כפר-עזה שלי #4
גן "גפן" – גן נעול
אז מה זה "גן גפן", ולמה "גן נעול"?
גן גפן הוקם בכפר-עזה בתחילת שנות השבעים; הקיבוץ, שתחילת דרכו ב-1957, היה אז צעיר וקטן.
בתחילת הדרך, נולדו בכל שנה ילדים בודדים; אחרי כעשור, כבר היו סוף-סוף קבוצות שלמות – קטנות אמנם – מכל שנתון.
הגן הראשון בקיבוץ – גן "נרקיס" (או גן "תמר") שאותו הובילה תמר קוץ, כבר לא הספיק, והיה צורך בגן נוסף. וכך, לצדו ובסמיכות למבני הקבוצות של גיל בי"ס, הוקם לו מבנה גדול ומרשים לאותה התקופה.
חלל הגן המרכזי נועד לארוחות הבוקר והצהרים, והיו בו פינות משחק ומלאכה, חדר קטן ל"ריכוז" (שהיום נקרא "מפגש"), החדרים שבהם יישנו ילדי הגן, שירותים ומקלחות ובחוץ כמובן – חצר גרוטאות מפוארת; מסימני התקופה.
בעצם, מדובר היה במבנה שעתיד היה להיות הבית של ילדי הגן. בו יקומו, יאכלו, ישחקו, יתקלחו, ואחרי כמה שעות אחה"צ בבית ההורים, גם יחזרו ל"השכבה" ולשנת הלילה שלהם.
את הגן החדש נבחרה להוביל מרים גלצר, גננת צעירה שסיימה את הלימודים בסמינר הקיבוצים. מרים, בת קיבוץ אפיקים הוותיק שבעמק הירדן (שאימץ את כפר-עזה בשנים הראשונות – כך היה נהוג אז בתנועה הקיבוצית), הגיעה לכפר-עזה במסגרת שנת שירות לאחר הצבא והכירה את רן גלצר, חבר גרעין הנח"ל יגב. הם נישאו ובנו את ביתם בקיבוץ. מרים היא בת למשפחת גוֹפֵן שהצמיחה ארבעה ילדים לתפארת. בבואה לבחור שם לגן שלה, בחרה ב"גפן", בהשראת שם נעוריה, וכך קראנו לו – גן גפן, או "גן מרים".
המחזור הראשון של גן גפן, היינו אנחנו – ילידי 1968 (+ נספח אחד, יליד סוף 67'). הנה כמה תמונות מאותם הימים.
מאלבום פרטי
באדיבות ארכון כפר-עזה
בהתחלה, היה זה "גן צומח" – אחרי שנה הצטרפו אלינו ילידי 1969, ואז ילידי 1970, וכך הפך הגן לתלת שנתי. במקביל אלינו, המשיכו ילדי כפר-עזה לזרום גם לגן "נרקיס" הוותיק, שהמשיך לפעול ואף תרם ליכולת להפריד בין אחים קרובי גיל.
מרים הייתה גננת נהדרת, חמה ואוהבת. היום אני מבינה שזה ממש לא מובן מאליו, כי היא הייתה צעירה מאוד, וממש בתחילת דרכה המקצועית. אבל מי שנולד למקצוע הזה, כנראה מביא עמו ערך מוסף מהרגע הראשון. אנחנו, מצידנו, היינו פשוט ילדים; כל אחד ומבנה האישות הייחודי לו.
אין לי המון זכרונות מהתקופה הזו; אני כן זוכרת שישנתי בחדר עם נטע שטהל והתאומים אלון ותומר צפרוני, ואת אבא שלהם, עמוס צפרוני האהוב, בן קיבוץ איילת השחר מספר לנו בלילות מסיפורי התנ"ך.
אני זוכרת גם את מלחמת יום הכיפורים; איך קמנו אחה"צ מהשינה בגן ואחת המטפלות אמרה לי שיהיה לנו כיף במקלט, כי פרצה מלחמה. אני זוכרת את הלילה הראשון, שבו ישנו במקלט המשותף לילדי שני הגנים – מיטות ברזל תלויות על שרשראות ברזל, והגננות והמטפלות שומרות עלינו. אח"כ חזרנו לישון בגן וכל לילה ישן איתנו הורה אחר, כדי לעזור לנו לרוץ למקלט הסמוך במקרה הצורך. למזלנו – לא היה צורך. במונחים של היום, כל ההתנהלות הזו כמובן בלתי מתקבלת על הדעת; אז לא ידענו משהו אחר.
ואני חושבת שבשנים הללו, שבהן כבר היינו ילדים ולא פעוטות, נרקם הקשר המיוחד שמלווה אותנו גם כיום. צמודים זה לזה, ללא הורים לצדנו, ביום ובלילה, למדנו לסמוך אחר על השני; למצוא חום אנושי ולהרכיב לנו שפה משלנו, שלא נזקקה למילים.
ב-1974 סיימנו את הגן, ועלינו לכיתה א'. אורן, אילת, צח, יואב, זמיר, אלון ותומר, גליה ואני נפרדנו ממרים והפכנו לקבוצת "דגן", שם שאותו הגתה המטפלת החדשה שלנו, דינה דגני. כעבור שנה הצטרפו אלינו יאיר, חן, רונית, דורית ויונתן (יוני). בהרכב הזה המשכנו עד סוף התיכון, ואח"כ הצבא, ובעצם, מעולם לא נפרדנו; אנחנו בקשרים קרובים מאוד גם היום.
מרים המשיכה להוביל את גן גפן עוד שנים רבות; לימים עזבה את הגן, והפכה למחנכת ומורה בביה"ס היסודי האזורי שער-הנגב. גם לאחר צאתה לגמלאות, המשיכה להתנדב בביה"ס ולסייע באהבה לתלמידיו. לאורך כל השנים שמרנו, מרים ואני, על קשר חם ואוהב מאוד. בזכות עיניה האוהבות, למדתי לא מעט על הילדה שהייתי פעם.
גן גפן המשיך להתקיים גם אחרי עזיבתה של מרים, אבל ברמת המבנה חלו שינויים. בגין המצב הבטחוני המלווה את כפר-עזה כבר כעשרים שנה, עברו בתי הילדים תהליך של מיגון. באותה העת הוחלט שלא למגן את מבנה הגן הקיים, אלא לבנות במקומו מבנה חדש וממוגן.
גן גפן המקורי ננעל וננטש; כיום משמש המבנה כמחסן.
השנים חלפו.
לפני 30 שנה בדיוק, סיימתי את הלימודים הראשונים שלי ויצאתי לשנת חופש מהקיבוץ שממנה כבר לא חזרתי. ביחד עם דני בניתי את ביתנו בכרכור. כפר-עזה הוסיף להיות הבית, הבית של ההורים שלי והמקום המיוחד שנותרתי קשורה אליו בעבותות שאין להן תחליף. מדי פעם טיילתי בקיבוץ. מראה הגן שלנו, נעול ועזוב, צבט לי את הלב.
ואז הגיע השבעה באוקטובר; היום שחצה את עולמנו לעולם.
בשבת ה-7/10 נפגע קיבוץ כפר-עזה אנושות. משעות הבוקר המוקדמות הופקרו תושבי כפר-עזה לגורלם, כשמאות מחבלים חדרו לקיבוץ ולמעשה כבשו אותו. 64 בני אדם נרצחו, 19 נחטפו, רבים נפצעו. תושבי הקיבוץ שנשארו בחיים עברו עשרות שעות מסויטות, כלואים בתוך ממ"דים ללא אוכל, שתיה וקשר לעולם שבחוץ. רק ביום ראשון אחה"צ, כ-30 שעות מתחילת האירוע, הסתיימו החילוצים שלהם. חיילים רבים מחטיבות החי"ר והיחידות המיוחדות נלחמו ונהרגו בקרב על כפר-עזה. רק ביום רביעי, חמישה ימים מתחילת האירוע, הושגה השליטה מחדש בקיבוץ.
בטבח בכפר-עזה נרצחו אביב קוץ (בנה של הגננת תמר קוץ) שהיה איתנו בגן גפן וכל בני משפחתו – אשתו ליבנת והילדים רותם, יונתן ויפתח.
כן איבדנו את בת קבוצתנו דורית כסלו-ורטהיים, שנרצחה עם בעלה אביב,
את נעמי דגני, אמו של יוני בן קבוצתנו ואת בלהה אפשטיין, המטפלת האהובה שליוותה אותנו לשנות ההתבגרות, ונשארה המטפלת שלנו עד יומה האחרון.
אובדנם צורב את לבנו; האבל עליהם ועל כל יתר הנשמות שאיבדנו, הוא חלק מאיתנו לתמיד.
יהי זכרם ברוך.
הגננת שלנו מרים, עברה את השעות האיומות בממ"ד ביחד עם בעלה רן. הם שרדו. לעולם לא אשכח את המפגש עם מרים בשפיים, כיומיים לאחר האסון; את השבר שראיתי בעיניה ושמעתי מפיה. חיבקתי אותה חזק חזק וכבשתי בכוח את הדמעות.
אני מאחלת למרים שנים ארוכות טובות, חזרה לבית בכפר-עזה וחיים בתחושה של ביטחון וצמיחה.
"אבל למה?"
במרכז כל עבודה שאני בוחרת לרקום, עומדת השאלה: "אבל למה?" כלומר: ברור שקודם כל מגיעים הדחף והצורך, אבל לצדם, חשוב לי שיהיו גם סיבה ומהות.
והנה הן: הסיבה, התמצית והמהות.
לאחר האסון שהכה בקיבוץ ילדותי ואנשיו האמיצים והאהובים, התחלתי לרקום, ליטרלי, את סיפורו ואת סיפורי. זה התחיל מתוך צורך עמוק וברור, ופגש את המציאות, כשהוזמנתי לקחת חלק בתערוכה קבוצתית – מחווה לנגב המערבי עם הרקמה "האסם שראה הכל". על התערוכה "צייר לי תקווה" וכל מה שהוביל אליה, אפשר לקרוא כאן.
אחרי האסם, המשכתי עם הרקמה של גן גפן, ובתוך תהליך העבודה עליה, רקמתי גם את עץ האנונה בבית הוריי, שעליו תלינו בכל יום עצמאות דגלים בכחול/לבן. על הרקמה "כחול/לבן ואנונה" – אפשר לקרוא כאן.
רקמה וצילום: נגה שנער-שויער
וכששאלתי את עצמי: "אבל למה?" עניתי לעצמי – ככה:
כפר-עזה תמשיך להתקיים. מחבלי הנוחבה, מרצחים מנוולים, ניסו למחוק את כור מחצבתנו וביתם של הוריי, וחבריי, ומייסדי הקבוץ הזה ובוניו, ואלה שהמשיכו את דרכם. אז ניסו – אבל לא הצליחו ולא יצליחו לעולם. הרקמה היא הדרך שלי לספר על מה שהתקיים בעבר, ויתקיים גם בעתיד.
כי את המפעל הציוני הענק הזה שנקרא כפר-עזה, חייבים להעלות על נס. חברי גרעיני נח"ל, חניכי תנועת "הנוער העובד והלומד" שחברו לבני קיבוצים; שהגיעו אל כלום ושום דבר על גבול רצועת עזה והפכו אותו לגן עדן פורח, ולאימפריה משגשגת מכל בחינה; לקהילה איתנה וחפצת חיים.
הם ידעו שנים קשות בדרך אבל לא ויתרו. הם גידלו אותנו באהבה, בעיניים טובות ומאירות, והקדישו לנו ולחינוך שלנו, הפורמלי והבלתי פורמלי משאבים אדירים ותבונה גדולה. הם לא דרשו מאיתנו להצטיין, רק ציפו מאיתנו להיות בני אדם. רבים מהערכים שהנחילו לנו, העברתי גם לילדיי שלי. לכבודם ובשביל כולנו, לא ניתן שפועלם יישכח. הרקמה שלי היא אחת הדרכים להנציחו.
// באדיבות ארכיון כפר-עזה
המצב הבטחוני המלווה את כפר-עזה בשני העשורים האחרונים, שינה את פני הקיבוץ, ובעיקר את פניהם של בתי הילדים ללא הכר. לאט לאט נעלם נוף ילדותנו. אסון השבעה באוקטובר ישנה הכל עוד ביתר שאת. אז אני מצלמת את מה שעכשיו, נעזרת בתמונות ישנות, מנסה להחזיק בחיים את מה שהיה, את הסיפור שלנו. גם אם הגן שלנו ריק ונעול כבר לא מעט שנים, אי שם עמוק בתוך תוכנו הוא חי וקיים. הרקמה שלי היא הביטוי לזה.
כי האסון הזה נורא כל-כך; והאובדנים הם איומים. ואני כל-כך מתגעגעת. גם למקום הזה שאני קשורה אליו, לבית הוריי שנשרף ואבד, ודבר לא נותר ממנו.
ולצד כל אלה יש לי שלושה ילדים שהם: חיילת מילואים, חיילת בסדיר וקצין לוחם בקבע. והחרדה לשלומם ובעיקר לשלומו של החייל הקרבי מדירים שינה מעיניי. ובתוך כל הסיוט הזה, הרקמה היא אוצר בלום של שקט ושלווה, ובזכותה אני מצליחה קצת לנשום. אני נעה בין הכללי לאישי; רקמת נופי ילדותי ורגעים מבית הוריי מקלה במעט את הכאב, מאפשרת לי להמשיך, והיא ברורה לי כשמש; היא אני.
רקמה וצילום: נגה שנער-שויער
בימים אלה אני עובדת על הרקמה "שכרון צבעים" – מחווה לבית של ההורים שלי.
העבודות הבאות כבר נרקמות בראשי.
אתם מוזמנים להמשיך לעקוב.
מוזמנים גם לפרקים הקודמים בסדרת "כפר-עזה שלי":
כפר-עזה שלי #1 – האסם שראה הכל
כפר-עזה שלי #2 – "צייר לי תקווה" – תערוכת מחווה לנגב המערבי 03-04/24
כפר-עזה שלי #3 – כחול/לבן ואנונה