חמש תמונות וסיפור
שלומית לפיד
מי אני/מה אני?
שלומית לפיד, נל"פיסטית, מאמנת עסקית ויועצת שיווקית.
מרצה ומנחת סדנאות לעצמאיות בנושא תמחור והתנהלות רגשית עם כסף, וכותבת בבלוג שלי, "אה! השראה מעשית" על התפתחות עסקית ואישית.
מאז אוגוסט 2017 מתגוררת עם המשפחה בפריז.
בת 46, נשואה לאמיר, אמא לדור (14), יערי (11) ולירון (9) ומטפחת את טיגר (3) הכלב המשפחתי.
מוטו: הדבר היחידי שאני יכולה לשלוט בו הוא המחשבות שלי. האדם היחידי שאני יכולה לשנות הוא אני. לקח לי המון זמן להבין את זה לעומק, אבל כשהבנתי, זה שינה את חיי.
1
פרק חדש.
הסיפור הזה מתחיל לפני כמעט 10 חודשים, באוגוסט 2017, כשעברנו לגור בפריז.
או שאולי בעצם הוא מתחיל כמעט שנה קודם לכן, כשהרילוקיישן עלה על הפרק. כי מה פתאום רילוקיישן עכשיו, לזוג עם שלושה בנים די גדולים, ובית גדול (ואפילו כלב גדול), ומשפחה וחברים ושני עסקים עצמאיים מצליחים יפה ו… "מה תעשו כשתחזרו? תהיו כבר בני 50!".
ואולי בעצם הסיפור מתחיל 9 שנים קודם, כשחזרנו מהרילוקיישן הקודם. 3 שנים לא הספיקו לנו. לי. לא מיציתי. הרגשתי כאילו לקחו ממני את הצלחת כשחצי המנה עדיין מונחת עליה, ואני עדיין רעבה, ומה יהיה אם אשאר רעבה כל החיים?
או, שהסיפור מתחיל 25 שנים קודם, כשאני פוסחת על טיול אחרי צבא, ומוותרת על הצעה לעבוד בניו-יורק, ובוחרת במסלול הבטוח, של תואר וקריירה ועוד תואר ומשכורת ורכב חברה וחתונה וילדים.
ומי היה מאמין, שכמה שנים אחר כך הדבר שהכי יפחיד אותי הוא להישאר על המסלול הבטוח עד סוף הדרך…
לפני 10 חודשים יצאנו לדרך. להתחיל פרק חדש בסיפור חיינו.
השארנו הרבה מאחור, ארזנו את חפצינו ואת חששותינו, הצטיידנו במנה נאה של אופטימיות ויכולת הדחקה, ועברנו לחיות בפריז.
אם הייתי הדמות הראשית בסרט, הייתי שמחה שהוא יתרחש בפריז. תראו לי מישהו שלא. ואלה באמת החיים שלי. ולמרות שיש שיגידו שאני חיה בסרט, ולמרות שהמציאות לא תמיד קלה ופוטוגנית כמו בתמונות, ולא כל הבעיות נפתרות תוך 90 דקות, אני שמחה לקום כל בוקר למציאות הזאת.
2
לא משפחת סופר-על.
ברילוקיישן, בעיקר כשמדובר במשפחה מרובת משתתפים, הקשיים רבים הם וצפויים מראש. אלא שלדעת לצפות קושי לא בהכרח עוזר לו להיות פחות קשה.
כצפוי, הקושי העיקרי שנתקלנו בו היה הסתגלות הילדים לחייהם החדשים. מסגרות לימוד חדשות, בשפות זרות, קבוצות ספורט חדשות, שבהן צריך לבנות את המוניטין מחדש, ומעגל חברתי מצומצם. מה זה מצומצם? זעיר עד לא קיים.
אם להציג את הדברים בלי ליפות, לקחנו ילדים מרוצים ומבוססים היטב בעולמם, עקרנו אותם והבאנו אותם למקום בו אף אחד לא מכיר אותם ואין להם את יכולות התקשורת לגשר על הפער. וכן, זה היה קשה בדיוק כמו שזה נשמע.
אחד לא רצה לנסוע וכעס עלינו מאוד. עוד אחד רצה לנסוע, אבל לא ישן בלילה מחרדות. ועוד אחד פינטז כל כך יפה, שאני לא ישנתי בלילה מהידיעה שדי מהר הפנטזיה תתנפץ בפרצופו המתוק. ואז הגענו ותוך זמן קצר היו לנו שלושה ילדים כועסים, עצובים ומודאגים. כלל לא קל.
הייתי רוצה לחשוב שעם אבא פסיכולוג (ארגוני אמנם, ובכל זאת), ואמא מאמנת ונל"פיסטית (עסקית אמנם, ובכל זאת), הילדים שלנו מצוידים מעל הממוצע להתמודדות הזאת. אבל אני לא בטוחה. היה להם קשה, לעתים קשה מאוד, ולנו לא הייתה אפשרות להעלים את הקושי.
יכולנו רק להחזיק להם את היד כשהם עוברים את הדרך שלהם, לחבק כשהם חוזרים בוכים ולספוג את הכעס למחרת בבוקר, כשצריך להתחיל עוד יום כזה. לא קל, כבר אמרתי. הנה מה שעזר לנו, ועדיין עוזר (כן, עדיין צריך עזרה):
1. ידיעה חד משמעית שעשינו את הצעד הנכון, גם עבורם.
שההזדמנות לחיות במקום אחר, בשפה אחרת, בתרבות זרה, היא מתנה לחיים. כשהיינו בשלב ההתלבטות, "רילוקיישן – כן או לא", הסעיף הראשון בצד של ה"כן" היה הרצון להעניק לילדים את החוויה הזאת. הידיעה הזאת לא השתנתה, גם אם הם לא חושבים כמונו ויעברו עוד כמה שנים עד שהם יבינו, אולי גם יעריכו.
2. אמונה שקשיים והתמודדות איתם הם בעלי ערך בפני עצמם.
ככה, בדיוק כמו שזה נשמע. ילדות היא אימון (תחת בקרה ופיקוח) לחיים הבוגרים. אנחנו רוצים שלילדים שלנו תהיה הידיעה הפנימית, הבלתי ניתנת לערעור, שהם לא רק אהובים, חכמים ויפים אלא גם עמידים, מסתגלים ומסוגלים.
3. שוחד ושילומים.
בזמן שאנו מגדלים את דור העתיד להיות מה שירצו להיות, אנו דואגים שגם הכאן והעכשיו יהיו סבבה. יש בזה הרבה מן הפיצוי, לא אכחיש, אבל חוץ מהצורך לרתום אותם לתהליך ההסתגלות, בהחלט באנו ליהנות, וכמה שיותר.
אז אנחנו מרעיפים עליהם, גם חום ואהבה אבל גם את הדברים שהם יותר מעריכים: מותגים, אטרקציות, בילויים במסעדות, טיולים וחופשות מיוחדות.
יקר אך יעיל.
3
ללכת אל -, ללכת מ –
בדרך מהוד השרון לפריז המרתי את האוטו בסניקרס, הפכתי מחברותית לאנטיפטית ומאדם וורבלי במיוחד למישהי שבעיקר משתפת תמונות של מגדל אייפל.
איך קרה המהפך? יותר זמן פנוי משהיה לי בעשור האחרון, בתוספת יותר התמודדויות רגשיות לרגע נתון משהיו לי בכל חיי .
מהר מאוד הבנתי, שלדבר עם אנשים על "מה שעובר עלי" ממש לא מועיל לי.
המשפחה והחברות רצו להיות שם בשבילי. אבל כל שיחה כזאת החזירה אותי לדרמה שהייתה בבוקר לפני בית-ספר וגרמה לי לחשוב על הבכי שמחכה לי אחה"צ. וואללה, ידעתי לבד שכל ההתחלות קשות, ושהכל יעבור, ולא נזקקתי לשמוע זאת ממקור חיצוני. לעומת זאת, השיתוף והשחזור של הקושי הפריע להדחקה שכה נדרשה לי בשעות הפנאי.
אז הפכתי לאנטיפטית. הפסקתי לענות לטלפונים, עניתי לוואצאפ בשקר גס ("נדבר אחכ") וברחתי מהעולם החיצון.
לאן ברחתי? קצת לספה והרבה החוצה.
שילוב של מזג אוויר נעים (3 מעלות ומעלה, עד 26, זה נעים), תחבורה ציבורית מעולה וסביבה נעימה לעין הם בדיוק מה שהייתי צריכה כדי להפסיק לנהוג ולהתחיל ללכת. עוזר גם שאף אחד לא עוצר אותי ברחוב לשאול משהו שקשור לילדים או להתלונן על ראש העיר.
פריז שלי היא פחות עיר האורות ויותר שכונה. אני אוהבת להסתובב בלי שום מטרה מיוחדת וליהנות מהעובדה שיש לי יער ונהר 5 דקות מהבית. גם טיגר הכלב מאוד נהנה מזה והפריזאים, מי היה מאמין, פשוט מתים עליו.
אייפל (בלי "מגדל", אנחנו כבר על בסיס שם פרטי) מספק עבורי את כל ההתרגשות העירונית שאני צריכה וגם עוזר לרצות את המבקרים שפוקדים אותנו בתכיפות ראויה ומבקשים לראות קצת פריז.
למרות קילומטרז' מכובד של חיים והליכה בעיר, אף פעם לא הייתי פריזולוגית מהסוג המרשים. אין לי שמץ מושג איפה לקנות מה, אני לא מעודכנת באירועי התרבות שהעיר כה משופעת בהם והמסעדות החביבות עלי הן אלה שאפשר להגיע אליהן עם ילדים ישראלים בלי שיעשו לך פרצופים כשהם מתנהגים כמו ילדים ישראלים.
אגב ילדים ישראלים, בארץ נכנסנו לאוטו ונסענו לכל מקום. בית ספר, חוגים, בתים של חברים.
בפריז, קילומטר לפה או לשם, הלוך וחזור, זה לא משהו שמזיזים את האוטו למענו, וגם לא תמיד יורדים למטרו. יש רגליים, קורקינטים ואופניים (בעלי רוכב על אופניו לעבודה כשהיומן ומזג האוויר מאפשרים זאת).
כבר קרה לא פעם שאחרי פרידה ממושכת מהמכונית שכחנו איפה היא חונה.
אפילו עכשיו, אחרי שהחיים נכנסו לשגרה, הדרמות פחתו במידה ניכרת וחזרתי לעבוד, את שעות הפנאי אני מעדיפה להעביר בחוץ, בשוטטות. סופ"ש אינו מושלם אם לא עשינו לפחות טיול אחד ארוך ביער, לשמחתו הרבה של טיגר (וגם הזוגיות נתרמת, כי הילדים בד"כ מוותרים אם אין אוכל או שופינג…).
4
על מי את עובדת?
תשאלו כל אשת שליח, או בעלה של שליחה. עבודה ברילוקיישן היא עניין מאתגר, גם רגשית. ידעתי את זה. הייתי מוכנה.
כאילו להכעיס, הרבעון האחרון שלי בארץ היה רבעון שיא מבחינת העסק.
הרציתי בסמינר הקיבוצים, לימדתי קורס בארגון גדול, העברתי סדנאות לעצמאיות ודחיתי לקוחות שרצו אימון, כי לא היה לי זמן.
ואז, הכל נגמר. ערב אחד עוד לימדתי עד תשע בערב, ולמחרת בשבע בבוקר נכנסו ארבעה גברים חסונים וארזו את הבית, המשרד שלי תחילה. יומיים אחר כך היינו על מטוס בדרך לחופשה.
חששתי מהרגע הזה. מהיום שקיבלתי את ההחלטה הבלתי אפשרית, ללכת על זה, ועד שהרגע הגיע, נראה היה שהעסק הולך ופורח ומשגשג יותר ויותר. מנפנף בפני את המחיר שאני הולכת לשלם.
ויחד עם זאת, חיכיתי לרגע הזה. לקום בבוקר ליומן ריק, שום פגישה, שום מצגת לעדכן, שום פרסום להעלות. ו- וואלה, מה-זה-נהניתי מההפוגה.
ואז נכנסנו לדירה החדשה בפריז וקלטתי שאין לי משרד. בארץ היה לי, חדר שלם בבית שהוא שלי. עם שולחן עבודה ומסך גדול, פינת ישיבה לפגישות, ארון ומגירות וספריה מקצועית. ופתאום אין לי חדר. אין לי אפילו פינה. הלפטופ נדד בין שולחן האוכל למיטה הזוגית, המדפסת בחדר של אחד הילדים, הניירת בספריה בחדר השינה והחומרים המקצועיים בארון בכניסה.
יכולת הריכוז שלי, אם תהיתם, הייתה מפוזרת אפילו יותר. הייתי צריכה לאסוף את עצמי, פיזית ומנטלית, לקראת כל פגישת וידאו מול המסך. זה היה מתיש.
תפסתי את עצמי משכנעת לקוחות לא לעבוד איתי, כי על מי אני עובדת, אני לא רציתי לעבוד איתי.
עד ש… לא יודעת. אבל יום אחד מצאתי את עצמי קובעת תאריך לסדנה, ומצפה לכך. כותבת בהתלהבות לבלוג, מדברת בשמחה עם לקוחות, מתלבשת יפה ושמה ליפסטיק גם לפגישת מסך ובגדול נהנית מהעבודה. לקח זמן, אבל הבנתי שאני לא זקוקה לחדר, אפילו לא לפינה, ושאני לא צריכה ניירת ומסתדרת מצוין בלי מדפסת. אפילו הפנמתי שאני מסתדרת מצוין בלי משרד, ושמתאים לי שהלקוחות מגיעים בקליק, בלי פקקים בדרך.
למעשה, כשקיימתי פגישה עם לקוחה בבית לפני כמה ימים, ונאלצתי לסדר לקראתה, לוודא שהשירותים נקיים ולדאוג לקפה וכיבוד, הבנתי כמה זה לא חסר לי…
מתחילה להבין את הקסם שבחיי ה"נומאד", הנווד הדיגיטלי, שיכול לעבוד בכל מקום. מתחילה להרגיש שזה יכול לעבוד בשבילי.
כל מה שאני צריכה זה סטייט אוף מיינד מתאים, לפטופ ומחברת. שימו אותם על שולחן ביסטרו קטן ונשאר אפילו מקום לכוס קפה.
5
תמיד תקחו אתכם את מזג האוויר.
"לא קר לכם?" היתה אחת השאלות שעניתי עליה הכי הרבה בחודשים האחרונים.
פריז פינקה אותנו בחורף קשה במיוחד. הקשה ביותר בעשור האחרון, למעשה. הטמפרטורות הסתובבו במספרים הקטנים מסוף נובמבר ועלו רק בסוף מרץ. בדרך הם גם ירדו מתחת לאפס לא מעט וקישטו את העיר בלבן.
התשובה לשאלה, בגדול, היא לא. לא קר לנו. כפי שיודע כל מי שהזדמן לו לגור בעיר קרה, הכל מחומם. בתוך בתים ואפילו מקומות ציבוריים אפשר להסתובב בלבוש קל. מוספים לזה מעיל רציני ואביזרים מחממים משלימים וגם ההליכה ברחוב היא לא ממש אתגר דלי הקרח.
אני מודה שכישראלית מצויה לא ידעתי איך הילדים יגיבו לקור. גם העובדה שבסיבוב הקודם חיינו פה עם תינוקות גרמה לי לחשוב שמדובר בדרמה יותר גדולה. בסופו של דבר מתלבשים רגיל ורק המעילים שודרגו.
ימי השלג היו אושר גדול עבור הילדים. המחזה של שלג יורד בחלון ביתנו לא נמאס לעולם. עמדנו כולנו בלבוש קצר (ע"ע בית מחומם) בחלון הפתוח וצילמנו וצילמנו וצילמנו.
ערימות השלג על המדרכות והמכוניות היוו אטרקציה שקסמה לא פג גם בשלג העשירי.
גושי שלג ענקיים מצאו את דרכם למקרר ולפריזר הביתי, והאכזבה מכך שהם הפכו לקרח היתה רבה. בפעם היחידה שהם לא חזרו מהלימודים בזמן ויצאתי מבוהלת לחפש, מצאתי אותם בעיצומה של מלחמת שלג נלהבת ורבת משתתפים בפתח בית הספר.
אפילו טיגר, למרבה ההפתעה, שחובב חום ושונא גשם עד כדי לבטל טיול בגלל זרזוף, הגיב בהתפלשויות מלאות עונג בערימות הלבנות ונהנה במיוחד לקשט אותן בפסים צהובים.
ברשימת הבעד ונגד האינסופית שהילדים שלי מנהלים על פריז, שלג תופס לפחות 3 סעיפים בצד של הבעד.
עכשיו, כשאנחנו יותר קרובים לסיומה של השנה הראשונה מאשר לתחילתה, וניצנים ראשונים לכך שביום מן הימים אכן תסתיים תקופת ההסתגלות מתחילים לפרוח, אנחנו מוצאים שבאופן כללי הצד של הבעד גדול משמעותית.
קראתם? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
אולי תרצו לראות גם את חמש התמונות של רות אופק.
הכי כיף לקבל ראשונים את כל הסיפורים. הירשמו כאן למטה – הסיפור הבא כבר בדרך אליכם!
נגה זה אחד הפוסטים הכי הכי!! שלומית היה כיף להכיר אותך ולהרגיש לרגע את חיי הרילוקיישן דרך הכתיבה שלך.
מה שבטוח עשה לי חשק לכמה דברים….
תודה רבה מיכל.