כפר-עזה שלי #3
"כחול/לבן ואנונה"
בכל שנה ביום העצמאות, היינו נפגשים אצל ההורים שלי בקיבוץ.
ארבעה ילדים ואחד עשר נכדים; שבט מגובש, מלוכד ורועש.
ההתרגשות התחילה מיד אחרי צומת ניר עם (שהיום נקראת צומת שער הנגב, או הקשתות), דרך סיבוב מפלסים ועד הגבעה ושלט הכניסה לקיבוץ.
ובכל פעם מחדש, בשנייה שעצרנו בחנייה שמול הבית, הילדים שלנו קפצו מיד מתוך האוטו – אצים רצים כדי להגיע כבר לבית שכל-כך אהבו, לקיבוץ שהיה חלק מהם. ואחרי חיבוקים ונישוקים היו ממהרים להתפזר בשטח; מטיילים, מסיירים, חוקרים כל פינה, עם מעבר הכרחי בקניונית – הטקס הקבוע בכל ביקור.
אנחנו, שצעדנו קצת יותר בנחת, יכולנו להבחין גם בפרטים הקטנים.
על ברוש הטוָּיה הגבוה (שהפך לבדיחה משפחתית, עד שהואיל בטובו לצמוח) על עץ האנונה היפהפה ועל הגדר החיה נתלו דגלים ושרשראות דגלים בכחול ולבן.
הגינה המטופחת זהרה לקראתנו. ורדים גבוהים, ענקיים בשלל גווני כתום, ורוד ובורדו, חוטמיות זיפניות גבוהות בוורוד וארגמן, מרבדים של כובעי נזיר בכתום, צהוב ובורדו, עץ הרימון והאלמוגן הפורחים באדום, הלימון, הגויאבה והתפוז, הגדר החיה עם פרחים צהובים וסגולים ועציצים לרוב, בשלל גוונים מסחררי ראש ועין.
ובפנים המתין הבית: מטופח ונעים; קערת לימונים, או רימונים ואנונה; אגרטל ובו פרחים טריים: כלניות בחורף, חרציות באביב וחמניות בקיץ.
שולחן האוכל עם מבחר עוגות ועוגיות לבאים מהדרך, ומאפה הקנישס (בצק פריך במילוי תפו"א) הפריך והנימוח שאמא שלי הכינה תמיד כמתאבן לקראת העומד להגיע בהמשך. העומד להגיע בהמשך התבשל ונאפה, מדיף ניחוחות מגרים ומחוללי ריר בפה וציפייה בוטחת לגן העדן הקולינרי שתכף ייפתח עלינו.
מסיבות קיבוציות, אמא שלי, אמנם התחילה לבשל רק בשנים מאוחרות, אבל היא כישרון אדיר, עם ידי זהב וחך מגוון שהפיקו מטעמים שאין כמותם בעולם, והניבו שולחנות עמוסים שכולנו לא הפסקנו לנהום לעומתם, כי היה ברור שלא נצליח לטעום את הכל, גם אם ממש נרצה. את העמסת הצלחות והאכילה המענגת ליוותה הבדיחה הקבועה על תרומתו המכרעת של אבא שלי, ששימש כסו-שף נאמן, חתך וקצץ והיווה עמוד תווך משמעותי במפעל האירוח המשובח הזה.
מן הידועות הוא, שלקינוחים נדרשת קיבה נפרדת, וכאן היא נדרשה במיוחד: פירות טריים, עוגות משובחות ששום קונדיטוריה לא הייתה מתביישת בהן, קפה שחור בספלי קרמיקה ותה צמחים בקנקן וכוסות זכוכית קטנות. נאנחנו באושר, וידענו להעריך את מזלנו הטוב.
שמחנו בשמחתה של המדינה שחגגה עוד יום הולדת, ולמרות שעקבנו בדאגה אחרי המתרחש, וצפינו בלב דואב וחרד בהידרדרות של השנים האחרונות, ידענו שאין לנו ארץ אחרת.
אני כותבת את כל זה קודם כל בשבילי; בשבילנו. כדי לזכור את כל השפע הזה שאהבנו כל-כך. איזה מזל שצילמתי וצילמתי וצילמתי אותו כל השנים, מזכרת לתקופה הזו, עכשיו, של אין ושל געגועים.
כי אז הגיע ה-7/10.
ואין לי מילים. באמת שאין. וגם את המעט שיש, אני משאירה לעצמי, כי האסון הזה הוא עצום וכואב ומורכב כל-כך (אני עדיין לומדת עליו פרטים חדשים בכל יום שעובר), והוא שלנו.
אנחנו עדיין מבכים את המתים ומתגעגעים אליהם עד כלות; עדיין מצפים לשובם של החטופים שלנו מעזה; עדיין מלווים את הנפשות היקרות ששרדו עשרות שעות מסמרות שיער של תופת ואימה בממ"דים החשוכים, בתוך קיבוץ שנכבש ע"י מאות מחבלים ובאין מושיע.
ברמה האישית, הכורח לעבור את כל זה בצמוד להיותי אמא לקצין לוחם, הוא לא אנושי ועובר עלי בסבל עצום.
ברמה המשפחתית, קרה לנו נס. ב-7/10 היו 33 מוותיקי כפר-עזה בטיול בחו"ל. 33 נפשות שניצלו בחסד. אני משתדלת לא לחשוב על זה הרבה, אבל העובדות הן, שלו היו הוריי בקיבוץ באותו היום, הם ולא מעט משכניהם, היינו מתמודדים עכשיו עם סיטואציה אחרת לגמרי.
אני לא נכנסת לפרטים; זה קשה מדי וזה שלהם. תצטרכו להאמין לי.
ואולי לעולם לא אצליח לעכל באמת את הנס הזה, שבזכותו הם והאנשים היקרים, האהובים שהיו איתם בטיול נמצאים עכשיו כאן איתנו, ואנחנו יכולים לחבק אותם באהבה גדולה ובדמעות.
אבל הבית של ההורים שלי, הבית היפה והנעים שאהבנו כל-כך, שהיה מרכז משפחתנו איננו עוד. הוא הופצץ, נחרב ונשרף כליל, ועמו אבדו כל תכולת הבית, כלים יפים שהגיעו בירושה ונאספו לאורך שנים, התמונות שעל הקירות, אלבומי התמונות וספר המתכונים של אמא שלי, שהכיל עולמות שלמים שאבדו. פיסות חיים שלא ניתן יהיה לחדש ולהשיב לעולם.
אבל מבעד לחלונות השרופים, בחרנו לראות את הירוק, ואת עצי הגויאבה והאנונה ששרדו את התופת. למזלם של הורינו ולמזלנו, הם חלק מקהילה איתנה, חמה וחפצת חיים שעוטפת אותם ונותנת לנו תקווה שביחד עם שכניהם יזכו לבנות מחדש ולשוב אל ביתם, שאליו כולנו מתגעגעים בלב שבור.
ואנחנו לא נוותר.
למרות האסון הזה, רווי האובדנים האיומים הקשים מנשוא, אנחנו נישאר משפחה. ועד שנוכל לשוב ולהתכנס בכפר-עזה, ניפגש בבתים שלנו. כך עשינו ביום העצמאות השנה. והיה עצוב, והיה גם נעים וטעים ומנחם. ואמא שלי הכינה שוב את הקנישס שפתחו תמיד כל מפגש שלנו, ואת עוגת הגבינה פירורים הכי טובה בעולם, שהוגשה לקינוח.
ואני הבאתי איתי רקמה חדשה, של עץ האנונה של ההורים שלי, ששרד את החורבן, ועליו שרשרת דגלים, כמו בתמונות הרבות שצילמתי בכל שנה. הרקמה הזו נבעה מתוכי ללא תכנון מוקדם, אבל מתוך ידיעה ברורה ושלמה על איך ומה היא תהיה. בחרתי לרקום אותה על-גבי דגל ישראל שאותו אספה והצילה עבורי טל טנא-צ'צ'קס, אמנית פורצת דרך, שגרירה של חיים טובים יותר על הכדור שלנו, ומצילת דגלים אמיצה.
והראיתי אותה לנוכחים, וכולנו ידענו, שזו רק שאלה של זמן.
אנחנו עוד נחזור, וגם הדגלים על עץ האנונה.
ואולי, במקום ברוש הטויה שנשרף ואבד, יהיה שם עץ אחר.
"כחול/לבן ואנונה" היא העבודה השלישית בסדרת "כפר-עזה שלי" – המביאה דרך רקמה את הרגשות, החוויות והזכרונות שלי מקיבוץ ילדותי, נעוריי וצעירותי, שנפגע אנושות באסון ה-7/10.
אני תקווה שהסדרה הזו תקבל מקום ובמה בעולם בעת ובזמן הנכונים לה.
מוזמנים גם לפרקים הקודמים בסדרה:
כפר עזה שלי #1 – האסם שראה הכל
כפר עזה שלי #2 – "צייר לי תקווה" – תערוכת מחווה לנגב המערבי 03-04/24