בלוג צילום משפחתי-אישי. יש לי קהל מפרגן שמלווה אותי בחיים דרך הבלוג שלי.
מוטו: The time is now.
1
ילדות.
גדלתי בקצה רמת-גן, בשכונה קצת מבודדת, "חממה". אותם ילדים היו גם החברים, וגם בבית-הספר, וגם בצופים. נשארים "למטה" עד מאוחר, משחקים בין הבניינים, כל היום בחוץ. סקטים, אופניים, מטפסים על גג האסבסט בגן-שעשועים.
הייתה לי ילדות טובה. הייתי ילדה אהובה, בת לרופא ואחות, אחות צעירה לאחות ואח.
הייתי ה"קטנה", ועשיתי כל מה שרציתי. תמיד היו לי חברות טובות, אהבתי את הלימודים והצלחתי בהם.
אבל אז הגיע התיכון. "בליך".
לא עוד "חממה", הייתי רק אחת מארבע מאות ילדים בשכבה. אף אחד לא הכיר אותי, לא היה לי שום ייחוד.
כבר לא הצלחתי בקלות בלימודים, נסגרתי, ושנאתי. גיל ההתבגרות, נו, זה קורה.
לפחות היו לי הצופים, והחברים, וחוגי הציור של מוזיאון תל-אביב.
2
גרעין.
מפתיע שזה היה כל-כך מזמן, ובכל זאת אני רואה בזה נקודת ציון כה חשובה בחיים שלי.
הייתי בגרעין נח"ל של "ההסברה". כמה חבר'ה בני 18, שנאספו מערים שונות במרכז, וניסו לחיות רעיון.
היינו מדברים שעות, ומתווכחים, ומצביעים, ועובדים במשק, ושותים אלכוהול, ורוקדים, ומבלים ב"מועדון" ומנסים להשתלב בחיי הקיבוץ.
אבל בעיקר חיים. יחד. חיי קהילה, חיים צעירים. והכל היה מאוד חדש ומשמעותי ומסעיר ואינטנסיבי.
ואני מצאתי את ה"אני" שלי. כמו ניצן שהחל לפרוח שם, בנגב.
חופש, עצמאות, חברות אמיצה, פריחה. הרחק מהתיכון והתדמית שהתגבשה בגיל ההתבגרות, גם בעיני עצמי.
3
להיות אמא.
לא הצלחתי לדמיין את עצמי כאמא. לא יכולתי בכלל לדמיין מה יקרה בסוף ההריון.
הלידה של עלמה הגיעה בהפתעה, שישה שבועות לפני הזמן, ניתוח קיסרי, פגייה. הכל היה חדש ומפחיד וטראומטי.
לקח לי זמן להבין שאני אמא, לקחו כמה חודשים עד שהתחלתי ליהנות מזה, ולא רק לשרוד את היום.
לקחו לי כמה שנים להבין איפה אני במערך החדש הזה.
בחודשים הראשונים היינו אחת – אני והיא. כשיצאתי לעבוד הייתי מרגישה ממש כאב פיזי של המרחק ממנה.
אחר כך – השנים הראשונות שהן בעיקר טיפול ועזרה ולהיות שם.
ועכשיו – משפחה. ארבעה אנשים שאוהבים להיות ביחד, חיים וחווים חוויות ולומדים כל הזמן אחד מהשני.
אני חלק מהן, והן חלק ממני. הן גדלות ומציבות בפנינו אתגרים חדשים.
רם ואני, מנסים ללמוד תוך כדי תנועה איך להיות הורים, הכי טובים שאנחנו יכולים.
4
צילום.
אני מצלמת מאז שזוכרת את עצמי, מעט במצלמה של אחותי, אחר-כך במצלמה משלי.
אבל תמונות היו תמיד, מכל עבר. אני באה מבית שיודע להעריך את תיעוד הרגע. אבא שלי מצלם מאז שהוא ילד, ובביתנו אלבומים מסודרים של כל השנים.
הילדות שלו, הלימודים, עם אמא שלי, והחיים שלנו כמשפחה. לכל אחד מאיתנו – הילדים יש אלבומים משלו.
אני זוכרת את עצמי יושבת ומעלעלת שעות באלבומים האלה, עוד כילדה.
גם כאן בוונקובר אני יכולה להיזכר בתמונות שיש באלבומים בבית הורי, ואפילו בסדר בהן הן מודבקות.
אני אדם מאוד נוסטלגי, כשקורה משהו מצחיק, משהו מרגש, מיד אני אומרת לעצמי בראש "תזכרי את זה".
בדרך כלל אני מנסה לצלם. לפעמים כותבת. לפעמים הרגע חולף, ונשאר כזכרון.
אני אספנית של אימג'ים. מצלמת, וממיינת, וחוזרת ומתבוננת בהם.
אני מאוד אוהבת להתבונן מהצד. לשמחתי זו גם העבודה שלי.
אני זוכרת שעוד ב"בצלאל" אמרו לי שאני לא מביימת, אני אורבת לרגע. מחכה ומחכה בסבלנות עד שכל הדמויות מסתדרות לי בפריים, ואז אני לוחצת. גם בלימודים צילמתי וחזרתי וצילמתי את המשפחה שלי, את הורי.
אני לא יודעת אם מצאתי את הצילום או שהוא מצא אותי. אבל אני צלמת, זה כבר מזמן הפך לחלק מהאישיות שלי, ממי שאני.
לפני כשלוש שנים הייתי במשבר. משברון. "משבר גיל ה-37" קראתי לו.
אבל הוא לא היה מצחיק. הרגשתי שכבר החלטתי הכל, בחרתי הכל, וזהו?
מתוך הבלגאן והבלבול חברה הציעה לי להתחיל לכתוב בלוג.
התחלתי, והבלוג פשוט נבע ממני כמו מעיין. רציתי רק לכתוב ולכתוב ולצלם. מצאתי את הקול שלי, מצאתי שוב את המבט שלי, מצאתי את עצמי.
הבלוג: מסדר לי את המחשבות. עוזר לי להפריד בין עיקר לטפל. מזכיר לי שהזמן רץ, טס, בורח. מזכיר לי לחיות את העכשיו.
5
ונקובר. חיים בתוך חיים.
אחותי ומשפחתה גרים בוונקובר.
רם ואני, עוד כזוג צעיר (טוב נו, לא ממש צעירים אבל ללא ילדים) רצינו לגור תקופה בחו"ל, "בשביל החוויה". אבל "אם כבר אז בוונקובר", להיות קרובים למשפחה.
המרחק מאחותי מאוד קשה לי, והרגשתי שזו הזדמנות חד-פעמית שנחיה שוב באותה מדינה. כשרם התקבל לתת התמחות בוונקובר בנוירולוגיה והתפתחות הילד, הצלחנו להגשים את החלום. לפני שנה וחצי עברנו לשנתיים (שהתארכו לשלוש) לוונקובר.
ונקובר עיר יפהפייה, קרובה לטבע, מכילה אנשים נחמדים.
אני מרגישה פה כמו אורחת. טועמת מכל הטוב הזה, מנסה להספיק, ולחוות, אבל גם לחיות.
השגרה פה שונה, משפחתית מאוד, רגועה. אי אפשר בשלוש שנים להפוך למקומית, ויש תקופות של עייפות וגעגועים.
אני משתדלת להפיק מהתקופה הזו את המיטב. אבל לא בכוח. גם לעצור ולהתבונן זו חוויה בעיני.
אני מרגישה שהתקופה הזו הגיעה בדיוק בזמן.
היא מלמדת אותי להשתחרר – מרכוש, מקבעונות, וגם אני מרגישה שאני לומדת כל יום משהו חדש.
במקום שלי בחיים, בדיוק כשחשבתי שאני כבר מכירה את עצמי, ואת חיי, ושככה הם ימשיכו – הקלפים התערבבו מחדש, והם ממשיכים להפתיע.
קראתם? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
אולי תרצו לראות גם את חמש התמונות של עופרי זוטא
הכי כיף לקבל ראשונים את כל הסיפורים! הירשמו כאן למטה – הסיפור הבא כבר בדרך אליכם.