כפר-עזה שלי #1
"האסם שראה הכֹּל"
צילום: נגה שנער-שויער
בתוך כל החושך, הפחדים והדאגות, מצולות הצער והגעגוע, קורים דברים.
אני נעה קדימה והלאה, אל עולמות חדשים-ישנים; חוזרת אל המקום שממנו הכל התחיל, ומוקירה אותו באהבה. ועכשיו מספרת גם למה ואיך.
7 באוקטובר.
זה אסון כל-כך גדול, שבכל פעם שאני מנסה לכתוב עליו אני מבינה שאין שום סיכוי שאצליח להעביר את העומק והמורכבות שלו. הוא מקיף כל-כך הרבה, ונוגע בכל-כך הרבה מעגלים; האבל בעקבותיו הוא משהו שילך איתנו לתמיד, ואנחנו עדיין בעין הסערה.
לתוך זה משתלבת גם הרקמה. כבר ארבע שנים שהרקמה היא חלק יומיומי, בלתי נפרד מחיי; הכלי הכי חשוב שלי לשמירה על רוגע ואיזון, וגם להתפתחות וצמיחה.
אחרי ה-7 באוקטובר לא הצלחתי לרקום. ההלם, ביחד עם החרדה לשלום שלושת ילדיי שבצבא פשוט שיתקו אותי. חוסר היכולת להירגע באמצעות הרקמה רק הגביר את הקושי. לאט-לאט חזרתי לנשום קצת, וגם אל החוט והמחט. אבל אז, מצאתי את עצמי בצומת.
לאחר שנתיים עם מיזם "תַּכִים ופרחים" שלי, הרגשתי בשלה לעבור לשלב הבא בדרך שלי, והיו לי כבר רעיונות קונקרטיים לגבי מה אני רוצה לעשות; אבל לא הצלחתי להניע את עצמי קדימה, וגם הבנתי שהעולם הקודם אבד לי, ומתוך המציאות הכאוטית נולדו צרכים חדשים.
כפר-עזה, הקיבוץ שנולדתי וגדלתי בו, שבו גרו הוריי, חברים קרובים והמון אנשים אהובים מאוד, הוא אחד מהיישובים שנפגעו אנושות באסון ה-7/10.
לצד האנשים שאיבדנו וחסרונם צורב בכל יום מחדש, החטופים שנלקחו בשבי וטרם חזרו והנשמות היקרות ששהו עשרות שעות רצחניות בממ"דים, מתקיים גם ההרס הפיזי.
הוריי ניצלו בנס, אך ביתם הופצץ, נחרב ונשרף כליל. דבר לא נותר.
פניתי למאיירות ואמניות שיציירו את בית הוריי כפי שהיה קודם, כדי שיישאר לנו ממנו זיכרון, וכן מיצירת אמנות אהובה שאבדה; אבל הבנתי שאני חייבת גם לרקום. עדיין לא את בית ההורים; זה מוקדם לי מדי. אבל כן תמונות מחיי הקיבוץ שלנו, כאלה שהיו חלק בלתי נפרד מהסיפור שלי ושלנו.
כי לצד כל הקשיים שהוזכרו כאן, המחשבה שכפר-עזה לא תהיה יותר, תחדל מלהתקיים מקפיאה אותי מפחד. זה הבסיס שלי לעולם; חלק עצום בזהות שלי גם היום. ולכן יש בי צורך עמוק לתעד אותו בצילום ורקמה, כדי להיות בטוחה שלמעשה הגדול הזה, הציוני, ההתיישבותי והאישי יהיו הד וביטוי; ובראייה אופטימית – שהעבר וההווה יהיו חלק מהבסיס לעתיד ולתקומה.
ולתוך הוואקום הזה, של רצון להתקדם מחד ותקיעוּת גדולה מאידך,
נכנסו האמנית אורית עריף
והאוצרת הדר מקובר מרום.
זיכרון עוטף
"זיכרון עוטף" הוא מיזם איור של המחלקה לתקשורת חזותית באקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל", המבקש להנציח את יופיו של חבל הארץ "עוטף עזה" כפי שהיה לפני האסון בשבת ה-7.10.23, במטרה לגייס תרומות למען תושבי.ות העוטף שנפגעו. במיזם לקחו חלק מרצים.ות, בוגרים.ות וסטודנטים.יות בשנה ד׳ מהמחלקה; המאיירים יצרו ותרמו את איוריהם במיוחד עבור הפרויקט.
אורית עריף, בת קיבוץ רוחמה שבעוטף, בוגרת בצלאל, אמנית קומיקס, מאיירת וסופרת, בחרה לאייר את האסם בכפר-עזה – מסמליו האייקוניים של הקיבוץ שלנו, וחלק בלתי נפרד מנופיו. ואני התפעלתי, התרגשתי ושיתפתי את האיור שלה, בפוסט סְתָיו בְּחַלּוֹנוֹת וּבִלְבָבִי כאן באתר.
לחם שנשלח על-פני המים, מסתבר, מוצא, לפעמים, יד מושטת. וזה בדיוק מה שקרה כאן. או במילים אחרות: הדר מקובר-מרום ראתה את הפוסט שלי, עם האיור של אורית,
והייתה לה הצעה מפתיעה בשבילי.
קפיצת מדרגה
את הדר, אוצרת בחסד ואחת שהאמנות זורמת בעורקיה, הכרתי בשלב מוקדם יותר בקריירה שלי, ומאז והיא חלק משמעותי בהתפתחות שלי לאורך השנים, הד חשוב לפעילות שלי בשדה האמנות, ומי שיוצרת עבורה במה וחשיפה. כך בקיץ 2021 השתתפתי, כצלמת, בתערוכה "כָּ-חוֹל" שאצרה הדר ב"תֶאוֹ" – בית לתרבות אמנות ותוכן בהרצליה.
צילום: נגה שנער-שויער
כמוני, הדר היא בת קיבוץ בנגב המערבי. הנגב הוא חלק ממנה והיא חלק ממנו, וגם משבט מגובש ואוהב, שספג ב-7/10 פגיעה אנושה.
וכך היא אומרת:
"השבת של השבעה באוקטובר טלטלה אומה שלמה.
באופן אישי, הניסיון לעבד לעצמי את המציאות הביא אותי לנבור בים של חומרים אודות פניו של המקום ותושביו היוצרים בעבר, אל מול הזוועות שהתרחשו בו בהווה.
הפער הנורא מכאיב ואינו מרפה, וכך גם מה שנוצר בעבר, מקבל היום פרשנות ורובד נוסף בהקשר של המציאות הנוכחית.
חשתי שנכון לי לתת במה לאנשי המקום, ליצירתם, ודרכם לחשוף את האזור ואת תחושת החיים שם. החיים שלפני."
(מתוך התערוכה "צייר לי תקווה" – דבר האוצרת)
בדרכה הישירה, האופיינית, הדר אמרה לי שהגיע הזמן לשלב הבא ברקמה שלי. היא לא אחת שעושה הנחות, הדר, וזה מעולה; קודם כל, כי זה תמיד מתוך אהבה גדולה. וגם – כי יש לה את הכוח והיכולת לגרום לאנשים לזוז קדימה.
הדר סיפרה לי על תערוכה חדשה שהיא אוצרת – מחווה לאנשי הנגב המערבי, שתוצג גם היא בתֶאוֹ הרצליה. והציעה לי להשתתף בה, עם רקמה של האסם בכפר-עזה. ולמרות שהיה לי לא קל, ידעתי שהיא צודקת. וגם הבנתי שקיבלתי כאן הזדמנות גדולה, ולא הייתי מוכנה להחמיץ אותה.
קפצתי למים.
לצד הנחישות, היו לי הרבה חששות ופחדים:
^ ברמה הפיזית – ידעתי שמדובר על עבודה בסדר גודל אחר לגמרי ממה שעשיתי עד היום (לשם המחשת ההבדל – בערך פי חמש או שש).
^ רמת המורכבות של העבודה הזו – גם היא קפיצת מדרגה משמעותית.
^ והלו"ז… הו, הלו"ז. לשתינו היה ברור שמדובר בדד ליין קשוח במיוחד (כחודשיים מרגע שדיברנו ועד לתליית העבודות בתערוכה), זמן קצר מאוד ליצירת עבודה כזו, על גבול הבלתי אפשרי.
והיה גם העניין הקטן הזה של ביטחון עצמי. "ואם זה לא יהיה מספיק טוב?" – שאלתי את הדר; בכל זאת תערוכה, ועוד אחת עם אמנים ידועים ובעלי שיעור קומה; והיא ענתה לי: "תתחילי. נראה בהמשך. מקסימום, זו לא חתונה קתולית".
וככה, עם הרבה פרפרים בבטן, ועם עבודה על תנאי, יצאתי לדרך עם שלושה שלבים ראשונים:
^ תמונה לרקמה – לאורך השנים, צילמתי לא מעט את האסם שלנו – יעד מרתק לצילום, בזכות גובהו, יופיו והבוֹלטוּת שלו בנוף הקיבוץ. האסם נותר שלם לאחר אירועי ה-7/10, אך באותו הזמן, בגלל המלחמה, לא יכולתי להגיע ולצלם תמונות עדכניות שלו, ולכן, כבסיס לרקמה שלי בחרתי בתמונה שצילמתי ביוני 2020.
בהמשך הגעתי לכפר-עזה וצילמתי אותו שוב.
^ העברת התמונה הנבחרת כשרטוט (קו קונטור) לבד הרקמה – הכל בעבודת יד.
^ דיגום צבעוני בחוטי רקמה של כל חלק מהאסם וכל מה שבסביבתו – מתוך רצון ומטרה להיות נאמנה ככל הניתן למקור. אחרי מחשבות ולבטים, ולאור שמה של התערוכה – "צייר לי תקווה", בחרתי לרקום את האסם שלי בצבעים חזקים, מלאי חיים. מאוחר יותר יתחוור לי כי זו הייתה החלטה נכונה.
צילום: נגה שנער-שויער, 2020
התחלתי לרקום, עם המון לימוד תוך כדי תנועה, והחלטות שצריך לקבל. דברים שלקחו המון זמן בהתחלה קרו מהר יותר בהמשך, אבל דבר אחד לא יכולתי לזרז. רקמה מהסוג הזה, מדויקת ומלאה לוקחת זמן; המון זמן. מדובר כאן בעבודת יד איטית ומוקפדת. גם קטעים שנראים קטנים, יחסית, יכולים לקחת שעות ארוכות; לעתים יום עבודה שלם.
צילום: נגה שנער-שויער
בערך חודש לתוך התהליך, הבנתי שאני בכיוון הנכון, ויש כאן עבודה טובה דיה. לאט-לאט התחלתי לחשוף אותה גם בפני הדר, שאישרה לי שזה בסדר, ורק דאגה לאפס אותי כל הזמן עם לוחות הזמנים. בשבועיים האחרונים ממש בניתי לי בנק מטרות יומיות, כדי להצליח הספיק גם להביא את התמונה למסגור.
"האסם שראה הכֹּל"
לעבודה שלי קראתי: "האסם שראה הכֹּל".
כי כשהתבוננתי בתמונה שעל-פיה רקמתי, האסם נראה לי כמו איש גבוה, רובוטי, שהחלונות הם העיניים שלו. ואם הוא איש, אז הוא גם רואה, ומרגיש. ומפני שהוא כל-כך גבוה, הוא תמיד ראה את הכל. את הימים הטובים, וגם את זוועות היום השחור והנורא של 7/10.
ב-7 במרץ התערוכה נפתחה לקהל הרחב. חוויית ההשתתפות בה, מרגשת ומרשימה ומפעימה ממש, היא אבן משמעותית בתולדותיי. לכבוד הוא לי להימנות עם חבורת האמנים המוכשרת הזו. גם המפגש עם באי התערוכה הוא חוויה מחזקת ומצמיחה. העבודה שלי מרתקת אנשים, והם עוצרים לידה וסופגים אותה לתוכם. שמעתי לא פעם כי היא משרה אופטימיות על רואיה, ואם כך הוא – עשיתי את שלי.
* בימים אלה ועד לתאריך 19.4.24, מוצגת התערוכה "צייר לי תקווה" ב"תֶאוֹ", רח' וינגייט 168 בהרצליה.
על התערוכה, דבר האוצרת והיצירות המוצגות בה אתם מוזמנים לקרוא כאן.
"גן גפן"
תקופת העבודה המאומצת עד הקצה שעברתי בין ינואר למרץ 2024, גבתה את מחירה. הידיים שלי עבדו קשה מאוד; אגודל שמאל מביע גם עכשיו מחאה זועמת, וגם יתר האצבעות זקוקות לתקופת החלמה ורגיעה.
אבל אני לא באמת יכולה בלי הרקמה, ובוער בי הצורך להמשיך את סדרת "כפר-עזה שלי", שהאסם היא העבודה הראשונה מתוכה. ולכן אני ממשיכה, בקצב איטי, אבל בנחישות.
בימים אלה אני רוקמת את "גן גפן" – מחווה לגן שלנו בכפר-עזה – שאנחנו, ילידי 1968, היינו המחזור הראשון שלו והביכורים של מרים גלצר, הגננת האהובה שלנו. מרים נולדה וגדלה בקיבוץ אפיקים, בת למשפחת גוֹפֵן; לגן הילדים שהובילה, קראה בהשראת שם נעוריה.
לפני כעשור נסגר הגן שלנו וננטש, לטובת מבנה חדש וממוגן. הלוואי וישמעו שוב, בין קירותיו, קולות של ילדים.
שביל זיכרון
באדיבות ארכיון כפר-עזה
"האסם בכפר-עזה נבנה בשנת 1958 כמקום אחסון לגרעיני התבואה הנקצרים מדי שנה בשדות הקיבוץ. העגלות העמוסות בגרעינים היו מוסעות מעל רצפת הסורגים של האסם ונפרקות אל בור קליטה, משם היו הגרעינים משונעים בעזרת מסוע כפות אנכי אל מיכלי אחסון גדולים הטמונים בין קירותיו. בשל חשיבותו של המבנה והרצון למנוע פגיעות אפשריות מכיוון רצועת עזה, עוצב חלקו העליון של האסם כך שיידמה לצופה מכיוון מערב כמבנה מגורים תמים.
על גג האסם הוצב דגל פח אדום שנשקף מהכביש הראשי והיה מונף ומאותת למזריע האזורי כי עליו להיכנס אל רפת הקיבוץ כדי לטפל באחת הפרות. עוד הוצבה על גג האסם חנוכיית ברזל שהוארה בחג החנוכה. בסוף שנות ה-90, עם הקמת מרכזי מזון אזוריים והתיישנותו, חדל האסם לשמש לייעודו המקורי. בהמשך שימש האסם עוד כעשור לאחסון גרעיני התירס של קיבוץ סעד השכן, עד שהופסק בו השימוש באופן סופי."
[מתוך "שביל ראשונים" – פרויקט שימור ותיעוד אתרים היסטוריים בכפר-עזה שבוצע בשנת 2022 כחלק ממשימות שנת בר המצווה של קבוצת "שסק"]
בהובלת קבוצת שסק, אביב וליבנת קוץ ז"ל |
צילום: נגה שנער-שויער
את פרויקט "שביל ראשונים" הובילו אביב וליבנת קוץ. בנם יפתח היה חלק מקבוצת "שסק".
ב-7/10 נרצחו אביב וליבנת בביתם, ביחד עם שלושת ילדיהם: רותם, יונתן ויפתח.
יהי זכרם ברוך.
תודה שקראתם.
אתם מוזמנים להמשיך גם לפוסט "צייר לי תקווה", המביא את סיפורה של התערוכה שבה אני משתתפת, ומציג מדגם מגוון מיצירות האמנות המוצגות בה.