הסיפור שלי
"צייר לי תקווה"
תערוכת מחווה לנגב המערבי
7.3-19.4/2024
הנגב המערבי – נוף של גבעות וגאיות, נחלים מבתרי שטח, לעיתים מפכים, לעיתים יבשים.
נוף של ריאה ירוקה בחורף ובאביב, וגוונים רבים שבין חום לצהוב ביתר ימי השנה.
זהו הנוף של מיטב אנשינו, חלוצים שבנו בו את ביתם (משנת 1946 ואילך), ונאחזו בו חרף שנים קשות ומציאות מורכבת.
מראשית ההתיישבות בנגב המערבי, נכחה בו אמנות. מי שחיו באזור, תיעדו ותרגמו את חייהם באמנות עוצמתית, כל אמן עם מקורות ההשראה שלו ודרך אמצעי ההבעה שלו, והמבע ברובו משקף גן עדן, קסום ורבגוני.
ברבות הימים הוצמד סימן הכר נוסף לאזור – 'האדום'.
מקורו, מחד, בפריחה המרהיבה של מרבדי כלניות אדומות בחורף, ומאידך – התראות בטחוניות של אזעקות 'צבע אדום'.
השבת של השבעה באוקטובר טלטלה אומה שלמה.
באופן אישי, הניסיון לעבד לעצמי את המציאות הביא אותי לנבור בים של חומרים אודות פניו של המקום ותושביו היוצרים בעבר, אל מול הזוועות שהתרחשו בו בהווה.
הפער הנורא מכאיב ואינו מרפה, וכך גם מה שנוצר בעבר מקבל היום פרשנות ורובד נוסף בהקשר של המציאות הנוכחית.
כילידת אחד מקיבוצי האזור, וכמי שבמשפחתה פלג מיוחד של שבט מקומי, חוויתי את האיזור בכל שנות חיי, בכל הזדמנות, ואף נחשפתי ליצירתיות של תושביו בתחומי האומנות השונים. חשתי שנכון לי לתת במה לאנשי המקום, ליצירתם, ודרכם לחשוף את האיזור ואת תחושת החיים שם. החיים שלפני.
בתערוכה הזו אספתי מקבץ מעבודות האמנות, אשר מביאות את תחושת 'גן העדן' של פעם, לעומת עבודות שנוצרו בתקופת הגהינום שנפער מאירועי אוקטובר. מלחמה עקובה מדם, נקטפים רבים בישובים, חטופים ותושבים עקורים מהנווה-מהבית.
אבל, במציאות, חיפשתי במה להיאחז.
חיפשתי, תקווה, עתיד.
כשראיתי את העבודה של תמר יוצרת, Stitch.it.on, 'צייר לי תקווה', אשר מרפרפת לקלאסיקה של 'צייר לי כבשה', שמבקש נסיכו הקטן של סנט-אקזופרי, הבנתי שאלו הן שלוש מילים מאגדות ומסכמות את כלל המשאלות:
שיוחזרו כבר כולם. עכשיו!
שנשוב לאזור בטוח, מתפתח ויוצר.
שיחזרו העקורים לבתיהם.
שנזכור ונכבד את הנופלים.
ושנהיה ראויים להקרבתם.
הדר מקובר מרום,
אוצרת.
מרץ 2024.
ההשראה לשם התערוכה
אביב אצילי נרצח ב-7.10 כשהגן על קיבוץ ניר עוז.
גופתו מוחזקת בעזה ע"י חמאס.
ע"פ צילום של איציק קוזין ז"ל שנרצח ב-7.10
"נופים.היזכרות.ברושים בדרך לנחביר"
"נופים.היזכרות.חבילת קש ברפת בארי"
לזכרו של אריה זלמנוביץ' (זלמן) ז"ל,
ממייסדי קיבוץ ניר עוז, שנחטף מביתו ב-7.10
ונרצח בשבי חמאס.
שנות ה-90 של המאה הקודמת
"גיל הזהב בעומק האדמה", 2023
"ראיתי פרות", 2023
"מנוחה על הספסל – מבט מהחלון לחצר", 2023
"בית", 2023
"מפה, פרט # 1", 2023
"מפה, פרט # 2", 2023
הפרפרים מימין הם לזכרה של ים גולדשטיין-אלמוג ז"ל
שנרצחה ב-7.10 בביתה בכפר-עזה.
"רוקמות למענעם" הוא פרויקט קהילתי, שמטרתו העלאת המודעות למשבר החטופים שנלקחו בשבי חמאס ב-7/10.
נשות עמק חפר הוזמנו להביע, באמצעות רקמה, את תחושותיהן ורחשי ליבן.
כל רוקמת קיבלה פיסת בד, וחוט רקמה אדום וחופש אמנותי.
בפרויקט לקחו חלק למעלה מ-200 נשים, בגילאי 10-88.
צילום: נגה שנער-שויער
"שְׁתַלְתֶּם נִיגּוּנִים בִּי אִמִּי וְאָבִי"
העבודה שלי "האסם שראה הכֹּל" מוקדשת להורים שלנו – היקרים, האמיצים והאהובים שייסדו, הקימו ובנו את הנס הגלוי שנקרא כפר-עזה.
שהגיעו אל כלום ושום דבר על גבול הרצועה והפכו אותו לגן עדן פורח, אימפריה של שגשוג וצמיחה.
שגידלו אותנו בתוכו באהבה גדולה.
שהצמיחו גם את הדורות הבאים, שהמשיכו את המורשת ושמרו על תפארת היצירה.
מי ייתן וישובו במהרה אל ביתם.
לכבודם.
ולזכרן של:
בלהה אפשטיין, נירה רונן ונעמי דגני ז"ל –
ממייסדות הקיבוץ, המטפלת שלנו, האימהות של החברות והחברים שלנו, שנרצחו בביתן שבקיבוץ ב-7/10.
יהי זכרן ברוך.
צילום: נגה שנער-שויער
* כל העבודות בתערוכה המוצגות בפוסט זה צולמו ע"י נֹגה שנער-שויער.
* תמונת השער של הפוסט היא העבודה "קמטים" של רון גנג.
התערוכה "צייר לי תקווה" באוצרותה של הדר מקובר מרום מוצגת בימים אלה ועד לתאריך 19.4.24 בתֶאוֹ, וינגייט 168, הרצליה.
תודה שקראתם.
על התהליך שהביא ליצירת העבודה שלי "האסם שראה הכֹּל" – אפשר לקרוא כאן.