הסיפור שלה
שרון אביאני
כשנהרג אחיה הבכור ירון במסגרת שירותו הצבאי, הרגישה שרון אביאני שבנוסף לאובדן הגדול שלה, הוטל עליה תפקיד שגבולותיו וכלליו אינם ברורים לה. חייה, כפי שהכירה אותם עד אז, הסתיימו ופרק חדש החל. במשך שנים הדחיקה את הטראומה, עד שזו התפרצה והכריחה אותה לבחון מחדש את הבחירות והאמונות שלה – את הדרך שבה היא בוחרת לחיות.
מי את?
שרון, בת 51, נשואה לשחר ואמא של לי-היא (24), יוני (21), שי-לי (16) וגילי (13). גרה בקיבוץ כפר-עזה.
ומה את עושה?
אני מתאמת יבוא במפעל הקיבוצי "כפרית" המייצר חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק. בנוסף – בוגרת לימודי טלוויזיה וקולנוע במכללת ספיר, יוצרת סרטי תעודה ומשפחה.
שורשים, נופי ילדות, מה את זוכרת?
נולדתי וגדלתי בקיבוץ כפר-עזה. אבי יהודה כהן (שולמן), יליד חדרה, הגיע לקיבוץ במסגרת גרעין נח"ל. כאן הכיר את אמי בתיה דהן, ילידת מרוקו, שהגיעה אף היא במסגרת הנח"ל, כמה שנים אחריו. ב-1965 נולד ירון, ואחריו באנו אני (1967), אורית (1971) ורוית (1975). ביחד איתנו גדל גם אחי דורון (1956), מנישואיו הראשונים של אבי.
גדלתי בתקופה שבה הייתה נהוגה הלינה המשותפת, ואת רוב שעות היממה ביליתי יחד עם חבריי לקבוצה. הייתה לנו ילדות נהדרת. שיחקנו המון בחוץ, ולא היינו צריכים יותר מדי כדי ליהנות. בחופש הגדול יצאנו לטיולים ברחבי הארץ, ומחנות הקיץ בחורשה שליד הבריכה, עם פרילי, שוקו ולחמנייה לארוחת הבוקר, היו עולם ומלואו.
בתוך ההווייה הקיבוצית, בית המשפחה שלנו היה חלק משמעותי. עבור אמא שלי, שנאלצה להיפרד מאמה בגיל צעיר כאשר עלתה לארץ, היינו הדבר הכי חשוב בעולם. הבית היה פתוח בפנינו בכל שעה, וימי הולדת נחגגו בגדול, בחוג המשפחה וגם בגן. כשהייתי בת תשע עברנו ללינה משפחתית בבית ההורים.
ירון ואני היינו צמד. אפילו השמות שלנו דומים, והיו לנו גם שמות חיבה אחד לשני. בגלל הקרבה בגיל, את כל החוויות המשפחתיות המשמעותיות חלקתי איתו. בקיץ היינו נוסעים שנינו לסבתא וסבא שלנו בחדרה, הולכים לים ומטיילים בין האקליפטוסים.
ירון אהב מאוד מוזיקה ובימי הולדת תמיד קנה לי תקליט, ואני הייתי צריכה לנחש איזה, ותמיד חששתי לנחש לא נכון ולאכזב אותו. בכיתה ז' עברתי ביחד עם בני קבוצתי לגור בשכונת הנעורים, שבה התגורר גם הוא. כילדים, נדרשנו לעבוד בענפי הקיבוץ. ירון עבד ברפת, ומבחינתי היה זה אך טבעי שאלך בעקבותיו. בביה"ס האזורי הייתי "האחות של ירון". הוא היה מקובל מאוד חברתית, ואני התגאיתי בו.
בתקופת הנעורים חוויתי המון חופש. יכולתי להיות מי שאני – נערה עם בגדים רחבים ונוחים ושיער מתבדר ברוח, נוסעת עם החבר'ה על טרקטור בשדות הקיבוץ, וחשבתי שכך יהיה תמיד. כשהייתי בי"א, ירון התגייס למסלול של בני משקים בפיקוד הנח"ל. ליווינו אותו בכל שלב שעבר, וכתמיד, הייתי גאה בו מאוד. הייתי צעירה ונאיבית – למרות שהיה לוחם ביחידה קרבית, לא חששתי לו.
ב-1 בדצמבר 1985 בשעות הבוקר, ירון עלה על משאית שהובילה תחמושת מבסיס הגדוד שלו בבית סחור, כדי להצטרף לחבריו באימון ברמת הגולן. בצומת בית זרע בעמק הירדן, אירעה תאונת דרכים. ירון נהרג במקום.
הבשורה הגיעה אלינו בשעות הערב, כשחזרנו מחגיגת הברית לבנו הבכור של אחי דורון (את ירון לא הסכימו לשחרר לברית). אני זוכרת משלחת של חברי משק שהגיעה לחדר שלי בשכונת הצעירים בקיבוץ לבשר לי. ומאותו הרגע, אני זוכרת בעיקר את ההלם ואת חוסר היכולת שלי לקלוט ולהבין את מה שקרה.
הם אמרו שעכשיו אני צריכה ללכת להורים שלי ואני הלכתי, ואנשים חיבקו אותי. זה לא היה חלק ממערכת היחסים שלנו עם המבוגרים בקיבוץ, ולכן נראה לי מוזר מאוד. ואז שלחו אותי לחכות לאחותי אורית, שחזרה משיעור בלט בביה"ס האזורי, ואני הייתי צריכה לספר לה. לא ממש בכיתי בערב ההוא. לקח לי זמן להתחיל לבכות.
למחרת הייתה הלוויה. בכפר-עזה בעצם לא היה בית קברות – עד לאותו יום לא היה בו צורך. בן לילה הכשירו דחפורים את השטח שנועד למטרה הזו, וסילקו ממנו את צמחיית הפרא שהשתלטה עליו. מסע הלוויה יצא מהרחבה המרכזית בקיבוץ, זו ששימשה אז (וגם היום) לחגיגות הגדולות – חגים חתונות והצגות בר-מצווה. כשהגענו לשם כל הקיבוץ עמד וחיכה לנו. והארון של ירון, מכוסה בדגל ישראל, עומד לפנינו ואני לא קולטת בכלל שהוא שם בפנים. הרגשתי כאילו אני מסתכלת מבחוץ על סיטואציה שלא קשורה אלי. מהלוויה והשבעה אני לא זוכרת הרבה.
חודש וחצי לאחר מכן התגייסתי לצה"ל. למזלי, את הטירונות עשיתי עם כמה חברות טובות מהקיבוץ ומביה"ס שהיו שם בשבילי ברגעים הקשים. אחריה שובצתי לשירות בחיל האוויר, בבסיס חצרים.
מהתקופה ההיא אני זוכרת בעיקר את ההבנה, שהחופש שהיה מנת חלקי עד עכשיו כבר לא קיים. שמעכשיו יש לי תפקיד, רק שלא ממש ברור לי מהו, ומה אני אמורה לעשות איתו. הקהילה הקיבוצית חיבקה ועטפה את הוריי בהמון חום ואהבה. לי אמרו להיות חזקה בשביל ההורים וזה מה שהשתדלתי לעשות. פתאום היינו מסומנים – היינו "המשפחה השכולה" וההבלטה הזו הביכה אותי. כללי ההתנהגות לא היו ברורים לי: האם מותר לי גם לצחוק, לשמוח?
כשמלאה שנה למותו של ירון, המשפחה שלנו יצאה לשליחות בת שלוש שנים בניו יורק, במטרה לאפשר לנו לחזור לחיים במקום שבו המוות של ירון לא מלווה אותנו בכל צעד. קיבלתי חופשה מהצבא ונסעתי ביחד איתם. ולצד החוויה של אמריקה, היה לי לא קל. התגעגעתי מאוד לחבר שלי ולחברים שהשארתי בארץ. פתאום היינו רק אנחנו, המשפחה, וחסרונו של ירון התחדד. כי בתוך המשפחה תמיד היינו שנינו ביחד. הוא היה הצמד שלי, ועכשיו הייתי לבד.
לאחר כשנה חזרתי לארץ, ובשנים הבאות נעתי בין ישראל לארה"ב. ב-1989 יצאתי לטיול בדרום אמריקה. על-אף האסון שחווינו, ולמרות החששות שבוודאי ליוו אותם, ההורים שלי עודדו אותי לצאת אליו. במהלך הטיול התחברתי עם קבוצת ישראלים וטיילנו ביחד. ככה הכרתי את שחר, יליד יפו. בהתחלה לא סיפרתי להם על ירון – העדפתי לשמור את זה לעצמי. רק ב-1 בדצמבר, הפעם הראשונה שבה לא הייתי באזכרה בכפר-עזה, שיתפתי אותם.
שחר ואני הפכנו לזוג. חזרנו ביחד לארץ ולקיבוץ ואני התחלתי ללמוד במכללת ספיר, בחוג לטלוויזיה וקולנוע. את פרויקט הגמר שלי בחרתי להקדיש לירון. בסרט "שרון על ירון" ביקשתי להביא אותו כמו שהיה, בשר ודם. ראיינתי את האחים שלי ואת החברים שלו והרגשתי שהם אומרים את מה שאני מרגישה, ומדברים אותי מבלי שאצטרך להיחשף בעצמי. במלאת עשרים שנה למותו של ירון, יצרתי את הסרט "עשרים שנה איתך, עשרים שנה בלעדיך", שבו אמי מספרת לנכדיה על ירון. הסרט הוקרן גם בערוץ 10.
ב-1991 שחר ואני נישאנו וב-1994 נולדה בתנו הבכורה לי-היא. יום לידתה – י"ח בכסלו – הוא גם יום מותו של ירון. אחריה נולדו יוני, שי-לי (שנולדה בערב יום הזיכרון), וגילי.
גם אחיותיי נישאו ונולדו להן ילדים. להוריי יש היום אחד-עשר נכדים – שבט גדול ושמח שמביא המון אור לחייהם.
כשלי-היא נולדה הבנתי שכל מה שאני רוצה לעשות זה להיות איתה ולגדל אותה. את הקריירה בטלוויזיה וקולנוע החליפה עבודה במפעל הקיבוצי שלנו.
האימהות פגשה אותי בשלושה צמתים: בת קיבוץ, אחות שכולה ואמא שמגדלת ילדים בקיבוץ באזור עוטף עזה. כל אלה הביאו אותי להתמודדות יומיומית לא קלה ולהתקפי חרדה חוזרים ונשנים.
בעקבותיהם, בפעם הראשונה מאז מותו של ירון, קיבלתי טיפול. במהלכו הבנתי שדווקא עכשיו, כשהחיים שלי הסתדרו, נוצר מרווח שאפשר לטראומה ההיא לצאת החוצה, ושמהיום והלאה אצטרך להפעיל מנגנונים רגשיים שיסייעו לי להתמודד עם החרדה לשלום ילדיי, ולהצליח לתפקד כמו האמא שאני רוצה להיות להם.
מה לקחת עמך מבסיס האם וממסע חייך לשרון של היום?
על-אף האובדן העצום שחוו, היו בהוריי אהבה אלינו ותעצומות נפש שבזכותן נתנו לאורית, לרוית ולי לבנות את חיינו ללא הגבלות וסייגים. כך גם אני עם ילדיי – עושה כל מאמץ כדי לאפשר להם חיים עצמאיים ומשוחררים מצלו של השכול.
לי-היא שירתה בצה"ל ולאחרונה שבה לארץ מטיול במזרח הרחוק ובדרום אמריקה. כשעמדנו בפני גיוסו של יוני, היה לנו ברור כי לא נגביל אותו ונאפשר לו להגשים את חלומו וכיום הוא משרת ביחידה קרבית מובחרת בחיל הים. עם הפחדים המלווים אותי אני מתמודדת בעזרתו של שחר. למזלי הרב, שחר עומד איתן לצדי בטוב וברע לאורך כל השנים שלנו ביחד, מכיל אותי בשלמות ומאפשר לי את כל זה.
מסר לאומה?
אם את מוכנה למות בשביל הילדים שלך, את צריכה להיות מוכנה גם לחיות בשבילם. לא משנה מה עברתי (ואני עדיין עוברת), השאיפה שלי היא להיות מסוגלת לוותר על חלק ממנגנוני ההגנה שלי, כדי להצליח לתת לילדיי משפחה ובית שיש בהם מרחב אמיתי לשמחה, והזדמנות לחיות את חייהם כשהם משוחררים מעול הציפיות והחרדות שלי, מהתפקידים ומהתבניות שליוו אותי במהלך חיי – כי אלה החיים שלהם.
קראתם? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
מוזמנים לקרוא גם את הפוסט – הסיפור שלנו – ירון