כְּלֵי עֲבוֹדָה #16
הנשים של טירול, או:
מאין באים הסיפורים?

 

כלי עבודה נגה שנער-שויער

כלי עבודה נגה שנער-שויער
צילום: נגה שנער-שויער

 

ת'שמעו קטע:

לפני כשבועיים חזרתי מטיול קצר באוסטריה היפה והדרמטית, שהנופים שלה הם נשיונל ג'יאוגרפיק מתמשך.

באחד הימים עלינו בדרך תלולה, נטולת מעקה ומתפתלת אל קרחון גבוה ומרשים.
בפסגת ההר מצאנו את עצמנו די לבד, מלבד זוג תיירים יפנים  ומה שנראה כמו יחידת אופנוענים אלפיניסטית שהתאמנה בעזרת אבזור מעניין.

ובעוד נהגת הבית (אני(:) שועטת לה בחדווה אל מה שנראה לה כמו חנייה הגיונית בהחלט לצורך צפייה בבריכה ירקרקה של הפשרת מי שלגים, שעט אלי בחדווה פחותה בהרבה אחד ממדריכי האופנוענים הנ"ל. בקול מסוקס אך היסטרי, הוא הסביר לי שכאן זה שטח אימונים ולא חנייה, ושאעוף משם ומהר. הוא כמובן לא אמר לעוף כי הוא אוסטרי מנומס, אבל לזה בדיוק הוא התכוון.

אז זזנו קצת הצידה, ואת התצפית על הבריכה המרהיבה הנ"ל (אל דאגה, חזרנו אליה בהמשך) החלפנו בחוות דעת מלומדת על אימוני אופנועים באלפים האוסטרים.

 


 

אז מה היה לנו כאן? – סיפור.
ומהיכן הגיע הסיפור? – פשוט הגיע(:

 


 

בעולם של שיווק מבוסס תוכן, היכולת שלנו להביא ולספר ולקוראים שלנו סיפורים טובים – מרגשים, מסקרנים, מפתיעים – יכולה לעשות את ההבדל בינינו לבין מותגים אחרים ולגרום לכך שקהל היעד שלנו יבחר בתוכן שלנו פעם אחר פעם, ובעקבות זאת גם בעסק שלנו.

כלי הריאיון, כידוע, הוא מקור מעולה לסיפורים כאלה. אבל ראיון זה עניין יחסי. כלומר: לפעמים גם שיחה קצרה, ספונטנית, שבה אנו שואלים מישהו מס' שאלות, היא ריאיון נהדר, שבזכותו יהיה לנו סיפור משגע.

ולפעמים, לא צריך ריאיון. כל מה שצריך הוא לפתוח עיניים ואוזניים. כי כאשר החיישנים שלנו פתוחים, הסיפורים פשוט מגיעים אלינו.

 


 

הנה כמה דוגמאות לסיפורים שהגיעו אלי, מאותו הטיול עצמו:

 

* מוכרת הרוברב *
כלי עבודה נגה שנער-שויער
שוק האוכל (Markthalle) באינסברוק | צילום: נגה שנער-שויער

 

בעצם, שוקי אוכל הם לא ממש הקטע של אוסטריה, אבל אני חובבת שווקים כאלה, או ליתר דיוק חובבת צילום בשווקים כאלה, ולכן קוששתי לי אחד.

זהו שוק מקורה, גדול ונוצץ, המכיל את מיטב התוצרת הטירולית: פירות וירקות. מיליוני מרקחות וריבות מפירות וירקות, נקניקים, גבינות, פסטות, לחמים, שוקולדים והמון משקאות אלכוהולים אקזוטיים בצבעים שונים ומשונים ובבקבוקים משגעים.

ליד דוכן ירקות אני נתקלת בארגז כחול עם רוברב (ככה קוראים לירק הזה, שנראה כמו מקלות סלרי צבעוניים ומשמש דווקא להכנת מנות מתוקות). אני מבקשת בנימוס מהמוכרת לצלם ומתכוונת רק לירק, כשאני מבינה שהיא, בכבודה ובעצמה, נעמדת לפני לצילום.

ופתאום אני מבינה שרוברב זה מקסים, אבל היא מקסימה הרבה יותר. אני לא מטרידה אותה בשיחה, פשוט מצלמת ואומרת יפה תודה.

ורק כשאני עוברת על התמונות בבית אני מגלה מה בעצם צילמתי, ושהאישה המבוגרת היפה הזו צולמה, ממש במקרה, על רקע של פוסטר עם פנים צעירות בהרבה.

היציבה שלה, הנכונות להתמסר לצילום של מישהי שהיא לא מכירה בכלל, האמון. כל אלה מרגשים אותי מאוד.
ובלי הרבה מילים, כבר יש כאן סיפור.

 


 

כלי עבודה נגה שנער-שויער

* מטפסת קירות *
כלי עבודה נגה שנער-שויער
אגם אכן (Achensee) | צילום: נגה שנער-שויער

 

בזכות גובהו של אגם אכן, יש למימיו גוון טורקיז ירקרק משגע שקשה להסיר ממנו את העיניים. ואנחנו מסתכלים ומסתכלים, נהנים משפע הפעילות הימית לחופיו.

אבל אז, מבט אחד הצידה מגלה שכאן נמצא הסיפור האמיתי.

אישה צעירה, ממש נערה בבגדים ירוקים, מטפסת על קיר אבנים אפור ואימתני. ווים הקבועים לאורכו ולגובהו מאשרים שמדובר, ככל הנראה, באתר טיפוס מקובל וידוע.

מה שפחות מקובל וידוע, לפחות בשבילנו, היא הנחישות שבה הילדונת הזו עם הצמות מטפסת, בעזרת רגליים וידיים חשופות מרוחות במגנזיום נגד החלקה, בעוד אישה מבוגרת יותר (אמא שלה? מדריכה?) מעודדת אותה בקריאות רמות ומשיכות חבל נמרצות.

כשהיא מגיעה למעלה היא משתלשת על גבי חבל הביטחון וגולשת במהירות למטה. העניין הזה חוזר על עצמו פעמיים נוספות, ואני צופה בחשש ומצלמת, מקווה שהכל יסתיים כאן בשלום, כי הרי אין מצב שהייתי נותנת לבת שלי לטפס על קיר כזה.

אני נשארת מהצד; לא שואלת ולא מתערבת. ברור לי שזו הסיטואציה שלהן, וכאן, בארץ הזרה הזו פחות מקובל הרי להיכנס לאנשים למרחב. אבל מצלמת כן, כי המראה מרהיב ומסקרן וטוב, גם מצטלם נהדר.

 


 

כלי עבודה נגה שנער-שויער

* אשת הצנחן *
כלי עבודה נגה שנער-שויער
עמק שטובאי (Stubaital) | צילום: נגה שנער-שויער

 

בעוד אנחנו מתקדמים לעבר קרחון שטובאי (זה כבר הקרחון השלישי שלנו בטיול הזה, אבל איך אפשר להתנגד לגושי שלג ענקיים, בעיקר בידיעה שתכף חוזרים למרק המהביל הישראלי?) לפתע צץ משמאלנו אתר נהדר של מצנחי רחיפה ואנחנו פונים אליו.

כרגיל, הכל כאן מאוד מסודר: יש רכבל שמעלה את כל הצנחנים והצנחניות למעלה, אל הצוקים האדירים האפורים-ירוקים שמעלינו. המרחפים – מרחפים בתורם מעלינו, כולל תנועות סחרור מסחררות חושים ומלחיצות קמעה ואז – מתקרבים באיטיות אל משטח העשב הירוק שהוקצה מראש לנחיתה. ורגע אחרי הנגיעה בקרקע, הם כבר מפנים את עצמם, כולל מיתרים וחופות בשלל צבעים למשטח סמוך, כדי לא להפריע.

בתוך כל הפעילות האנרגטית וכובשת הזו אני מבחינה לפתע, בשולי רחבת הנחיתות, באישה צעירה ולידה פעוט. בשקט גמור הם יושבים, והיא מאכילה אותו. עוד אני מתפעלת מהיכולת הזו שלה לפתח כאן בועה עצמאית ורגועה, והיא קמה בזריזות, מצלמה בידה ומצלמת את המצנח הקרב אלינו עכשיו.

ואז הכל מתברר: בן זוגה הוא צנחן מתלמד, שנחת כרגע כשהוא רתום למדריך, ואם לשפוט לפי קריאות השמחה שלו, כנראה שעבר זה עתה חוויה מהנה מאוד ומזניקת טסטוסטרון. וכן, היו חיבוק ונשיקה של אחרי, אבל אותם כבר השארתי רק לשניהם.

 


 

* פרנקה *
כלי עבודה נגה שנער-שויער
פרנקה, אגם אכן (Achensee) | צילום: נגה שנער-שויער

 

על הגדה השנייה של אגם אכן אני נכנסת לחנות מזכרות, מהסוג שהבנות שלי (שנשארו בארץ) מתות עליו.

המוכרת, תכולת עיניים וזהובת שיער מסיימת שיחה עם לקוחות קודמים, ואז אומרת לי משהו בגרמנית. אני מבקשת באנגלית, אם אפשר, והיא מסבירה שהדליקה את החימום. ככה זה באוסטריה – חימום בסוף יוני.

היא מנחשת שאני מאנגליה, ואני מעמידה אותה מיד על טעותה ומסבירה שהגעתי דווקא מהקולוניה העברית של האימפריה הבריטית. "מישראל??" היא מריעה בשמחה – "אני הייתי שם בחופשה!".

"איפה?", אני מתעניינת והיא מספרת שבנתניה, בגלל הים וכמובן גם בירושלים, מצדה וים המלח.
היא מראה לי שרשרת "חי" שהיא עונדת כבר שמונה שנים, מאז הביקור בארץ ומספרת שזו הייתה החופשה הטובה ביותר שלה מעולם, בזכות האנשים.
היא שואלת איפה אני גרה, ואני מספרת שזה בערך חצי שעה צפונית לנתניה וגם שואלת אותה לשמה.

היא בכלל הולנדית, פרנקה, שהחליטה לעבור לאוסטריה "כי נזקקתי לשינוי". ועכשיו היא מוכרת כאן בחנות מזכרות על אגם אכן, ומתגעגעת דווקא לישראל.

בסוף השיחה שלנו אני מבקשת לצלם אותה.
היא לוחצת את ידי בהתרגשות ואומרת לי, שיש לי מזל שאני גרה בארץ ואני יודעת שהיא צודקת.
ואז יוצאת מתוך החנות הקטנטונת הזו, בהרגשה של שמחה, של מפגש שעשה ממש-ממש טוב לכל המשתתפות בו.

 


 

עד כאן הסיפורים, ועכשיו כמה הערות וגם תשובות לשאלות:

 

+ אין סיפור בלי ויז'ואל

אנחנו חיים בעידן ויזואלי מאוד, שבו תמונה יכולה להיות ההבדל בין סיפור שיקראו אותו לבין כזה שיישאר על המדף. ולכן, כשאנחנו מביאים סיפורים, חובה ללוות אותם בתוכן ויזואלי, כלומר: תמונות.

לא צריך להיות צלמים בשביל זה ואין צורך בציוד צילום משוכלל, בעידן שבו טלפונים ניידים מצויידים במצלמות מצוינות, כל מה שצריך זה עיניים עירניות ולב פתוח.
באופן אישי אני יכולה להעיד, כי עדשת המצלמה שלי (או עדשת הסלולרי, תלוי מה הכי זמין לי באותו הרגע) כבר הביאה לי סיפורים נהדרים, פשוט בזכות העובדה שהייתי עירנית לסביבה.

והכי כיף, לעבור על התמונות שצילמתי בבית, ולגלות בהן לא פעם הפתעות ברקע, שהגיעו כאילו במקרה, והופכות לסיפור בפני עצמן.

 

+ אבל גם אין סיפור בלי סיפור

ויז'ואל זה מאסט, אבל גם הויז'ואל המוצלח ביותר לא יציל אותנו מסיפור לא קיים. ולכן חשוב שלא נתאהב באופן עיוור בסיפורים שלנו, אלא נפעיל עליהם קצת גם שיקול דעת.

למה אני מתכוונת? – הנה דוגמה:

כלי עבודה נגה שנער-שויער
אין כאן סיפור | צילום: נגה שנער-שויער

 

בכפר אחד ראיתי את האישה הזו, וזו הפעם הראשונה שנתקלתי באנשים המסתוריים שעומדים מאחורי תועפות האדניות הפורחות על כל חלון באירופה. וצילמתי, כי חשבתי שזה מעניין ויש כאן סיפור.

אבל בבחינה מחודשת, הסתבר לי שהצילום הוא באיכות לא מספקת, כי הוא רחוק מדי, ומלבד אישה שרוכנת על אדנית, אין כאן ממש סיפור. אני יכולה כמובן להמציא אחד מתוך הדמיון, אבל זה פחות הז'אנר שלי. אז בחרתי לא להביא אותה כסיפור.

ולכן חשוב מאוד לפתוח אוזניים ועיניים, אבל להביא לקוראים שלנו סיפורים מעניינים ש"מחזיקים". מה זה מחזיקים? סיפורים שיש בהם משהו חדש, שיש בהם מסר, שהם מצחיקים, שמחים, עצובים ונוגעים ללב. כאלה שאנשים מסוגלים – כל אחד ממקומו – להתחבר אליהם. ובעיקר – כאלה שאתם מתחברים אליהם.

 

+ אבל אני לא יודע/ת לכתוב

לא צריך לדעת. צריך פשוט לכתוב את מה שיוצא לכם מפנים. זה בדיוק מה שאני עשיתי כאן עכשיו.
תסמכו עלי – אם זה מבפנים, זה ייצא יופי: אותנטי ומדויק למה שאתם. וכן – זה מעניין. אנשים אוהבים מאוד לקרוא סיפורים על אחרים.

 

+ חו"ל זה לא חוכמה

תגידו לי: "יופי, טיול בחו"ל. ברור שיהיו סיפורים". ואתם צודקים, כי בחו"ל הסיפורים תמיד אחרים, מפתיעים ובעלי ניחוח זר.
אבל באותה המידה, אני יכולה להראות לכם עכשיו, בשלוף, המון סיפורים שהגיעו אלי כאן בארץ, לפעמים בתוך היומיום, והרבה בתוך טיולים וביקורים במקומות אחרים.

תכלס, זה הגיוני שנפגוש יותר סיפורים כשאנו יוצאים מהמשבצת היומיומית שלנו. אבל חיישנים פתוחים יביאו לנו פנינים גם מתוך השגרה שלנו.

 

+ ומה עם החשיפה?

ברור שתמיד עדיף להביא סיפורים ותמונות מתוך בקשה והסכמה של המתועדים, אבל לא תמיד זה אפשרי.

במקרים כאלה, חשוב להקפיד לצלם את הסיטואציה "מבחוץ" ולשמור על מרחק סביר וכמה שניתן על פרטיות המצולמים. איך עושים את זה? אפשר לצלם מאחור, או מהצד, כדי לא לחשוף פרצופים. וכמובן – בלי שמות או פרטים כתובים מזהים.

 

ועכשיו – פתחו עיניים ואוזניים והפעילו חיישנים. הסיפורים שלכם כבר נמצאים שם בחוץ, מחכים להגיע אליכם – ובאמצעותכם אל כולנו.

 


 

קראתם? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.

חשוב שתקראו גם את הפוסט כְּלֵי עֲבוֹדָה #15 – סטוריטלינג וראיונות.

כל הפרטים על תכנית הליווי האישית שלי, במסגרתה נבנה ביחד את תמהיל התוכן לעסק שלכם – כאן.

הכי כיף לקבל את כל הכלים תמיד לפני כולם. הירשמו כאן למטה – הכלים הבאים כבר בדרך אליכם!

תגובות

תגובות

השארת תגובה