חמש תמונות וסיפור
הילה ארוון
מי אני/מה אני?
הילה ארוון, בת 45, נשואה ואם לארבעה ילדים (3 טינאייג’רים ואפרוחית).
אימא, מו”לית עצמאית וסופרת במשרה מלאה. כותבת רומנים ארצישראליים ורומנים היסטוריים חובקי עולם עם נקודה יהודית.
עד היום יצאו לאור ספריי: "סודות באחוזת השושנים", "הדרך הביתה", "כחותם על לבך" ו-"אי התפוחים" ובתכנון כבר ספר חמישי.
לאחרונה ביחד עם קוראות שלי, שהפכו לחברותיי בלב ובנפש, הקמתי אתר בשם “פרלמנט הספרים”, סקירות על ספרים שאהבנו לקרוא או אהבנו פחות.
מוטו: אין דבר העומד בפני הרצון.
1
סיפורה של שכמייה.
כשהייתי בת ארבע עברנו לרומא שבאיטליה, במסגרת שליחות דיפלומטית של אבי.
את המשפחה הרחבה והחמה השארנו בבאר-שבע ועם מעט מזוודות עברנו לגור בבית שכור בבירה האיטלקית. אותי רשמו לגן ילדים קאתולי, עם גננת וסייעת נזירות.
אלו היו שנות השבעים המסוכנות, לאחר טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן וחטיפת מטוסים. הגן הזה היה מעולה לילדי המשלחת הדיפלומטית שכן היה מוקף בחומה גבוהה והיה נעול רוב היום. לגננת קראו ג’וואנה ויש לי המון זיכרונות נעימים מהגן בכלל ומהשהות באיטליה בפרט.
הנה אני עטופה בשכמייה שאמי רכשה עבורי ברומא, בצילום פרידה מהגננת. אהבתי מאוד את השכמייה הזו ואפילו הלכתי איתה לגן כאשר חזרנו לארץ. יום אחד היא אבדה לי בדרכי הביתה.
למחרת ראיתי ילדה בת גילי עטופה בשכמייה האיטלקית, פוסעת על המדרכה מולי. העזתי לשאול אותה אם במקרה מצאה את השכמייה מוטלת ברחוב. היא אמרה שלא והמשיכה בדרכה.
השכמייה האהובה שלי הלכה והתרחקה…
2
הביאוני עד הלום.
אני מי שאני בזכות הוריי היקרים, אלעזר וחיה כהן, שתמיד תמכו ופרגנו, נתנו את ליבם ומרצם לי ולאחיי הצעירים.
אמי, בת לניצולי שואה ומעפילים מטרנסילבניה ורומניה ואבי בן לעולים מפרס, שראשית שנותיו בארץ חי במעברה הצפופה ובעוני, עשו הכול כדי שלי ולאחיי יהיה את מה שנבצר מהם בילדותם.
הוריי שידעו שאני כותבת למגירה וממלאת בכתב יד מחברות בשירים וסיפורים, היו הראשונים להאמין בכישרוני וביקשו שאפתח אותו. הם רכשו לי את המחשב הראשון שלי כשהייתי סטודנטית, אבל לא בשביל הגשת העבודות לאוניברסיטה אלא כדי לכתוב ספרים.
את כל ספריי אני מקדישה להם בראש ובראשונה, באהבה גדולה. עד היום הם עושים הכל כדי שאצליח.
3
שיחה בהפתעה.
יום אחד הגיעה אליי שיחת טלפון מעיריית תל-אביב, שבה הוזמנתי לקרוא מספר הביכורים שלי "סודות באחוזת השושנים" לרגל שבוע הספר העברי. מסתבר שספריית בית אריאלה הוותיקה ושיאני הקריאה שלהם המליצו על הספר!!
"סודות" נכתב למגירה בזמן שליחות בגרמניה. במשך שלוש שנים כתבתי ושכתבתי אותו. כאשר חזרנו לארץ ידעתי שאסור לספר להישאר במגירה כמו קודמיו.
שלחתי את הספר לכל המו”לים הגדולים בארץ. קיבלתי מכתבים מנומסים של “אהבנו את הספר אבל השנה אנחנו מלאים, תנסי בשנה הבאה”. זה הוציא לי את כל הרוח מהמפרשים וחזרתי למגירה…
כעבור שנה נדלק בי שוב הניצוץ והפעם החלטתי לא לוותר. הוצאתי אותו לאור באופן עצמאי.
מאז יצאו לאור עוד שלושה ספרים כאשר אני המו”ל ומטפלת בכל האספקטים של הפקת הספר מול אנשי מקצוע. קהל הקוראים שלי הולך וגדל מספר לספר.
המיילים המרגשים שאני מקבלת מהקוראים שלי על כך שהספרים מותירים חותם על לבם ומחברים אותם לרגשות, לאנשים ולארץ ישראל, שווים את כל המאמץ. הניסיון שצברתי בהפקת ספריי משמש גם את לקוחותיי בין אם מדובר בטיפים הניתנים חינם מכל הלב או בין אם מדובר בשירותי עימוד וגרפיקה.
אז הנה אני, האנונימית, עם ספר עצמאי בלשכת ראש העיר של תל-אביב, בחברתן של שתי סופרות וותיקות ומוערכות, מירה מגן וסביון ליברכט, לאחר שהקראתי קטע מהספר.
הלב שלי דהר והקול שלי רעד. הייתה חוויה משכרת. הספר הביא לי הרבה נחת, ואף היה מועמד לספר איכות לשנת 2016 מטעם בית אריאלה.
4
אימא בראש ובראשונה.
לפני 16 שנה הפכתי לאימא לאחר לידה קיסרית ונולדה בתי הבכורה.
הניתוח הבלתי צפוי, הכאב הפיזי והמחשבה על האחריות הגדולה שנחתה עליי, בעודי חסרת ניסיון באימהות, גרמו לי לחששות. תמיד הייתה מסביבי משפחה תומכת וכך הצלחתי להתגבר על ההלם הראשוני. מאז הצטרפו בזה אחר זה עוד שני ילדים.
אם הייתם רואים אותי בגן השעשועים נראיתי כמו שסבתי מוזלי ז”ל הייתה אומרת על עצמה: “אחד בבטן, אחד בעגלה ואחד ביד.”
עם הלידה של הבכורה פרשתי ממקום עבודתי בחברת היי-טק בתל-אביב, והפכתי לאם ועקרת בית במשרה מלאה. לאחר שהילדים קצת גדלו ונכנסו למסגרות שבתי לעבודה כרכזת פרויקטים וגיוס משאבים בנהריה.
בסוף שנת 2010 קיבל בעלי דוד הצעה מפתה לעבור לגור בגרמניה כמנהל מערכות המידע של אזור אירופה מטעם מקום עבודתו. טסנו לבדוק האם כמשפחה דתית נוכל לחיות שם, והאם לילדינו יהיה חינוך טוב וחברה, וכשהיינו מרוצים – החלטנו לצאת להרפתקה הזאת.
שם נולדה גם בתי הרביעית. הנה בתמונה אני והילדים בטיול רגלי ביער השחור. לאחר שהות של שלוש שנים חזרנו לארץ והתמקמנו במרכז.
5
אין כמו ארץ-ישראל.
למרות שכילדה גדלתי באיטליה, טיילתי בחו”ל ואף גרנו בגרמניה, אני יכולה לומר שעבורנו אין כמו ארץ ישראל.
גם בעת השליחות בגרמניה עינינו תמיד הייתה צופיה לארץ וליבנו היה קשור בעבותות לארץ.
צפינו בשידורי הטלוויזיה הישראלית, עקבנו אחר הנעשה בארץ דרך מהדורת החדשות מדי ערב, צחקנו מהסאטירה בתוכנית “ארץ נהדרת” , שמענו רדיו ישראלי דרך האינטרנט, הזלנו דמעות בזמן אסון הכרמל והתרגשנו עם שובו של גלעד שליט מהשבי.
הנה בתמונה האפרוחית שלי, שנולדה בגרמניה (גם בלידה חירומית ודרמטית) לאחר שובנו לארץ, התנדבה להביא למסיבת יום העצמאות בגן מאפינס כחול-לבן.
שאני אגיד לא?
קראתם? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
אולי תרצו לקרוא גם את "חמש תמונות וסיפור" עם רות אופק.
הכי כיף לראות את כל התמונות לפני כולם. הירשמו כאן למטה – הפוסט הבא כבר בדרך אליכם.