חמש תמונות וסיפור
עופרי זוטא
מי אני/מה אני?
עופרי זוטא, או בקיצור זוטא.
עוסקת בבישול כבר כמעט 20 שנה. בשלנית, בעלת קייטרינג לאוכל ביתי ואירועים קטנים, מתכונאית, מצלמת ובעלת הבלוג "לא עושה עניין מאוכל". ממציאה שורשים במטבח הביתי ומחכה ליום שמישהו יבשל לי ארוחה…
בת 41 וחצי, זוגתו של ערן, אמא ל-2 בנים: הַלל (עוד מעט 11) ואליה (כמעט 6.5)
מוטו? Make it simple
1
ילדות בקיבוץ.
נולדתי וגדלתי עד גיל 16 בקיבוץ רמת דוד, בת לאחד השבטים הגדולים שהיו פה. דור שלישי מצד אבא ישראל ז"ל, ודור רביעי מצד אמא שרהל'ה. אחות של עירית ועינת הגדולות ממני, ושל עמרי שצעיר ממני. בת זקונים שהפכה להיות סוג של סנדוויץ'.
פשטות ומשפחתיות.
אלו אבני הדרך הראשונות והמשמעותיות שלי, השורשים שלי. מפגשים משפחתיים מעולם לא היו סביב אוכל, המקסימום היה "כיבוד" וכיאה לקיבוצניקים זה התחיל והסתיים ב"ארוחת ארבע" כל שישי אצל סבתא חנה וסבא יהודה – שם אכלנו כריכים מְחַלה, עוגה ביתית כלשהי, וחתיכה מעוגת התפוחים הדיאבטית שסבתא הייתה מכינה לסבא.
לעומתם, סבא שייק וסבתא דבורה היו שוקדים על עוגות שמרים, עוגיות פריכות וקרקרים מלוחים שתמיד היו נשמרים בקופסת פח מרשרשת. וסלט! סלט ירקות מושקע והכי טעים שאכלתי בחיי.
בקיבוץ מעולם לא עשו עניין מאוכל. אוכל אוכלים כי צריך.
וככה, יצאתי לעולם של אחרי הצבא ובכלל לא ידעתי על קיומו של אוכל עם שורשים.
עד היום אני מסתכלת בעיניים נוצצות, וקצת מקנאה, בסיפורים על הקובה של איזו סבתא, על מפרום שמכינים בסבלנות, על מפגשי נשים סביב סירים רוחשים ובעיקר באלו, שבסופו של יום מגיעים לבית של ההורים לנוח וליהנות מאוכל, שאח"כ נארז בקופסאות והולך איתם הביתה.
2
לבשל ממה שיש, לצלם את הרגע.
כשזה מגיע למטבח המשפחתי והביתי שלי, אני לא אוהבת לתכנן.
לא אוהבת לעשות קניות ומתקשה לעקוב אחרי מתכונים. מעטים המתכונים שאני נצמדת אליהם – קוראת, מבינה את הרעיון ומאלתרת. וככה נוצרות אצלי מנות שנשענות על שורשים של אחרים ומקבלות פרשנויות לגמרי מקומיות, שברוב הפעמים הופכות להיות מנות קבע.
כזו היא המנה שמצולמת פה. כשהלל היה קטן, הוא הלך עם ערן לגינת הירק הקטנה שערן טיפח בצידי הבית. הם חזרו עמוסי ירק – ואני, במקום להיכנס להלם נזכרתי בסבזי שחברתי הפרסייה הייתה מכינה עם אמה. "סבזי" היא לימדה אותי זה ירק. והמון ממנו.
ככה נולדה מנת הקינואה סבזי. הלל, התיישב ליד הסיר ופשוט התחיל לאכול ממנו.
גם היום, כשאני מבשלת והוא בא להרים את המכסה של הסיר ובודק מה הכנתי, כשהוא לוקח כף ואוכל ישר מהסיר, אני מסתכלת עליו, ונשבעת שהלב שלי מתחיל לדהור. אולי כי אני מרגישה שאני קצת מטביעה בו זכרונות. זכרונות של אוכל שהוכן במיוחד בשבילו.
בצילום, בדיוק כמו עם האוכל, אני לא אישה של תכנונים. "לתפוס את הרגע" זה יותר אני. התמונה הזו מהווה עבורי תזכורת למצלמת שבי.
3
ערן הגנן.
את ערן הכרתי במסיבת הסיום של כיתה י"ב.
אני הייתי בצוות המפיק והוא בא לעשות את התאורה והסאונד. כמו רק שטינאייג'רית יכולה, שמתי עליו עין. הוא לא שם עלי. אחרי 5 שנים נפל לו האסימון.
אנחנו יחד כמעט 20 שנים. עבדנו לחוד וביחד. מצאנו את עצמנו מקימים עסק – קייטרינג להפקות טלוויזיה. כשעזבנו את ת"א לטובת הכפר, סגרנו את העסק והפרדנו רשויות – ערן גינן (אני התמקדתי באוכל ביתי למכירה ובאירועים קטנים) ומאוחר יותר הגשים את החלום שלו והקים גן ירק אורגני.
הייתה לי הזכות לראות ולחוות איך חלום שבער בו שנים, נרקם ומתגשם. חלום שהוגשם בעשר אצבעות, פשוטו כמשמעו. להיות עצמאי זה לא פשוט, ולהיות חקלאי-עצמאי זה בכלל מורכב.
בשנים האלו הייתי שכירה, הייתי שותפה להקמת מערך לאוכל לילדים, ובישלתי כל יום 150 מנות. כעבור שנה, כשהרגשתי שאני בשלה לחזור ולבשל את החלומות שלי, סיימתי לעבוד.
אלא שהחיים הפגישו אותי עם שבר גדול, וכעשרה ימים מאוחר יותר, אבא שלי נפטר. החלומות התפוצצו ברגע ולא מצאתי את עצמי. לפרסנתי עבדתי בקייטרינגים אחרים בעונת החתונות והרגשתי שזה לא בשבילי.
השדה של ערן הפך להיות לי מקום של חיבור, לפשטות, לאדמה ולעונות. הקמתי את הבלוג "ערן הגנן" מתוך מחשבה שיהיה פלטפורמה שיווקית עבורו, ומצאתי את עצמי נשאבת לעולם של תמונות ומילים, ירקות ומתכונים.
4
הבית של ארז.
פוסט קטן בפייסבוק "מי בא לעבוד איתי בסדנאות במתת?" הביא אותי אל ארז (קומרובסקי).
לא ידעתי מה מצפה לי, ידעתי שהלכתי לאיבוד, הרגשתי שאיבדתי את הקשר והתשוקה בכל הנוגע לבישול.
ושם, בבית במתת – מצאתי בית. בית במובן הכי פשוט, טוב וחם של המילה. אנשים מקסימים שהפכו לחברים טובים, מקום של כבוד, צניעות, עזרה ולמידה אינסופית.
חזרתי לעבוד בכמויות שיכולתי להכיל, עם חומרי גלם שהרגע נקטפו בבוסתן, עבודה במטבח ביתי-קטן.
חזרתי להקציף שמנת עם מקצף ידני, סוחטת לימונים במסחטה פשוטה ורוקמת בצק שמרים עמוס בקינמון וסוכר לסיום היום.
שם במטבח, לימדו אותי לאכול חריף, לכתוש תבלינים במכתש ועלי ולחזור לבסיס. שם, בין סירים שעברו מדור לדור, אצל ארז, חזר לי הצבע לפנים וגם הצחוק, וחזרה אלי חדוות היצירה, האמונה ובעיקר הרצון להמשיך ללמוד ולהתפתח.
5
לא עושה עניין מאוכל.
לא האמנתי עד כמה החוסר באבא שלי ישפיע על הבישול שלי. עד שהבנתי שאני ממש לא יכולה להכנס למטבח לעבוד.
אבא היה הולך עבורי לירקן וחוזר עמוס קניות, מקלף בלי שום תלונה ארגז של בצלים, קוצץ בסבלנות קוביות קטנטנות של בטטה או סלק, מה שלי מעולם לא הייתה סבלנות לעשות, ובעיקר הוא האמין בי והיה גאה במה שהשגתי במו ידיי (עם קצת עזרה שלו).
"מתי תחזרי לבשל"?
זו השאלה שחזרה תדיר בחיי עד לפני שנה. ולא הייתה לי תשובה. הייתי צריכה להשלים עם העובדה שאבא שלי לא יחזור לעזור ולעבוד לצידי במטבח.
הייתי צריכה להחזיר לעצמי את האמונה שאני יכולה שוב. ובעיקר – שאני רוצה.
התחלתי בקטנה, רק מרק וקוסקוס. ימי שלישי הפכו להיות יום הבישול והמכירה. אתנחתא של אמצא שבוע, עם מחשבה על אימהות (כן, זה בעיקר אימהות) עסוקות שצריכות רגע אוויר ויכולות לקנות אוכל טרי, מזין וטעים למשפחה.
עקביות היא שם המשחק. יום שלישי, ועוד אחד ועוד. לא מוותרת למרות שממש רוצה. התפריט הלך וגדל ונוספו לו עוד ועוד מנות.
בניגוד גמור למה שרובכם חושבים, אני לא אוכלת כ"כ טוב. מה שהוביל אותי לדיאטנית שאמרה לי לא לעשות עניין מאוכל. מאז, זה הפך להיות שמי השני, ואולי סוג של מנטרה. אני ממש משתדלת לא לעשות ממנו עניין, ופשוט לבשל וליהנות.
קראתם? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
אולי תרצו לראות גם את חמש התמונות של פוגי נעים
הכי כיף לקבל את כל הסיפורים ראשונים! הירשמו כאן למטה – הפוסט הבא כבר בדרך אליכם.
עופרית אהובית כמה יפה ומרגש ונוגע ומריח ומעורר חושים …כתבת. והתמונות . בקיצור מהמם ביותר. הקראתי לזהר והוא ממש הוקסם גם. כשרונית סיס. תמשיכי להתפתח עוד ועוד ❤🦋