כפר-עזה שלי #5
"שכרון צבעים וגעגוע"
התמונה מכאן
לכאורה, זה סיפור על רקמה.
עוד עבודת רקמה שהשלמתי.
למעשה, הוא טומן בחובו את האסון, החורבן והאובדנים הרבים המלווים אותנו מאז השבעה באוקטובר 2023; שמכריחים אותנו לנסח לעצמנו, בכל יום מחדש, את העולם שבתוכו אנו מתהלכים בתדהמה, כאב ואבל שאין להם מזור.
בשולי הסיפור וגם במרכזו, יש כאן סיפור על תמונה אהובה, שלאורך שנים רבות הייתה חלק מנוף ביתם היפה והנעים של הוריי, שנחרב ואיננו עוד.
מולה ותחתיה – התקיימו עולמות שלמים ומרחב משפחתי מלוכד ואוהב.
אבל בואו נתחיל מהתחלה.
שכרון צבעים
בשנת 1998, לכבוד היובל למדינת ישראל – הושקה במוזיאון ישראל התערוכה "שכרון צבעים" – המבוססת כולה על אוסף ורנר וגבריאלה מרצבאכר (The Merzbacher Collection).
ברשותכם – קצת היסטוריה:
ורנר מרצבאכר נולד ב-1928 בעיירה ארינגן (Öhringen) שבדרום גרמניה. אביו היה רופא אהוב ומוערך מאוד בקהילתו, ועד עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ידעה המשפחה שנים יפות. לאחר ליל הבדולח ב-1938, נשלחו ורנר ואחיו ע"י ההורים בטרנספורט הילדים לשווייץ. ההורים לא הצליחו לצאת מגרמניה מבעוד מועד לפני השואה, ונספו במחנה ההשמדה מיידנק.
ב-1949 היגר מרצבכר לארצות-הברית, שם נישא לגבריאלה מאייר, בת למשפחה שהאמנויות מילאו בה תפקיד חשוב. ברשותם היה אוסף צנוע של ציורים מודרניים, שהיווה את ההשראה להתחלת אוסף יצירות האמנות של ורנר וגבריאלה.
באמצע שנות השישים שבה המשפחה להתגורר בשוויץ; ורנר מרצבאכר כבר היה אז איש עסקים מצליח – הבעלים של תאגיד בינ"ל למסחר בפרוות.
במהלך השנים למדו בני הזוג את עולם האמנות המודרנית והרחיבו את אוסף יצירות האמנות שלהם.
כיום זהו אחד מאוספי האמנות הפרטיים הנחשבים בעולם, הכולל כ-150 ציורים ופסלים מסוף המאה ה-19 ומן המאה ה-20, החל מהתקופה האימפרסיוניסטית ואילך; ניתן למצוא בו יצירות מופת רבות של פיקאסו, מאטיס, קנדינסקי, קוקושקה, בראק, בקמן, פרנץ מארק, פול קליי ורבים אחרים.
ולמה אני מספרת לכם את כל זה?
כי באותה עיירה קטנה בגרמניה, שבה נולד ורנר מרצבאכר, נולדה וגדלה גם אניטה ישראל (לימים אניטה שויער) – חמותי. בין המשפחות של ורנר ואניטה התקיים קשר קרוב.
אניטה עלתה לארץ באוגוסט 1938 ביחד עם הוריה ואחיה. כך ניצלו חייהם.
ורנר מרצבאכר שאיבד את הוריו בשואה, לא שכח אותם ואת עיירת ילדותו, ולאורך שנים ארוכות שמר על קשר חם והדוק עם חמי ז"ל ועם חמותי.
בעקבות הקשר הזה, הוזמנו כולנו – כולל ילדיהם ובני זוגם למוזיאון ישראל, לפתיחת התערוכה "שכרון צבעים".
עבור ההזמנה לתערוכה נבחרה היצירה "מורנאו – גן 2" (Murnau The Garden II, 1909) של וסילי קנדינסקי – האהובה ביותר על מרצבאכר מכל ציוריו של האמן. גם אני חשבתי שהיא משגעת, ומיהרתי למסגר אותה. מאז היא תלויה בביתנו; לאחרונה עברה מסגור מחדש.
"Murnau the Garden II" התמונה מכאן
צילום: נגה שנער-שויער
באוקטובר 1998 התייצבנו, לבושים במיטב מחלצותינו הצנועות במוזיאון ישראל, ביחד עם כל השמנה וסלתה של עולם האמנות הישראלי וגם עולמות אחרים.
לא אכחיש, ביליתי כבר בפורומים שכנראה הייתי שייכת אליהם באופן יותר זורם, אבל זיכרון קוקטייל הפתיחה, כולל גברת נכבדת אחת ששקעה עד המרפקים לתוך מגש שעליו ביצי שליו, עדיין משעשע אותי גם היום.
היצירות שהוצגו בתערוכה התאפיינו בצבעוניות עזה, מלאת חיים; מונה, ון גוך, פיקאסו, מטיס, דראן, קירכנר, קנדינסקי, קליי, לז'ה, שאגאל ומודיליאני הם רק אחדים מתוך רשימה ארוכה של אמנים שעבודותיהם הוצגו בה.
התערוכה עוררה הדים בינ"ל, ובארץ נרשם מספר שיא של רבע מיליון מבקרים שפקדו אותה במהלך ארבעה חודשים. בשנת 2013 הוצגה במוזיאון ישראל תערוכה נוספת בשם "צבע פראי" – אף היא מאוסף ורנר וגבריאלה מרצבאכר.
זמן מה לאחר הפתיחה הלכנו – חמותי, בתה ושתי כלותיה לבקר בתערוכה. מחנות המוזיאון שבתי כשבאמתחתי כמה פוסטרים של ציורים שאהבתי במיוחד. אחד מהם היה הדפס של העבודה "נוף סתווי עם סירות" (Autumn Landscape with boats, 1908) של וסילי קנדינסקי, שאותו מסגרתי והענקתי לאמא שלי – שמצידה תלתה אותו מעל לשולחן האוכל במטבח ביתה שבקיבוץ.
התמונה מכאן
צילום: נגה שנער-שויער
וכך הוא קיבל את פנינו בכל ביקור; ותשומת לב מיוחדת יכולנו להעניק לו כבר בשלב הראשון, שבו התאספנו האחים שלי ואני ובני זוגנו סביב השולחן, והתכבדנו בהנאה בקנישס הנימוחים של אמא שלי, ובמגוון עוגות ועוגיות מעשה ידיה שהמתינו לנו בחדווה; ורק הידיעה הברורה שארוחת ענק משובחת עוד לפנינו וצריך להשאיר לה מקום, עצרה אותנו מלחסל את הכל ומיד.
מצאתי כמה תמונות שיתנו לכם הצצה על איך זה נראה.
צילום: נגה שנער-שויער
אני יכולה לדבר עוד שעות וימים על ימי השבת הקסומים והכה טעימים שבילינו בבית של ההורים שלי בקיבוץ (ואכן כבר עשיתי זאת בהרחבה בפוסט כחול/לבן ואנונה שתיאר את חגיגות יום העצמאות שלנו בכפר-עזה), אבל אני משתדלת לחשוב עליהם רק מדי פעם; כי בתוך האסון העצום של שבעה באוקטובר, הם אבדו לנו ומי יודע מתי והאם ישובו.
את העולם הזה בחרתי לרקום, על בסיס תמונה שצילמתי בבית הוריי ב-2020. כי התמונה הזו של קנדינסקי שנקנתה ומוסגרה ב-1999 לא קיימת יותר, גם לא הצנצנת הכחולה, שהכילה צרור פרחים מרחיב לב ונפש; גם מכיסאות האוכל, המופיעים כאן במרומז, חלק מפינת האוכל, לא נותר זכר.
צילום: נגה שנער-שויער
צריך להגיד ביושר – הצילום אינו מחמיא לעבודה הזו וגורע מקסמה, שנובע בין היתר מהחוטים המבריקים וזוהרים המשולבים בה, שאינם עוברים בצילום. אני מקווה להציג אותה בהמשך כחלק מתערוכה שתהווה עבורה במה הולמת.
כבר כמעט שנה שאני רוקמת את כפר-עזה שלי; מקומות וזיכרונות, קבוצתיים ואישיים מחיי בקיבוץ האהוב שבו נולדתי וגדלתי, מתקופת הילדות ועד עכשיו.
כך רקמתי את האסם בכפר-עזה, את גן "גפן" – גן הילדים שלי ואת את עץ האנונה בבית הוריי.
זהו תהליך מתמשך ואיטי. כל עבודה כזו לוקחת לי חודשים.
אין לי יכולת לשנות את מה שקרה, את מה ואת מי שאיבדנו. האסון הזה ילווה אותנו לתמיד בכל נשימה שלנו. אבל למדתי, שהרקמה, מעבר ליכולת שלה להרגיע ולאזן אותי מאוד בתוך מציאות כאוטית, היא חלק מתהליך השיקום הפרטי שלי.
כי בתוך התהליך שבו כל עבודה היא עוד לבנה במסד הזיכרונות והמטען שהוא אני, אני מצליחה להיות ולהימצא במקומות וימים שאבדו ואינם, מקיימת דיאלוג עם אנשים שכבר לא יכולים לענות לי.
והעבודה המוגמרת היא זיכרון חי למפעל החיים הזה, הנס הגלוי שנקרא כפר-עזה. קיבוץ שהקימו אנשים אמיצים, נחושים וחזקים, שבחרו לשבת ולגור ולחיות בגבולות הארץ הזו. הם ידעו שנים קשות מאוד ולא ויתרו. הם גידלו אותנו באהבה גדולה ובנו קיבוץ שהוא אימפריה; לא פחות.
אני לא חיה בכפר-עזה כבר 30 שנה.
למי שתוהה על פשר הקשר החזק, המגנטי שלי (ולא רק שלי. ביחד איתי באותה התחושה נמצאים עוד בני משק רבים שעזבו) אל המקום הזה, שנשמר על-אף כל השנים שחלפו, אני אספר על המגדלורים של ילדותנו.
צריך לראות אותם עכשיו, את מייסדי ומקימי כפר-עזה שנותרו בחיים, שעברו ועוברים טראומה שאין בשבילה מילים; שנעקרו מביתם וגרים כבר כמעט שנה במלון דירות בת"א ובעוד מקומות בארץ. צריך להביט על הדינמיקה שביניהם, על העזרה ההדדית הבלתי פוסקת. על קבוצת התמיכה שהם אחד לשני. על הבחירה בטוב.
אנשים מבוגרים, במצב קיצון, בתוך שכול ואבל אינסופיים; באצילות נפש שאין כדוגמתה הם שומרים על צלם אנוש מופלא; והם עדיין אוהבים כ"כ ומחבקים כ"כ; וכמו שאנחנו, הבנות והבנים, מהווים נחמה עבורם, כך הם עדיין סלע קיומנו.
וגם לכבודם ובשבילם אני רוקמת. כי מגיע להם שמפעל חייהם המבורך לא יישכח.
ומגיע להורים שלי, שהקימו משפחה לתפארת, לדעת שאנחנו יודעים ומעריכים, ומוקירים תודה.
ואני ממשיכה לרקום. העבודה הבאה נמצאת כבר בתהליך עבודה.
בקרוב תעבור קהילת כפר-עזה למקום מושבה הזמני בקיבוץ רוחמה. אנשי רוחמה הנפלאים מצפים להם בזרועות ולב פתוחים לרווחה.
זהו חלק משמעותי עבור כולנו בתהליך השיקום; תהליך שיוביל לחזרה לכפר-עזה, לאחר שיקום ובנייה מחדש.
הלוואי ובעוד שנה נהיה כבר בשלב הרבה יותר מתקדם של הדבר הזה.
הלוואי שתיגמר כבר המלחמה הזו, שבה בני האהוב, קצין בצה"ל מסכן את חייו מדי יום.
הלוואי ונחזור כבר לחגוג חגים ביחד, ואוכל כבר לחזור לנשום בשקט, לחיות בלי העננה הקבועה, הזו, המסתירה את אור השמש.
הלוואי.
צילום: נגה שנער-שויער
מוזמנים גם לפרקים הקודמים בסדרת "כפר-עזה שלי":
כפר-עזה שלי #1 – האסם שראה הכל
כפר-עזה שלי #2 – "צייר לי תקווה" – תערוכת מחווה לנגב המערבי 03-04/24
כפר-עזה שלי #3 – כחול/לבן ואנונה
כפר-עזה שלי #4 – גן "גפן" – גן נעול
עכשיו לספר על המשפחה שלנו.