חמש תמונות וסיפור
רות אופק
רות אופק | צילום: יהודית הופמן
מי אני/מה אני?
רות, בת 40 וחצי. קודם כל ולפני הכל נשואה לדני ואמא של גיא (9), אביב (6) ונֹגה (5 חודשים). עורכת דין מסחרית מזה חמש-עשרה שנים ובעלת משרד עצמאי.
מזה ארבע שנים, בעלת הבלוג "שמח במטבח" העוסק בעיקר באפייה אבל גם בבישולים, ומנהלת ומייסדת בעמותת "חיבוק בשקט" העוסקת בקידום המודעות ללידות שקטות, סיוע לנשים, קידום חקיקה ונהלים בבתי החולים השונים ועוד.
הרבה עיסוקים לאשה אחת, אבל אני מאמינה שכשיש רצון ותשוקה לעסוק במשהו אז השמיים הם הגבול ואין דבר העומד בפני הרצון.
1
עורכת דין.
מאז שהייתי "בת עשרה" חלמתי להיות עורכת דין. כזו שנלחמת בבית המשפט על דברים שהיא מאמינה בהם.
לאחר סיום השירות הצבאי שלי נרשמתי ללימודי משפטים במקום אחד בלבד – אוניברסיטת תל-אביב. רציתי ללמוד בפקולטה הכי טובה בארץ והייתי מאושרת כשגיליתי שהתקבלתי.
הלימודים באוניברסיטה לא היו קלים. במיוחד לבחורה כמוני שלא הייתה "בת של" עורך דין או איש עסקים כמו מרבית חברי ללימודים. לקח לי שנתיים להיכנס לראש של הלימודים ולהבין איך אפשר להצליח בלימודי המשפטים (רמז – אין כל קשר בין ההגעה לשיעורים לבין ההצלחה במבחנים). וביום שסיימתי את הלימודים לא הייתה גאה ממני.
את ההתמחות שלי עשיתי במשרד גדול ויוקרתי (לא היה קל להגיע לזה, בטח למישהי כמוני עם אפס קשרים, אבל אני הייתי נחושה ללמוד מהטובים ביותר). עבדתי שם ימים כלילות ותמיד הייתי מהראשונים להגיע ומהאחרונים לעזוב. אבל למדתי שם המון וזכיתי לקחת חלק בתיקים גדולים וחשובים שעניינו אותי ועיצבו אותי כעורכת דין.
לאחר מכן המשכתי לעבוד במשרדים גדולים ומובילים, בתיקים מאתגרים שכללו הופעות בפני בית המשפט המחוזי והעליון ואהבתי מאוד את העיסוק בכך. גם כיום אחרי כל השנים אני עדיין אוהבת את המקצוע שלי ואת מה שאני עושה.
לפני כארבע שנים החלטתי להפוך לעצמאית ומאז אני מנהלת משרד משלי בדרך שלי ומאוד נהנית מהעצמאות.
2
תפקיד חיי.
אל האמהות הגעתי בגיל 31, כשהייתי במקום בוגר שמוכן לכל האתגרים והוויתורים הכרוכים בהורות, כמו גם לסיפוק האדיר והאהבה הבלתי נגמרת הזו.
הייתי המאושרת באדם בהיריון עם בני הבכור (כמו גם בשאר ההריונות שלי) והתרגשתי מכל בעיטה וגלגול כשהגוזל רקד לי בבטן.
גיא נולד בסוף דצמבר, בחג החנוכה והביא איתו אושר אינסופי. מצאתי את עצמי מוצפת באהבה ליצור הקטנטן הזה שכולו שלי ושאני אחראית מעכשיו על הגידול שלו והעיצוב שלו כאדם וידעתי שמאותו רגע האימהות תהיה "תפקיד חיי".
האימהות מצאה אותי במקום שבו יכולתי להרשות לעצמי להוריד הילוך, לעבוד באופן פחות אינטנסיבי בעבר (שאז כמעט וגרתי במשרד) ולחלק את הימים שלי לשניים – הבוקר שבו אני נהנית מהאתגר האינטלקטואלי של העיסוק בעריכת הדין ומה"אקשן" של בתי המשפט ואחר הצהרים שבו אני מבלה עם הילדים ומגלה את קסמי האימהות, על הצדדים הזוהרים והפחות זוהרים שבהם.
שגרה נפלאה שהרגשתי שמאפשרת לי לאזן בין האהבה לעיסוק שלי לבין האהבה לילדיי. עד היום אחרי הצהרים שלי מוקדש לילדים ומבחינתי זה זמן "קדוש" שאינני אוהבת לקבוע בו שום דבר אחר.
3
לנצח בלבי.
בשנת 2013 נאלצתי לעבור את החוויה הקשה בחיי – לידה שקטה.
פתאום, בלי כל אזהרה מוקדמת, מצאתי את עצמי בסרט שחור משחור, שבו התבשרתי שלתינוקת שנשאתי ברחמי אין דופק ושיהיה עלי ללדת אותה ללא רוח חיים.
לידה נוראית, שבמקום שתסתיים בבכי של תינוק הסתיימה בבכי של כל מי שהיה בחדר.
אובדן קשה מנשוא שהותיר אותי שבורה לאלפי רסיסים. התינוקת שלי איננה והטראומה הייתה גדולה מאוד.
בתוך כל הכאוס שנכנס לחיי ניסיתי להמשיך ולתפקד, בעיקר בשביל שני בניי, לנסות למצוא את השמחה שבדברים הקטנים ולנהל חיי שגרה כלשהם.
השנה הראשונה הייתה קשה מאוד. האבל היה כבד ולקח זמן להתמודד איתו. הקצבתי לעצמי שנה להתמודד וקבעתי מעין "דד ליין" שלאחר שנת האבל הראשונה אהיה חייבת לקום מההריסות שבחיי ולחזור לחייך.
וכך היה. בזכות קבוצת התמיכה שהוקמה על ידי חברותיי נועה פארן, שירי ברלוט ושרון מזרחי, התחלתי לאט-לאט להתמודד ולהתחזק. לאחר יום השנה התחלתי לחזור לעצמי, הרבה בזכות הקבוצה וגם בזכות העובדה שניתנה לי ההזדמנות הנדירה לסייע לנשים אחרות שעברו לידה שקטה, לתרום לקידום חקיקה (חוק הלידות השקטות שהקדים את חופשת הלידה לשבוע 22), להרצות בפני אנשי מקצוע ולקחת חלק בוועדות שונות שנועדו לסייע בדרכים שונות לטיפול בנשים ובמשפחות שעברו לידה שקטה.
כשנה לאחר מכן הקמנו את עמותת "חיבוק בשקט" כדי להסדיר את פעילותנו, ובמסגרתה אנו פועלות בדרכים שונות עד היום כדי לסייע לנשים, לקדם מודעות לנושא הלידות השקטות ולקדם נהלים מול בתי החולים וגורמי הטיפול בקהילה.
4
צמת השמרים הוויראלית.
כשנה לאחר הלידה השקטה החלטתי לפתוח דף חדש בחיי ולהתמקד בעשייה בדברים שעושים לי טוב. פתחתי משרד עו"ד עצמאי ובמקביל, בתקופה שהמשרד היה בהליכי בניה והיה לי קצת יותר זמן, פתחתי דף פייסבוק ובלוג, שניהם בשם "שמח במטבח" שבהם שיתפתי תמונות ומתכונים של העוגות שלי.
אפייה תמיד הייתה התחביב האהוב עלי, התרפיה שלי שעשתה לי טוב על הלב, ושמחתי לחלוק את המתכונים שלי עם חבריי.
כשבוע לאחר שפתחתי את הבלוג ,העליתי אליו מתכון לעוגת שמרים שאהבתי מאוד להכין באותה תקופה (ועודני אוהבת). כעבור כמה שעות קרה קסם ששינה את כל מהלך חיי. העוגה התחילה להתפשט "כאש בשדה קוצים" ברשת ותוך ימים ספורים הגיעה למאות אלפי אנשים והפכה לוויראלית.
מצאתי עצמי בשדות לא מוכרים: בבת אחת "נזרקתי למים העמוקים" כשמדינה שלמה מריצה את התמונה והמתכון של העוגה. ראיונות לטלוויזיה, אייטמים באתרים מובילים, כתבות בעיתון, הכל בטווח של כשבועיים. זה היה מדהים.
כשהבנתי שנקרתה לידי הזדמנות חד פעמית החלטתי לקחת אותה בשתי ידיים ולהפוך את הבלוג מאתר חובבני לעוד עסק. מהר-מהר לקחתי שיעורים פרטיים בצילום, והתחלתי לפרסם יותר מתכונים כדי למלא את הבלוג בתוכן.
ההשקעה בהחלט השתלמה, והיום הבלוג זוכה להערכה בקרב חובבי אפיה, כולל עשרות אלפי כניסות בכל חודש, ואני זוכה לשתף פעולה עם החברות הגדולות במשק. בקרוב תעלה למרקע גם תכנית טלוויזיה בהשתתפותי, ומבחינתי השמיים הם הגבול.
העיסוק בבלוג, על כל גווניו (פיתוח מתכונים, אפיה, צילום, שיתוף ברשתות, מגע עם הקוראים שלי) מסב לי כל כך הרבה הנאה ומבחינתי זוהי אחת ההפתעות הנפלאות שזכיתי להן בחיי.
אז היום אני מנהלת שני עסקים במקביל, בנוסף לעמותה. זה בהחלט מאתגר ולפעמים גם עמוס – כיוון שכל זה מתרחש בשעות הבוקר כאשר אחר הצהרים שלי עדיין מוקדש לילדים. אבל אני נהנית מהגיוון ומהאתגרים שכל עסק מציב לי ומאמינה בכל ליבי שכאשר עושים את מה שאוהבים אין דבר שיעמוד בפני הרצון שלנו.
5
נֹגה.
ארבע שנים לאחר הלידה השקטה זכיתי לסגור מעגל וללדת את ילדת הקשת שלי – נֹגה. כשמה כן היא – אור גדול.
ההיריון איתה לא היה קל מבחינה נפשית. הריון שהוגדר כהריון בסיכון גבוה, המון בדיקות, המון מעקבים ואמא אחת שלא ישנה כמעט בלילות במהלך כל ההיריון מהפחד שהנורא מכל יקרה שוב.
לשמחתי, נגה נולדה בתחילת החודש התשיעי וחסכה ממני חודש נוסף של פחדים ודאגות, ועם לידתה הביאה התרגשות גדולה במשפחה ובסביבתי הקרובה.
היה ממש נוגע ללב לראות כמה מסביבי התרגשו איתנו ונשמו לרווחה כשהיא הצטרפה למשפחה.
היום נגה בת חמישה חודשים, ואני מגדלת אותה בהנאה רבה. היא תהיה איתי בבית עד שתהיה כמעט בת שנה וזו תהיה הפעם הראשונה שאני לא אהיה חייבת להכניס ילד למסגרות בגיל חצי שנה כדי לחזור לעבוד במשרד.
אני מאוד נרגשת מזה שהיא תהיה איתי פרק זמן כזה ארוך, למרות שזה גם מאתגר כי כעצמאית אני ממשיכה לעבוד במקביל לטיפול בה ונעזרת באמי ובחברה טובה כשאני צריכה לעבוד.
נגה מביאה לביתנו אור ושמחה משלה. כולנו מתמוגגים ממנה, והאחים הגדולים שלה במיוחד. תינוקת אחרי שנים של המתנה ועוד בת אחרי שני בנים זו חגיגה של ממש.
יש לי הרבה חלומות לשתינו ואני כל הזמן לוחשת לה על הדברים הכייפים של אמא ובת שנעשה כשתגדל. דברים שבנים לא עושים עם אמא שלהם כמו ימי מניקור ופינוקים שונים😊
קראתם? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
אולי תרצו לראות גם את חמש התמונות של עופרי זוטא.
הכי כיף לקבל ראשונים את כל הסיפורים. הירשמו כאן למטה – הסיפור הבא כבר בדרך אליכם!
מרגש לגלות איך משבר כזה, נחצבים כוחות, נבנים עולמות ונקרים ניסים. מדהים שככל שאנו יותר עסוקות כך יש לנו יותר זמן.