הסיפור שלה

מירב טלמור-קשי

אז איפה הייתם, כשנפלו התאומים?

מירב טלמור-קשי הייתה שם כשזה קרה; אלון, האיש שלה, היה הקב"ט של הקונסוליה הישראלית בניו-יורק. באותו בוקר של ספטמבר הוא יצא לפגישה מחוץ למשרד, שמע רעש חזק, הרים את המבט למעלה וראה מעליו מטוס ענק בגובה נמוך, לא שגרתי ובלתי מוסבר.

מירב הייתה בעבודה, במשלחת משרד הביטחון בקונסוליה. דקות לאחר התרסקות המטוס השני אל תוך המגדל הדרומי היא רצה כל עוד נפשה בה, כדי לקחת את בתה הפעוטה מגן הילדים של עובדי האו"ם.

זה דרמטי כמו שזה נשמע, וזה לא הכל, זו רק ההתחלה, או ליתר דיוק – האמצע של סיפור עוצר נשימה, שמתחיל עוד כאן בארץ, ובאישה שלאורך שלושים שנה הייתה הגב והבסיס של איש כוחות הביטחון.

מירב מספרת שכקיבוצניקית מדור הלינה המשותפת, היא הייתה רגילה להיות תמיד ביחד, וכך היא בוחרת לחיות גם היום – מוקפת במשפחה אוהבת, חברים וקהילה עוטפת.

"אל תעברו את החיים לבד", היא אומרת. "האנשים סביבנו וקשרים שנבנו לאורך שנים, הם החוסן הפנימי והעוגן שלנו, בסרט הזה שנקרא 'חיים', והם המפתח ליכולת שלנו להתגבר על האתגרים שהדרך מזמנת לנו."

מי את?

מירב (52), נשואה לאלון ואמא של רז (21), יותם (17) ועֹֹֹמרי (15). גרה בקיבוץ מגל.

ומה את עושה?

אני בעלת תואר ראשון בלימודי א"י ואמנות מאוניברסיטת ת"א, תואר שני בשיווק ויחסי ציבור מ- Fairleigh Dickinson University בארה"ב ולימודי תעודה לייעוץ ארגוני מאוניברסיטת בר-אילן.

בעבר עבדתי שנים ארוכות כשכירה בתחום יחסי הציבור. כיום אני עצמאית ועוסקת במגוון תחומים: ייעוץ שיווקי לעסקים דרך מעו"ף ובאופן פרטי, עיתונאית ובלוגרית בתחום התיירות, ותכנון טיולים בארץ ובחו"ל.

שורשים, נופי ילדות, מה את זוכרת?

נולדתי וגדלתי בקיבוץ יגור, אחות צעירה לדורית ויובל. הוריי ז"ל – רמי, בן יגור, ורעיה, בת קיבוץ עין החורש, הכירו בתקופת השירות הצבאי, נישאו ובנו את ביתם ביגור.

בעוד שאבא שלי היה הקיבוצניק האולטימטיבי עם השפם, זה שמילא את כל התפקידים המרכזיים, בלטה אמא שלי כדמות חריגה בנוף הקיבוצי. היא הייתה אמנית, ציירת בחסד ומרצה לאמנות באוניברסיטת חיפה; אדם אמיץ ויוצא דופן, דמות צבעונית, רב גונית ושואפת חופש ומרחב, שממנה ספגתי אהבה גדולה לתרבות ואמנות.

אחרי התיכון ולפני הצבא, יצאתי לשנת שירות בתנועת הנוער העובד והלומד בהוד השרון; זו הייתה הפעם הראשונה שבה עזבתי את החממה הקיבוצית ופגשתי בעולם הקשוח שבחוץ, כשנבחרתי להקים קן חדש בשכונת מצוקה; פגשתי בדברים שלא הכרתי קודם וההתמודדות חישלה אותי.

בצבא שירתי כמש"קית חינוך בגדוד של הנדסה קרבית, שם הכרתי את אלון ומאז אנחנו ביחד; בהמשך יצאתי לקורס קצינות והייתי קצינת חינוך בחטיבת הבקעה.

אחרי הצבא ותקופת מגורים משותפת ביגור, אלון התחיל לעבוד כמאבטח באל על ויצאנו לשליחות ראשונה בניו-יורק, שם גייסתי את הניסיון הקיבוצי וטיפלתי בילדים של משפחות ישראליות.

לאחר כשנה וחצי חזרנו לארץ ואני התחלתי ללמוד; אלון התחיל לעבוד במשרד הביטחון, ביחידה לאבטחת אישים, שם חווה את הטראומה של רצח רבין.

במרץ 96' בעיצומו של חג הפורים, התרחש הפיגוע שבו מחבל מתאבד פוצץ את עצמו במרכזו של מעבר החצייה בסמוך לדיזנגוף סנטר; 13 איש נהרגו, ומעל ל-120 נפצעו.

אלון ואני גרנו אז קרוב מאוד לשם; שניות לפני הפיגוע עברנו באותו מעבר חצייה, ונכנסנו למאפייה סמוכה. כששמענו את הפיצוץ האדיר, אלון היה הראשון שדיווח לכוחות הביטחון וההצלה על האירוע, והגיע מיד לזירת הפיגוע כדי לסייע בחילוץ ופינוי הנפגעים.

כמי שחוותה חרדה גדולה עוד בפיגועים הקודמים, נכנסתי להלם; אלון התקשר לאבא שלי, ובזמן שהמשיך לסייע בתפעול האירוע, אבא שלי נשאר איתי עוד כמה שעות טובות על קו הטלפון, עד שנרגעתי.

בעקבות הפיגוע הקשה הזה החלטנו להתחתן, ובספטמבר 96' נישאנו.

ב-98' אלון קיבל הצעה לשליחות נוספת בניו-יורק, הפעם כקב"ט בקונסוליה הישראלית והמשלחת לאו"ם, וחזרנו בשמחה לתפוח הגדול. גם אני עבדתי בקונסוליה, במשלחת משרד הביטחון – במחלקה של חיל האוויר הישראלי.

זו הייתה תקופה נהדרת: גרנו בבניין ששייך לאו"ם ואיכלס דיפלומטים, ובכל סופ"ש טיילנו. חרשנו את ארה"ב; בשבילנו זה היה הטיול הגדול אחרי צבא שלא היה לנו. נהנינו גם מקשרים חמים עם עובדים ישראלים נוספים בקונסוליה ועם חברים אמריקאים שהכרנו.

בתחילת המילניום, ביחד עם החשש הגדול מבאג 2000 שיעצור את העולם, קיבלנו הזמנה מיוחדת יחד עם חברים מהקונסוליה, לעמוד לצידו של רודי ג'וליאני, אז ראש העיר העוצמתי של ניו-יורק, בחצות בטיימס סקוור, קרוב מאוד לכדור המפורסם שהופרח למעלה.

במרץ 2000 נולדה בתנו הבכורה רז; לאחר חופשת הלידה חזרתי לעבודה בקונסוליה וכשגדלה קצת, הכנסתי אותה לגן של עובדי האו"ם, בסמוך לקונסוליה ולדירה שלנו.

ואז, בבוקר ה-11.9.2001, התהפך עלינו העולם.

זה התחיל כעוד בוקר רגיל של שגרה; אלון היה בפגישת עבודה מחוץ למשרד, רז בגן של עובדי האו"ם ואני במשלחת, שם נכחו באותו הזמן טייסים וקצינים מחיל האוויר שהגיעו אלינו לביקור.

שניות לפני פגיעת המטוס הראשון במגדל הצפוני, אלון שהלך ברחוב בדרך לפגישה, ראה מעליו מטוס ענק חולף בגובה נמוך, לא שגרתי. זה נראה לו מוזר, אבל הוא מיהר לפגישה שלו ולא התעכב על העניין.

כשהגיעו אלינו הדיווחים הראשונים על פגיעת מטוס במגדל הצפוני, הטייסים שנכחו במקום אמרו שזה חשוד, ומאוד לא הגיוני שהייתה כאן תאונה. מהר מאוד הגיע גם הדיווח על המטוס השני, ואז כולם כבר הבינו שמדובר בפיגוע.

כמי שכבר חוותה פיגועים בעבר, האינסטינקטים שלי הובילו אותי לפעולה מהירה; כדיפלומטים ישראלים, החשש הגדול ביותר שלנו תמיד היה לפעולת טרור כנגד נציגים ישראלים בחו"ל ומשפחותיהם. וכך, דקות אחרי שהמטוס השני התרסק לתוך המגדל הדרומי, טסתי לבניין הגן של רז, הסמוך לקונסוליה.

דפקתי על דלת הביטחון, ולא נתנו לי להיכנס. גם שם כבר הבינו את חומרת האירוע, ורצו לפנות את כל הילדים ביחד למקום בטוח. בתושייה של ישראלית, הסברתי להם שאני שליחה כאן וחייבת לקחת את הילדה איתי הביתה; למזלי, הם התרצו ונתנו לי לקחת את רז.

רצתי הביתה לארגן לה במהירות ציוד הכרחי; כמה דקות לאחר מכן כבר דפקו בדלת שוטרים – הבניין שלנו, שבו דיפלומטים רבים פונה מדייריו מטעמי ביטחון וחשש לפיגוע נוסף; עברתי ל-24 שעות לחברים טובים שגרו קצת יותר רחוק; רק אז צפיתי לראשונה בטלוויזיה, וראיתי את התמונה הבלתי נתפשת של שני המטוסים פוגעים במגדלי התאומים – אחד הסמלים המזוהים ביותר עם קו הרקיע הניו-יורקי.

במהלך השעות הבאות התרסקו, כידוע, שני מטוסים נוספים, אחד בוושינגטון לתוך הפנטגון, והשני (שיועד, כנראה, לפגוע בבית הלבן), התרסק לאחר מאבק של הנוסעים בחוטפים, בשדה במדינת פנסילבניה. המרחב האווירי של ארה"ב נסגר; מתוך חשש שגם בניין האו"ם ייפגע, פונו כל הבניינים בסביבה, כולל בניין הקונסוליה, מלבד אנשי בטחון וצוותים הכרחיים.

בשעות הראשונות לאחר הפיגוע, קרסו רשתות הטלפונים והסלולר במנהטן, וחזרו לפעול רק כעבור כמה ימים. ידעתי שאלון נמצא בקונסוליה אבל לא הייתה לי דרך ליצור עמו קשר. למשפחות המודאגות בישראל נתן משרד החוץ מספר טלפון של החמ"ל בקונסוליה, שאליו יכלו להתקשר ולברר מה עלה בגורל יקיריהם. כך נודע גם למשפחות שלנו בישראל שאנחנו בסדר.

קשה לתאר את עוצמת השוק וההלם שחווינו; ניו-יורק – סמל החוסן והעוצמה האמריקאית, נראתה לנו עד אותו הבוקר כמו המקום האחרון שדבר כזה יכול לקרות בו.

לבד מהדאגה לאלון ושחזור הטראומה של אירועים אחרים שבהם הייתי מנותקת ממנו, דאגתי גם לדודי ולבן דודי, שטיילו באותו הזמן בארה"ב. כמי שתכננה להם הטיול לפרטי פרטים, ידעתי שהם צפויים להיות באותו הבוקר בביקור בפנטגון – אחד היעדים של המטוסים שהתרסקו – ודאגתי מאוד.

בדיעבד, התברר שהם אכן היו שם. דודי, מצויד במצלמת וידאו, תיעד את רגעי האימה שבהם הניסו אותם למקום בטוח, עד שיכלו לשוב למלון שלהם ולדווח לחמ"ל שבו היה אלון שהכל בסדר.

כשנתנו לנו אישור לחזור לבניין שלנו, ביקשתי מחברים טובים שבדיוק הגיעו לטיול בניו-יורק לבוא לגור איתי; פחדתי להיות לבד בבית בלי אלון.

עליתי לגג הבניין. מהנקודה הזו, שבעבר ראיתי ממנה את קו הרקיע של ניו-יורק ואת הזיקוקים של ה-4 ביולי – נגלה אלי עכשיו מחזה אפוקליפטי שלא אשכח לעולם: עשן כבד שעלה מאזור הדאון טאון של מנהטן, ושמיים שבהם חולפים מטוסי קרב. הייתה באוויר תחושה שסוף העולם הגיע.

כשירדנו לרחוב, מצאנו את רחובות מנהטן מלאים באבק לבן/אפור. כבאית עברה לידינו, והכבאים שעליה היו מכוסים מכף רגל ועד ראש באבק הלבן שמילא את הרחובות. הרגשנו כמו בתוך סרט של מדע בדיוני;

תחנת הגרנד סנטרל היפה הייתה מכוסה אבק, ומלאה בתמונות של נעדרים, שקרוביהם לא ידעו מה עלה בגורלם לאחר נפילת המגדלים. בימים הקרובים התמלאה העיר בכל מקום במאות ואלפי תמונות של נעדרים.

כל תחנות כיבוי האש במנהטן גויסו באותו היום להצלת הלכודים במגדלי התאומים, ורבים מהם מצאו את מותם באירוע; תחנות שלמות נמחקו והתמלאו בזרי פרחים, תמונות ודברי תפילה.

אלון נשאר בחמ"ל עוד תקופה ארוכה, ומדי פעם הגיע הביתה. כדרכו, עשה הרבה ודיבר מעט;

כמה ימים לאחר ה-11/9, הגיע אהוד אולמרט, אז ראש העיר ירושלים, לביקור בניו-יורק בהזמנת ראש העיר רודי ג'וליאני. אלון הצטרף כאיש ביטחון לסיור שערכו השניים בזירת הפיגוע, שמאוחר יותר תזכה לשם גראונד זירו (Ground Zero).

ההגעה למתחם התאפשרה רק באמצעות סירה של משטרת ניו-יורק. בעודו על הסירה, ניגשה אליו שוטרת ונתנה לו מצלמה חד פעמית. "זה אירוע היסטורי", היא אמרה לו. "יש לך אישור לצלם". זה היה אישור נדיר – באותם ימים לא אפשרו לאנשים להגיע ובטח שלא לצלם בגראונד זירו. וכך קרה שאלון צילם שם תמונות בלעדיות, אותנטיות ונדירות.

כשחזר הביתה, הביא לי מסיכה חד פעמית שקיבל, ואבן קטנה שאסף מהמקום שידע הרס וחורבן של חיים רבים כל-כך. פיתחתי את התמונות ושמרתי אותן בצד, וכמי שיש לה נטייה ארכיונית, צירפתי אליהן את כל העיתונים שיצאו לאור בניו-יורק בימים שאחרי האסון.

כחצי שנה לאחר מכן, באביב 2002 השליחות של אלון הסתיימה וחזרנו לארץ, בהתחלה לראש העין שבה גרנו קודם לכן; לימים עברנו לבית שאותו בנינו את ביתנו בקיבוץ מגל; בשנים הללו נולדו לנו גם יותם ועֹמרי.

ב-2014, כחלק מטיול משפחתי לארה"ב, הגענו גם לניו-יורק, למעין טיול שורשים עבור רז, כדי להראות לה היכן נולדה וגדלה בשנתיים הראשונות לחייה.

הבאנו איתנו את התמונות שלה כתינוקת מכל מיני מקומות, ושחזרנו אותן עם כל המשפחה. בכניסה לבניין שבו גרנו, הופתענו והתרגשנו לפגוש את בראיין, אחד משני השומרים בכניסה, מתקופת מגורינו במקום. בראיין זיהה מייד את אלון והתרגש עד דמעות; "This is the baby", הוא חזר ואמר על רז.

הלכנו גם לבניין הקונסוליה, שם אלון סיפר לילדים על עבודתו, וביקרנו כמובן במתחם הגראונד זירו; התרגשנו לחלוק את החוויה הזו עם הילדים, והם התרגשו כשהבינו שהיינו חלק מהאירוע ההיסטורי הזה.

סיפור שלה - נגה שנער-שויער — רז, יותם ועֹמרי, טיול שורשים לניו-יורק, 2014 | צילום: אלבום פרטי

שש שנים לאחר מכן, במרץ 2020, הגיע הסגר הראשון של הקורונה.

זמן קצר לפני כן, אלון סיים שלושים שנות שירות במערכת הביטחון; לראשונה בחיינו הזוגיים והמשפחתיים, היינו כולנו ביחד בבית והוא היה כולו שלנו.

באחד הימים, מצא בננו יותם באחד הארונות את השקית שהבאנו איתנו מניו-יורק, ובה התמונות שאלון צילם בזמנו בסיור עם אולמרט וג'וליאני בגראונד זירו, האבן והמסיכה שהביא עמו, והעיתונים ששמרתי.

סקרנותו התעוררה; אלון ישב עם הילדים וסיפר להם בפירוט את אירועי אותם ימים, בהם דברים שזכיתי לשמוע, רק עכשיו, בפעם הראשונה. יותם שאל את אלון איך יכול להיות שהוא לא עושה עם זה שום דבר; "הרי היית הישראלי היחיד שהגיע למקום הזה באותו הזמן, אבא" הוא אמר לו. "אני חושב שאתה חייב להרצות ולספר על זה."

זה לא עניין מובן מאליו, לאיש כוחות הביטחון שהיה רגיל לפעול באנונימיות ומתוך הצללים, לגשת לקדמת הבמה. אך מתוך ההבנה שהיה שותף לאירוע בקנה מידה היסטורי, שאותו חווה קודם כל כנציג מדינת ישראל אך גם כבן אנוש, אלון התחיל לכתוב את ההרצאה "מאסון לתקווה – 9/11 My Story", ורתם אליה גם את הניסיון של שלושים שנות שירות המדינה, והתובנות מהתואר השני שלו במצבי חירום ואסון.

בזמן שחלף מאז, אלון הרצה למשרתים בגופי הביטחון, לתלמידים בבתי"ס, בבתי דיור מוגן, למגזר הפרטי והקיבוצי, חברות היי טק ועוד.

בהרצאה שהעביר בקיבוץ ילדותי יגור, נסגר מעגל מרגש כאשר דודי, שניצל ביחד עם בנו מאירועי 11/9 בוושינגטון, שיתף עם הקהל את סרטון הוידאו שצילם ברגעי האסון בפנטגון.

מה לקחת עמך מבסיס האם וממסע חייך למירב של היום?

אירועי 11 בספטמבר שבהם התרסקו לא רק המטוסים, אלא בעיקר האשליה על אמריקה הכל-יכולה, החסינה, צרובים בזיכרון הקולקטיבי העולמי. כמי שנכחה שם באותם רגעים ובימים שאחרי, חשוב לי להגיד, שאין רע בלי טוב.

כבר ברגעים הראשונים של האסון הזה גיליתי בעצמי תושייה, ואסרטיביות; האיום על חייה של בתי הפעוטה גרם לי לפעול מהר ובחוכמה.

זאת ועוד: בימים שלאחר האסון, בעוד ניו-יורק מאובקת, מדממת, ומתקשה להתניע את החיים מחדש, היו בה גילויים מופלאים של קהילה שהתאחדה מול האימה והמוות; אנשים עזרו אחד לשני, עודדו אחד את השני ואפשרו את החזרת הדופק הפועם של העיר ושגרת החיים.

לאחר שנים, שוקם מרכז הסחר העולמי וזכה לשם "One World Trade Center". בשטחו הוקמו אנדרטה לזכר הנספים בגראונד זירו, ו"מגדל החירות" ("Freedom Tower") – במקום שני המגדלים שחרבו. האדריכלים שתכננו את המתחם החדש ביקשו להעביר את המסר: האסון, האבל והואבדן הכבד לא שברו אותנו; קו הרקיע של ניו-יורק נבנה מחדש והעיר ממשיכה ותמשיך להתקיים.

אירוע טראומטי כזה, נותן למי שחווה אותו פרספקטיבה על החיים. היום אני יודעת ששום אדם ואף מקום אינם חסינים; כולנו פגיעים והעולם יכול להתהפך עלינו ברגע. אבל החיים יותר חזקים מהכל.

כשפוטרתי מעבודתי במהלך תקופת הקורונה היה לי קשה, אבל לא נשברתי מזה. גם לא מהקיפאון המתמשך בענף הטיולים והתיירות שהוא חלק חשוב בעסק שלי. ידעתי שיש בי את הכוחות לחשב מסלול מחדש ואפילו להוציא מזה דברים טובים.

עם הידע שלי בתקשורת ושיווק ניגשתי למכרז של מעו"ף, והפכתי ליועצת לאנשים ועסקים; ובמקום טיולים לחו"ל, התחלתי לתכנן לאנשים טיולים בארץ.

כיום אני עצמאית, עושה את מה שאני יודעת ואוהבת, הן בתחום הייעוץ השיווקי, עיתונות וכתיבת תוכן, והן בתחום תכנון הטיולים והתיירות ומייחלת שנוכל כולנו לחזור לטוס ולטייל בעולם ובכלל, להרגיש שוב חופשיים ללא מגבלות.

מסר לאומה?

זו אולי קצת קלישאה להגיד, שצריך להודות ולשמוח במה שיש, אבל לפעמים גם קלישאות הן טובות ושווה לאמץ אותן; המחוות הקטנות, האנשים סביבנו וקשרים שנבנו לאורך שנים, הם החוסן הפנימי והעוגן שלנו, בסרט הזה שנקרא "חיים".

בזכות אלון, שתמיד נתן לי ביטחון והוריי האהובים ז"ל – אבא שהיה סלע יציב של תמיכה בלתי נגמרת, ואימא עם הקשבה אינסופית, עברתי את האירועים הדרמטיים שבהם נכחתי ויכולתי להמשיך בחיי. כיום גם הילדים שלי הם מקור גדול לתמיכה ולאושר, החברים הטובים שתמיד נמצאים והקהילה בה אני חיה.

המסר שלי הוא: תיהנו מהיום, חפשו את הטוב, הקיפו את עצמכם באלו שמחזקים אתכם ונותנים לכם כוח ותנו להם חזרה, וכמובן – אל תפסיקו לחלום ולהגשים.

את מירב אפשר למצוא:

באתר שלה, בפייסבוק, באינסטגרם

קראתם? דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.

מוזמנים לפרקים הקודמים בסדרת
הסיפור שלנו:

הסיפור שלה – שרה גלב

מסע אישי – מיכל נשיא

הסיפור שלה – שרון אביאני

הסיפור שלי – מעגלים מעגלים

הסיפור שלה – נעמה נויהאוז