חמש תמונות וסיפור
עינת ספקטור
מי אני/מה אני?
בת 46, נשואה לעֹמרי ואמא לארבעה: טל (20) רון (17) נועם ושירה (8). גרה באזור הכפרי של כפר-סבא.
קודם כל אמא, אח"כ מעצבת גרפית ואמנית רב תחומית, מנחת סדנאות אמנות, יצירה ו-DIY.
בעלת הבלוג מזמינים העוסק ביצירה במובן הרחב שלה – עיצוב, מתכונים טבעוניים ואירוח.
מנחת סדנאות רקמה ומרצה על פינטרסט ככלי הכרחי ליצירה.
מוטו: "כשאת חיה את האמת שלךְ בפשטות – חי עולם ומלואו" (חלי ראובן)
1
ילדות.
גדלתי במרחבים העירוניים של ישראל, בשנות השבעים. נולדתי בגבעתיים, וכשהייתי בת שש בערך, עברנו לרמת השרון שם עברו רוב שנות הילדות והנעורים שלי.
החיים היו פשוטים וצנועים. אמא שלי היא אסתטיקנית בנשמתה. מקורות ההשראה שלה היו בעיקר פנימיים, ובזכותם יצרה בית מוקפד ונעים, יש מאין.
פעמיים בשנה היה החייט מגיע ליום עבודה בביתנו. אמא הייתה קונה בדים ומכינה גזרות מ"בּוּרְדָה", של דגמים שאהבה במיוחד, אִמה, סבתא רוז, הייתה מצטרפת כעוזרת לחייט, וליום אחד הבית היה הופך למתפרה קטנה.
בסוף היום היו לאמא ולסבתא כמה חליפות, חצאיות מחויטות, ווסט או ג'קט. בדרך כלל גם אני זכיתי בשמלה חדשה… מכונת התפירה שלנו מאותן השנים, "זינגר" עם עיגולי רטרו ירוקים בשלושה גוונים, משמשת אותי עד היום.
היצירה הייתה נוכחת מאוד בחיים שלנו. אמא לא הפסיקה ליצור. היא ארגה שטיחים, סרגה, שזרה פרחים ועסקה בקדרות. פעם קנתה תנור אמאיל, ויצרה תמונות ושעוני קיר.
מגיל צעיר מאוד אני זוכרת את עצמי מציירת: מחזיקה עיפרון מחודד ועובדת על דף לבן, מציירת כלים מהם מסתלסלים ענפים דקיקים ועדינים, מלאים בפרחים ועלים.
2
סבתא רוז.
כילדה, אהבתי מאוד לבלות אצל סבתא רוז וסבא שלמה במושב. בצד הבית של סבתא וסבא היה משק חקלאי גדול, ובו פרדס, בית אריזה, משתלה וחנות פרחים.
אני זוכרת את עצמי יוצאת מהבית, שהיה בצד אחד של המשק, במטרה להגיע לחנות, שהייתה בצדו השני – מסע קצר שהכיל עולם ומלואו.
בדרך הייתי אוספת, בבית האריזה, סרטים וניירות ששימשו לייצוא הפרי והפרחים לחו"ל, עוברת דרך הפרדס וקוטפת תפוז, מלטפת את הסוס של השכנים וחולפת בין השורות הצבעוניות של פרחי הגרברה, חוצה את המשתלה הלחה, בין שורות של שתילי מלפפונים מסתלסלים התלויים מלמעלה, ולבסוף מגיעה ליעד – חנות הפרחים – שם צפיתי בסבתא שוזרת זרי פרחים ללקוחות, מוכרת ואורזת, לוקחת כסף ומגישה עודף.
כשהיינו חוזרות הביתה, סבתא הייתה מכינה לי כוס גדולה של מיץ תפוזים; סוחטת תפוז-תפוז במסחטה הירוקה והכבדה מברזל. אהבתי לטייל יחפה בבית של סבתא, לפצח פקאנים שאספנו מתחת לעץ, להקשיב לציפורים, לצפות בסרט הערבי למרות שלא הבנתי מילה, ולישון בין סבא לסבתא במיטת העץ הכבדה.
סבתא רוז (שנולדה וגדלה בעיראק) בישלה את האוכל הכי טעים שאכלתי בחיי: קובה סלק וקובה במיה, קישואים בנענע ושום, אורז אדום עם חומוס, שקדים וצימוקים, סמבוסק בחומוס, סמבוסק בשכר ועוגיות "בעבע בְּתָמַּר".
גם אותי שיתפה בעבודת המטבח. הייתי בוררת את האורז: מפזרת ערמה על השולחן, בודקת שאין אבנים קטנות ומעבירה לקערה. סבתא הייתה מכניסה את קצה האצבע לסיר האורז אחרי שהוסיפה את המים, ומסמנת לי את גובה המים שצריכים להיות בסיר כדי שהאורז יהיה "אחד-אחד".
סבתא רוז לא ידעה קרוא וכתוב בעברית. היא התכתבה בערבית, שמעה רדיו וצפתה בטלוויזיה הירדנית. היא לא הייתה אישה של מילים ולא דיברה הרבה, אבל למדתי ממנה המון; על הקסמים שאפשר לעשות עם מכונת תפירה, או עם מחט וחוטי כותנה, וכמובן הקסמים שבתוך הסירים.
3
בסיס האם.
את עֹמרי הכרתי כחיילת. אני מדריכת חוי"ה ברובע היהודי בירושלים, והוא מדריך בבה"ד 1 שהגיע עם מחלקה של צוערים ל"שבת חינוך".
בשלב מאוד צעיר של החיים שלנו, היה לנו ברור שאנחנו נשארים. בעצם גדלנו יחד. לשנינו היה איזה צורך פנימי להתביית, להקים משפחה, ליצור את הקן שלנו, והכל קרה מאוד מוקדם. בשנת 1996 נולד בכורנו טל, שלוש שנים אחריו נולדה רון.
עֹמרי ואני השתוקקנו לילד נוסף. השנים חלפו, ההריונות לא נקלטו, וכשנקלטו, הם נגמרו בכי רע: שתי הפלות, אחת מאוחרת, בחודש השישי. יום אחד יצאתי מהעבודה בבהילות עם בטן שאי אפשר לפספס, וכעבור כמה ימים הייתי בלעדיה…
"לא נורא, יהיה אחר במקומו", אמרו לי, אבל אני הרגשתי שזה לא עניין של פיצוי, ואף ילד לא יכול להיות על חשבון ילד אחר. החלטתי לשנות מהלך ולפנות לטיפולי פריון הורמונליים. התגובה של הגוף הייתה ממש חזקה. כעבור כמה חודשים של טיפול אני זוכרת את עצמי פוסעת ברחוב ומרגישה כל כך הורמונלית, שגם אם יהיה זרע כלשהו בנקודה כלשהי באוויר הזקיקים שלי יקלטו אותו…
כשהגעתי לאולטרה סאונד הראשון, והדוקטור הודיע לי שיש שני מוקדי דופק, זו הייתה הפתעה גמורה בשבילי! לא ציפיתי לזה בכלל. ההיריון הזה עבר בהצלחה ובשבוע 35 נולדו לנו התאומים שירה ונועם.
4
טבעונות.
לפני כארבע שנים עֹמרי ואני פקחנו את עינינו למחיר הכרוך בתעשיית הבשר, הביצים ומוצרי החלב. פינינו לעצמנו ערב אחד, שבו התעמקנו יחד במידע בנושא הזה ברשת. התמונה שקיבלנו השאירה אותנו נסערים עד כדי כך, שהתקשינו להירדם בלילה.
למחרת בבוקר העברתי את כל תכולת הבשר לפריזר של אמא שלי, והתחלתי ללמוד את עולם הבישול הטבעוני "דרך הרגלים". אהבתי מאוד לאכול מאכלים כאלה ואחרים, אבל חשתי שאני לא רוצה שאף אחד יסבול כדי שאמשיך ואיהנה מהם. "אף אחד" עבורי, משמעותו גם בעלי החיים. הלב היה חזק מהבטן ומבלוטות הרוק.
במהלך השנים שמרתי על מתכונים ישנים וטובים שלי שהיו ללא מוצרים מהחי, ובאחרים למדתי לעשות התאמות. טִבְעָנְתי מתכונים אהובים של סבתא רוז, ופיתחתי המון מתכונים משלי, רבים מהם צילמתי ותיעדתי בבלוג שלי.
אני רואה בזה סוג של שליחות – להביא אוכל טבעוני נהדר, שגם נראה מצוין, ולתת אלטרנטיבה לעוד ועוד מנות שלא נשענות על סבל. אני לא אוהבת להטיף לטבעונות אך אני יודעת שבזכות המתכונים שלי נחסכים עוד קצת כאב ואובדן של חיים.
5
השמיעי קולך.
כשסיימתי את חטיבת הביניים, הגיעו אלינו נציגים ממכון "הדסה" לעשות הכוונה מקצועי לקראת בחירת המגמות בתיכון. בסיכום, כל ילד קיבל שלוש עדיפויות מקצועיות. ההמלצה החד משמעית עבורי הייתה לבחור באמנות כמקצוע מורחב.
אבל בשלב הזה של החיים שלי היה איזה ניתוק, שבו לא הבנתי שזה התחום שלי, וכך למדתי במגמה ביולוגית, בתיכון שהתמחה בתחום האמנויות… המסר בבית היה שאי אפשר להתפרנס מאמנות, שאמנות זה בעיקר תחביב ולא מקור הכנסה. אלה משפטים שאני שומעת עד היום.
את לימודי התואר הראשון עשיתי במחלקה לסוציולוגיה ומיד המשכתי לתואר שני בייעוץ ארגוני. ככל שהתקדמו הלימודים היה לי ברור שאני לא יכולה להיות רחוקה מאסתטיקה, שהיא מפעפעת בתוכי.
ממש באותם זמנים נכנסה לחיינו מדיה חדשה ומשנת חיים – האינטרנט. בהדרגה כולם הבינו שלכל עסק שמכבד את עצמו חייבת נוכחות ברשת. החלטתי ללמוד את שפת העיצוב לאינטרנט, ועשיתי את זה בבית ולגמרי לבד.
בהמשך עבדתי כשכירה בחברה קטנה שיצרה אתר אינטרנט עבור הורים. מילאתי שם תפקידים רבים ומגוונים: ווב מסטר, מפתחת משחקי ילדים, כותבת, מעצבת ויוצרת ופרינטבלס, יזמת לתכנים. לימים החברה הקטנה הזו הפכה להיות אתר האינטרנט של ערוץ הופ, ואני שימשתי כמנהלת התוכן של הפרויקט. בהמשך שימשתי כמנהלת התוכן בחברת "קומפי", שפיתחה מקלדות לילדים צעירים.
עם הולדת התאומים היה לי ברור שאני איתם בבית לפחות שנה, כפי שעשיתי עם האחים שלהם. החודשים הראשונים היו מאוד אינטנסיביים. הנחתי בצד חלקים מהחיים הקודמים שלי (אמא לשני ילדים מתבגרים, אישה עובדת, בעלת משכורת יפה ורכב) והייתי שלהם ועבורם, כמו גם עבור השניים הגדולים והמשפחה כולה.
בהדרגה, ככל שגדלו הצלחתי למצוא לעצמי איים קטנים של יצירה. נכנסתי לעולם הסקראפ ונשביתי בקסמו. הדפסתי תמונות של המשפחה ויצרתי אלבומים בעבודת יד. כשהלכו לגן בגיל שנה ורבע היה לי ברור שאני למשרד לא חוזרת. לא רוצה להיות שכירה ולא רוצה לבזבז זמן יקר בדרכים.
הקמתי עסק מהבית ונתתי לו את השם "מזמינים". עיצבתי הזמנות לאירועים בסגנון של עבודת יד, מחומרים אמיתיים בסגנון סקראפי. במקביל העליתי לאוויר את הבלוג שלי "מזמינים", שתמך בפעילות העסק, ומלווה אותי עד היום.
במקביל יצרתי, והמון; בין תבניות האפייה לבצק שתפח, בין השתילים לאדמה בגינה, בין סכין החיתוך לניירות, בין מכונת התפירה הישנה של סבתא רוז לבּד, בין הבד לחוט. בזכות הבלוג והנוכחות שלי ברשת נוצרה קהילה מקסימה ומרגשת, שעוקבת אחריי ומחזקת אותי מאוד.
מתוך רצון להעביר את הידע שלי הלאה, התחלתי להדריך וללמד. בשנים האחרונות אני מעבירה מגוון של סדנאות והרצאות בכל מיני תחומים יצירתיים. אני נהנית לארח, להכניס את המשתתפות בסדנאות אלי הביתה, במובן הרחב.
אני רואה את האור בעיניים שלהן, את הצימאון ללמוד דברים חדשים, את האצבעות החרוצות, את ההכרה בזכות שלנו לקחת זמן לעצמנו, ומקום לתשוקת היצירה שלנו. אני שומעת את התודה על ההזדמנות להיות במרחב יצירתי מרווה לכמה שעות.
ככל שגדלתי הבנתי עד כמה היצירה היא כוח חזק עבורי, מעיין הנובע מתוכי, מקור החיים שלי.
כשאני מסתכלת לאחור, היו הרבה יותר מדי שנים בחיי שאצבע הייתה תקועה שם בסכר, והמים לא יכלו לזרום הלאה והחוצה. היו טפטופים קטנים, לפעמים אפילו זרזיף, אבל מרגע שהוצאתי את האצבע מהסכר פרץ המפל – מים חיים וטריים ואני שותה מהם בצימאון ונהנית לכבד גם אחרים, כי יש המון לכולנו.
קראתם? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
אולי תרצו לראות גם את חמש התמונות של דפנה שמש-דוד.
רוצים לקבל תמיד את כל הסיפורים לפני כולם? הירשמו כאן למטה – הסיפור הבא כבר בדרך אליכם!