הסיפור שלה
שרה גלב
כבת לאם אמריקאית, חוותה שרה גלב במשך שנים תחושה של פיצול זהות וזרות בכל מקום שאליו הגיעה, עד שהרגישה שמשהו פשוט לא עובד לה יותר. בצעד אמיץ, עזבה עבודה וזוגיות, השאירה הכל מאחוריה ויצאה למסע ארוך של גילוי עצמי. ובאקט של סגירת מעגל, חיברה את חלקי הפאזל של חייה דווקא מתוך הבית בראש פינה שבו גדלה.
"כמי שהתנהלה במשך שנים בעולמות פנימיים והרגישה שאין לה קול משל עצמה", היא אומרת, "היום יש לי את הזכות לעזור גם לאחרים לגבש את קולם שלהם. אני בטוחה שאמא שלי ז"ל הייתה מאושרת, וגם מאשרת."
מי את?
שרה, בת 47, גרה בתל-אביב.
ומה את עושה?
אני בעלת המותג סירנה (לשעבר "סיפור באוכל") – סדנאות בוטיק בראש פינה הכוללות הרבה כתיבה, סיורי טבע, מדיטציה ויוגה.
בעבר עבדתי כתחקירנית בטלוויזיה, ואז – במעבר חד – עם נוער בסיכון. לפני כעשור, לאחר פטירתה של אמי, התחלתי לכתוב רומן שיראה אור בקרוב בהוצאת כנרת זמורה ביתן.
בעלת תואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה מאוניברסיטת ת"א ומטפלת רגשית במים.
שורשים, נופי ילדות, מה את זוכרת?
נולדתי בקיבוץ כפר בלום שבגליל העליון, הבת הצעירה במשפחה של שלושה ילדים. אבי יהודה גדל בקיבוץ. את אמי אליזבת-גיי ז"ל, נוצריה ילידת ארה"ב, הכיר כשהגיעה לקיבוץ כמתנדבת. היא התגיירה למענו והם נישאו.
כשהייתי בת שנה, עזבנו את הקיבוץ ונסענו לתקופה קצרה בארה"ב. בהמשך עברנו לגור בראש פינה. אבי עבד כמורה לטבע בביה"ס האזורי "עמק החולה" והיה גם צפר באזור הצפון. אמי הייתה מדריכת טיולים ועבדה גם בחוות עיזים בראש פינה.
הייתי חלק מבית שהיה מחובר לטבע בחושים קדומים ועמוקים. אבא שלי יודע לזהות כל ציפור גם בלי לראות אותה; מספיק לו לשמוע את קולה. אמא שלי אהבה מאוד לטייל, ובעיקר לטפס על הרים גבוהים.
תמיד היו לנו חיות: כלבים, נחשים וצבים קטנים; ציפורים פצועות שטיפלנו בהן והשבנו לטבע. הייתי אתלטית מטבעי, חובבת ספורט ובעיקר ריצה; גם היום הים, גלישה ויוגה הם חלק בלתי נפרד מחיי. קראתי המון, וטיפחתי לי גם עולם פנימי, מלא בדמיונות.
צילום: אלבום פרטי
גדלתי בתוך סוג של זהות כפולה; לצד אבא שהיה נטוע עמוק בנוף הגליל, אמא שלי אמנם בחרה לחיות כאן, אבל אף פעם לא הרגישה ממש ישראלית.
בניגוד למקובל בארץ, המטבח עבורה לא היה לב הבית. האוכל היה בסיסי ולא פעם כמהתי לשפע של אוכל חם ומנחם; דיברנו עברית ואנגלית, ופעם בשנה, נסענו לארה"ב לחודשיים, למשפחתה של אמא, מרוויחים חוויות חדשות, ובה בעת מפספסים את האקשן של הקיץ בישראל. התוצאה של כל אלה הייתה תחושת זרות נטולת שורשים בכל מקום שאליו הגעתי.
בצבא שירתּי כמדריכה בבי"ס שדה אכזיב, ליד לים. שם, בצד החיבור לטבע, גיליתי כמה אני נהנית מחברת אנשים ומהיכולת להדריך אותם. לאחר השחרור נסעתי לטיול ארוך בדרום אמריקה; בהמשך התחלתי לעבוד כתחקירנית בטלוויזיה. באותה התקופה גם הכרתי את מי שהפך לבן זוגי למשך שנים ארוכות.
ודווקא אז, כשהחיים שלי היו לכאורה, יציבים ובטוחים, התחלתי לחוש אי שקט. הרגשתי שאני עושה את מה שמצופה ממני, אבל לא את מה שאני רוצה. עוד לא היה לי מושג מה כן, אבל הבנתי שזה – לא. התפטרתי מהעבודה, פירקתי את הזוגיות ונסעתי להודו לבד, לחצי שנה. רק שם התחלתי סוף-סוף להקשיב לעצמי, להפחית את תחושת הזרות ולבדוק איך אני רוצה לחיות את חיי.
צילום: אלבום פרטי
קצת אחרי שחזרתי לארץ, התחלתי לעבוד בהוסטל לנוער בסיכון, ושם התחלתי לבשל. כמענה לחסך של ימי ילדותי, התענגתי על היכולת להגיש אוכל כביטוי של יצירה, נתינה ואהבה, והדבר הזה הפך לאחד העוגנים שלי.
צילום: אלבום פרטי, סיגל לדנהיים
באותה התקופה חלתה אמי בסרטן, ולאחר כשלושה חודשים הלכה לעולמה. לאחר מותה השכיר אבי את ביתם ועבר ממנו. כחלק מההתמודדות עם האבל התחלתי לכתוב, ומאז לא הפסקתי. כעבוד חודש היו לי 250 עמודים, שהפכו בסופו של דבר לרומן, שכתיבתו ארכה כעשור.
ב-2016 התחלתי להנחות סיורי אוכל וכתיבה בשוק הכרמל. המראות, הטעמים והריחות שימשו כקטליזטור לתהליך רגשי ויצירתי, שבו פגשו המשתתפים בזכרונות הילדות שלהם ובסיפורי החיים שלהם.
במקביל, הנחיתי בביתי, בכרם התימנים בתל-אביב, מפגשי כתיבה ואוכל. הבית המלא והזכות להזין אנשים מילאו אותי באושר; בצד החיבור העמוק של האנשים לתמצית היותם, הם העניקו לי את המתנה היקרה של השתייכות, חיבור לשורשים ותחושה של שלימות.
אל משבר הקורונה שפרץ ב-2020, הפסיק את כל הפעילויות האלה והשאיר אותי שוב בעיקר בחברת עצמי, התייחסתי כאל הזדמנות בלתי חוזרת לבחון שוב את חיי. נסעתי לצפון, ושכרתי צימר ליד אבא שלי; טיילנו המון בטבע; ופתאום, כמו נס, הספר שלי כאילו כתב את עצמו. סיימתי את הרומן שלי והגשתי אותו להוצאות ספרים. לשמחתי, הוא התקבל בברכה.
כשחשבתי על העתיד, ידעתי שהמפגשים שאני עושה צריכים לצאת לאוויר הפתוח, והאוכל כבר לא יהיה המרכז שלהם. הבנתי שאני כבר לא רעבה יותר, שסגרתי את המעגל הזה; וכשאבא שלי אמר שהוא רוצה לחזור הביתה לראש פינה – לאותו הבית שבו גדלתי, שאותו עזב לאחר מות אמי – הכל התחבר לי שוב.
ביחד הכשרנו את הבית לקראת חזרתו של אבא, וגם לקיומן של סדנאות מתמשכות – מפגשים שאני מנחה ושבהם אני מעמיקה עם המשתתפות את המסע לתוך עצמן ומציאת הקול האישי שלהן באמצעות טיולים בטבע, יוגה, מדיטציה וכתיבה.
כמי שמתרגלת אותם כבר שנים, אני יודעת שאלה כלים נהדרים; הם מאפשרים חיבור עמוק לשורשים ולליבה של כל אחד מאיתנו, והיציאה מהמרחב היומיומי שלנו מאפשרת את הריכוז הפנימי הנכון.
מה לקחת עמך מבסיס האם, וממסע חייך לשרה של היום?
בתוך המסע שלי, לכתיבה יש חלק מרכזי, קריטי. לפני הכל, זו הייתה הדרך שלי להיות מסוגלת להשלים עם הפרידה מאמי; בהמשך סייעה לי הכתיבה להבין מי אני, ולתת את הכלי הזה גם לאנשים אחרים. היכולת לברוא עולמות וגם לכתוב אותם, שחור על גבי לבן, היא קול אדיר ונוכח.
ולבסוף – היכולת להתחיל ולסיים לכתוב ספר, גם אם באמצע הלכתי לאיבוד, סייעה לי למצוא את הנהר שייקח אותי אל הים. ברור לי שעוד יבואו מכשולים בחיים אבל זה לא משנה. מצאתי, ומעתה גם אדע תמיד מה לחפש.
מסר לאומה?
האתגר האמיתי שלנו הוא למצוא אמת ושלווה לא במנזר בודהיסטי, אלא בתוך שגרת החיים. לפני כל האלמנטים החיצוניים שאימצנו, חשוב שנכיר את עצמנו באמת, מההתחלה, מהשורשים. להבין מאיפה באנו, מה חשוב לנו, מה מפעיל אותנו ואיך להשמיע את הקול האמיתי שלנו בעולם, כי לחיות בחוסר הלימה למי שאנחנו, פירושו חיים של סבל. הגילוי הזה הוא מסע מתמשך; מותר לפחד ולא לדעת מה מחכה לנו בסופו, אבל אסור לוותר עליו.
את שרה אפשר למצוא:
באתר שלה, בפייסבוק, באינסטגרם
קראתם? דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
פוסטים נוספים מסדרת הסיפור שלנו:
הסיפור שלה – שרון אביאני
הסיפור שלי – מעגלים מעגלים
הסיפור שלה – נעמה נויהאוז
הסיפור שלה – מירב טלמור-קשי
שרוש מלכת המים והאש
גולשת בין אוויר מים ויבשה
בין האנרגיות המעיפות
לכשרונות מעמיקים בכתיבה ובחיבורים שיוצרת עם הנשמה
בריאה עלייך שרוש
כתבה מקסימה וקסומה