הסיפור שבתוך הסיפור
רגעים מצולמים
אוסטריה 2017
זה קרה לי בטיול שלנו לאוסטריה, לפני כחודש.
הצילום זורם בעורקיי. צורך עמוק ותשוקה אדירה, שמאפשרים לי לחוש את העולם שמולי ולהביא אותו גם לאחרים באמצעות עדשת המצלמה ותמונות. והיינו באוסטריה, שאין כמוה ליופי ולטבע איתן בצבעים מרהיבים (על הטיול שלנו אפשר לקרוא פה), ואני צילמתי ונפשי התרוננה לה.
אבל ביחד עם המראות הכבירים והסיפור הגדול, קלטה העדשה שלי גם רגעים קטנים – רגעים בתוך רגעים. סיפורים אישיים בתוך הסיפור הגדול, הכללי.
הם צולמו באקראי, תוך כדי תנועה. לא פעם מרחוק, מאחור, כדי לשמור על פרטיותם של המצולמים. הם שבו את לבי ועוררו בי סקרנות ושאלות. והעובדה שאין לי תשובות, מוחלטות או בכלל, קסמה לי. כי בזכותה הסיפורים הללו פתוחים לכולם.
וידעתי שנפתח לי כאן חלון למשהו חדש, שעוד ידובר בו בעתיד. ורציתי שיהיה גם שלכם.
אז הנה.
1
אגם יאגר (Jägersee)
מקס.
את הטיול שלנו באוסטריה בחרנו להתחיל באגם יאגר (Jägersee) הצלול בעל גוני הטורקיז.
ולאחר שסבבנו את האגם, האכלנו ברבורים ואף נמלטנו בעור שינינו (טוב, לא באמת…) מאימת הברבור הגדול שבחבורה, הגענו לנקודת התצפית הזו מול האגם ומול ההרים המקיפים אותו, מול מזח העץ.
מזח העץ שימש, ובצדק, כנקודת צילום לכל מבקרי האגם, וקסם גם לזוג הילדים שבתמונה – מקס ואחותו. בהתחלה שכבו שניהם – בטן על המזח, עיניים לתוך המים. וביניהם נעל אחת וכובע.
ואז פרשה האחות, ומקס נשאר לבדו. אביו שידל אותו לסיים את התצפית, באנגלית פלוס מבטא אמריקאי (אז למדתי ששמו מקס). האם עשתה את אותו הדבר בגרמנית. אבל מקס נשאר בשלו. ואפשר להבין אותו, כי האגם הזה באמת משגע.
שתי דקות בדיוק לאחר הצילום הזה, נפלה הנעל לתוך האגם… כרוניקה של נעל רטובה מראש, ושמחה על כוחו של הטבע, שגם בעולם של מסכים עדיין מצליח לרתק ילדים. לנעל, אגב, שלום.
2
עמק ראוריס (rauris)
הבהלה לזהב.
עמק ראוריס. לאחר נסיעה ארוכה בכבישים צרים ומפותלים + אצבע משולשת לעבר הנהגת הזרה והזהירה (אני!!) מצד ג'יפון אוסטרי נהוג ע"י גבר קצר סבלנות, אנחנו מגיעים. שביל פסטורלי עם פטל בר, פרחים ויער, ואנחנו שם.
בתוך שלולית רדודה, לצד ערוץ נחל תכלכל וגועש, עומדים להם אנשים, נשים וטף במגפיים ובידיהם קערות משונות מפלסטיק והם מביטים לתוכן בצמצום עין בלתי מזוינת… וכל זאת למה? – בגלל הזהב!
בשטח מסתובב מדריך מדופלם, לבוש מכנסי-מים, נעול מגפיים וחבוש כובע, ומסביר בקול גבוה ובגרמנית שוטפת מה נדרש כאן ממחפשי הזהב בפוטנציה. כולם, ובתוכם גם הנוער שלי, מקשיבים בעוד הוא גורף בעזרת הקערה טין ובוץ מקרקעית השלולית, טובל אותם במים, מסנן וחוזר ומסנן המון פעמים.
עד שלבסוף, יכולים חדי העין ובעיקר אלה שעדיין לא זקוקים למשקפיים כדי לקרוא מקרוב (אני!!) להבחין בגבישי זהב זעירים שבזעירים המעטרים את פני הקערה. כמה זעירים? ככה שלא ממש הצלחתי לתפוס אותם ביד בלתי-מזוינת-בפינצטה ולהכניס למבחנה הייעודית שבה צוידנו לטובת העניין מבעוד מועד…
ובתוך כל שטף ההסבר המלומד [שממנו הצלחתי לפענח בעיקר את הצירוף "לנגזם-לנגזם" (לאט-לאט)] אני קולטת את השתיים האלה בבלונד פלטינה זהה, מקשיבות רוב קשב, בסוג של ריכוז, שנדרשים עבורו חינוך ואיפוק אירופאי מלידה ואנחנו חסרים אותו מלידה (בגלל זה אני מצלמת תוך כדי ההסבר).
ואז אני עוברת לעמדת מכניסת הזהב למבחנה (בכישלון לא מבוטל), ואז החבר'ה שלי ממצים, ואנחנו נוסעים משם הלאה את כל הדרך הפתלתלה בחזרה, רק הפעם בלי האצבע ממקודם.
3
הלשטט (hallstatt)
הרביעייה.
כשהגענו להלשטט (Hallstatt) שעל שפת האגם, גרם העומס בחניונים המרכזיים לכך שנרחיק מעט ממרכז העיר וניפול על החוף שהוא מקום מרבצם של המקומיים בימות הקיץ, כולל קייטנת הילדים. בכל זאת חופש גדול.
ולתוך ההשתאות על יופיו של האגם (שעטה לכבודנו צבע אפור פלדה – השתקפות של ענני הגשם שמעליו) ושל ההרים המקיפים אותו נכנסה הרביעייה הזו – צהובה ומלהגת. אחים? חברים? אין לי מושג…
עוד כשהייתי ילדה, העסיקה אותי השאלה איך חיים ילדים במקומות אחרים. למשל (מתוך עולם המושגים שלי אז) – ילדים מקיבוצים בצפון, אלה שגרים ממש ליד כל הנחלים ומקוואות המים ומסלולי הטיולים שאנחנו (ילדי הדרום) נדרשנו לשעות באוטובוס מקרטע כדי להגיע אליהם. האם גם בשבילם זו עדיין אטרקציה, או חלק משגרת היומיום?
כבר לא ילדה, אבל מול הרביעייה היפה הזו, זה הגיע שוב. "הם מכאן? מהלשטט? אולי רק מהסביבה? איך זה לחיות כאן, באמת, כל יום, במקום המשגע הזה על שפת האגם? בשלג בחורף? איך זה בכלל להיות ילד באוסטריה?
וידעתי, שעם כל היופי, אין לי שום דרך באמת לדמיין את עצמי או את שלושת צאצאיי גדלים כאן. זה יפה עד כאב. העין לא יכולה לשבוע. אבל הלב? – אין לו שום קשר לכאן. הוא צרוב לעד בשמש יוקדת ושדות צהובים עכשיו, בארץ קשה בהרבה אבל כולה שלנו.
4
הסכרים של קפרון (kaprun)
וביחד נזדקן.
שבת, הסכרים של קפרון (Kaprun). בתוך הצפייה במאגרי הטורקיז המהפנטים, המוקפים פריחה אביבית בשלל גוונים וצבע, הרים מושלגים ומי הפשרת שלגים שהפכו למפלים – אני קולטת את הזוג הזה, על ספסל בתוך מלבן תחום; מקומיים במובהק, מבוגרים במובהק, מצוידים במקלות ההליכה שרואים כאן בכל מקום. היא מביטה קדימה, הוא מנמנם.
והמון שאלות ומחשבות: איך הם הגיעו לכאן (מן הסתם, כמו כולנו: טרחו ועלו בשני אוטובוסים ועוד מעלית ענקית פתוחה על צלע ההר)? ואת כל המאמץ הזה הם עשו כדי לנמנם בסוף מול מראות נדירים? ואולי בשבילם זה בעצם לא כל-כך נדיר? תכל'ס, אולי הם יכולים להגיע הנה בכל שבת.
אי של שקט גדול בתוך המון אדם מטייל, בתוך התרחשות צבעונית של ריצת מרתון מקומית שנקלענו אליה כאן על פסגות ההרים.
וכמה שלווה צריך, בשביל לשבת ככה שעה ארוכה ולא לעשות כלום? ואיזה כיף להם, כי יש להם את השלווה הזו. והסבלנות שלה. וההכלה שלה אותו. עם הנמנום הזה. ואולי זה רק מצג שווא? ואין באמת שלווה, והנמנום שלו מטריף אותה, וכשהם יגיעו הביתה היא כבר תראה לו מה זה?
ואז הנחתי להם לנפשם. והמשכתי להתפעל בלי גבול מאחד המקומות הכי יפים שראיתי בחיים שלי, ומהמשפחה שלי, שהרגישה את אותו הדבר בדיוק.
5
סנט גילגן (st. gilgen)
בן ואמנות הקפצת האבנים על המים.
סנט גילגן שעל שפת אגם וולפגנג. עוד קסם ציורי מתמשך של בתים מוקפדי-כל-פרט ומי טורקיז שאף פעם לא יהיו לי מספיק מהם.
ובעוד האיש שלי מוביל אחוזים משמעותיים מבין ילדיו לעניינים הקשורים במים ובאסלות, אני מסתכלת על האגם, ואז רואה את האישה הזו.
לא צעירה, ספק אמא ספק סבתא, עומדת שם עם הבן/הנכד(?) שלה, ומדריכה אותו באמנות השלכת אבנים והקפצתן על פני המים. ואני משתאה, נוכח שמחת החיים שלה והמרץ הנערי, הבולט למדי נוכח דמותו של הילד, ש…איך להגיד את זה בעדינות, לפחות כרגע לא נראה ספורטאי דגול, ומביט בה במה שנראה כמו מבוכה מהולה בחוסר אונים…
ומצליחה לתפוס באותה בדיוק ברגע הזה שבו היא לוקחת תנופה לטובת טווחי-השלכת-אבן יעילים. ומסתכלת גם על האבן המקפצת, וחושבת שהיא בטח הייתה אתלטית לא רעה בזמנה, הגברת הזו…
ואז חוזרים בני המשפחה שנדרשו לענייניהם, ואנחנו נוסעים מכאן אל העיירה השכנה.
6
שוק Viktualienmarkt, מינכן
מינכן.
היום האחרון לטיול, שוק האוכל Viktualienmarkt במרכז מינכן. שווקים וצילומי שווקים הם אחת האהבות הגדולות שלי, וזה שוק שבהחלט עונה על הציפיות.
בבירת בוואריה שבגרמניה, מאחורי דוכן גבינות בצבעי הטריקולור הצרפתי, עומדת מוכרת ומשוחחת עם לקוחה. שתיהן לבנות שיער כנהוג במקומותיהן. אני יכולה להמציא כאן השערות רבות על מערכת היחסים ביניהן, האם זה משהו קבוע או מזדמן? האם יש כאן התייעצות משמעותית או סתם חפירה מייגעת? האם בגבינות מדובר – או בסיפור חיים?
אבל אז אני רואה את תנוחת הראש של המוכרת. משהו בה מביע אהדה, נכונות לשמוע. וכל הנ"ל כבר לא חשוב. משהו טוב קורה כאן בתמונה הזו. ודי לי בכך.
בית
נתב"ג, 28.7.17, 04:00
התינשאי לי אהובה?
04:00. טיסה מס' 680 של לופטהנזה ממינכן נוחתת בנתב"ג.
טרוטי עיניים אוספים הנוסעים את מטענם הידני, כולל ילדים כמובן, ונדחסים לכיוון היציאה והאוטובוס לטרמינל.
טרוטת עיניים ומשוועת למפגש מהיר עם מיטתה, קרבה גם הנוסעת נ' אל כבש המדרגות. רק שהנוסעת נ' משוגעת על מטוסים, וטרוטה או לא, אין מצב שהיא נמצאת כ"כ קרוב למטוס בלי לצלם אותו. וכך מתועד צינור המתכת הנאמן. עכשיו אפשר להמשיך הלאה.
05:00. ביקורת דרכונים כבר עברנו, המזוודות כבר נחות על עגלות. אפשר להתקשר לחבר'ה של חניון "טסים" (מומלץ! מומלץ! ושוב פעם – ממש מומלץ!) שיביאו לנו את האוטו. בשלב הזה, העייפות היא כבר בנקודת האל-חזור.
"תראי אמא – יש פה הצעת נישואין", מיידעת אותי צעירת בנותיי, שישנה היטב בטיסה והיא גם צעירה וגם רעננה בשנים. המצלמה מאופסנת כבר מזמן, אבל הנייד נשלף מיד. תמונה אחת, מאחור, מחוץ להתרחשות.
והסיפור הקטן כאן, הוא בעצם הסיפור הגדול. תשאלו את הכלה המיועדת, שנחתה מאיפשהו, ונתקלה בכל האנשים האלה, המצפים למוצא פיה. למרבה השמחה היא אמרה "כן", וחסכה לכל הנוכחים פדיחות וגם נושאים לשיחות סלון.
וצריך להגיד ביושר, שאין לי שום דרך להבין את הצורך הזה בפומביות דווקא ברגע הזה. מצד שני, מעולם לא הרגשתי כל-כך בבירור את השיבה הביתה. וכמהתי כל-כך למיטה שלי, שהכל התקבל באהבה.
הארוס וארוסתו הטרייה פסעו על השטיח האדום והתנשקו לקול תרועות הקהל. אנחנו יצאנו, אספנו את האוטו הטוב שלנו שהמתין לנו בסבלנות שנחזור ונסענו הביתה. לא קלה הייתה דרכנו, לפעמים נדמתה ארוכה כנצח. אך בסופה המתינו לנו המקלחת הביתית ומזרן הגיוני וחלומות פז.
– THE END –
קראתם? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
אולי תרצו לקרוא גם את הסיפור שבתוך הסיפור – אגם קומו
הכי כיף לקבל את כל הסיפורים לפני כולם. הירשמו כאן למטה – הסיפור הבא כבר בדרך אליכם!