מסע אישי
איה תמרי
זה סיפור על בחירה.
עשרים ושתים שנים שירתה איה תמרי במשרד הביטחון. ארגון גברי במובהק, שבו חוותה קונפליקט מתמיד בין הרצון לעשייה משמעותית למען ביטחון ישראל, לבין יכולתה לקיים משפחה והורות כפי שהיא מבינה אותן, עד שהחליטה: "עכשיו אני!" ופנתה לדרך חדשה.
איה תמרי – זהו הסיפור שלה.
אז מי את?
איה (תיכף בת 50), אימא לשלוש בנות, גרושה, פנסיונרית צעירה של מערכת הביטחון, יועצת לכלכלת המשפחה, אופטימית לנצח, פעם מכורה לכושר גופני – היום (לצערי) כבר לא…
ומה את עושה?
הפעילות המקצועית שלי מתנהלת כיום במקביל בכמה מישורים:
* אני בעלת חברת איה תמרי – ייעוץ ואימון לכלכלת המשפחה במסגרתה אני מלווה זוגות ויחידים בתהליכים של שינוי בהתנהלות הכלכלית שלהם.
* אני מאמנת ל"תודעת אושר" – תהליך המקנה למאומנים את היכולת לבחון מהם הדברים הגורמים להם לאושר בחייהם.
* מרצה ומעבירה סדנאות בתחום כלכלת המשפחה וחשיבה חיובית בכסף מול גופים פרטיים ומוסדיים.
* שותפה בפרויקט "משפחה בצמיחה" של "ידיעות אחרונות" בשיתוף עם בנק הפועלים.
* בלוגרית – הבלוג שלי עוסק בתחומים השונים של ההתנהלות הכלכלית היומיומית של כולנו, מביא מידע רלוונטי וגם את הזווית האישית שלי.
שורשים, זיכרונות ילדות, איפה צמחת?
נולדתי וגדלתי ברמת השרון, בת שלישית במשפחה של חמישה ילדים. הייתה לי ילדות צנועה ופשוטה. רמת השרון של ילדותי הייתה מושבה קטנה של חולות ופרדסים. כולם הכירו את כולם, והכל היה קרוב ונגיש. בבוקר הייתי לוקחת את אחי הקטן אל הגן, ואח"כ הולכת לבד לביה"ס. בילינו המון שעות בחוץ בחברת ילדי השכנים, במשחקי ילדות וכדורגל בסמטה שלנו. אני זוכרת בבירור את תחושת הביטחון: לא היה שום חשש ללכת לבד ברחוב, אפילו לחזור בחושך לבד מחברה. "ביתי הוא מבצרי?" – כך בדיוק הרגשתי.
הוריי, ברוריה ז"ל ומיכאל (מיקי), ניצולי שואה, עלו לארץ מרומניה. אמי עבדה כמנהלת חשבונות עד ללידת אחי השני, אז הפכה לאם במשרה מלאה וניהלה את ביתנו ביד רמה, כולל הצד הכספי. אימא, אוטודידקטית אמיתית, בוגרת ביה"ס "אליאנס", ידעה שפות ונהגה לקרוא "כל דבר שזז", כולל קלאסיקות בצרפתית. היא הייתה מופקדת על "תיק התרבות" בבית: מגיל צעיר למדנו לנגן בכלי נגינה (אני על פסנתר), ואני גם שרתי ב"שרונית", המקהלה הייצוגית הקלאסית של רמת השרון. אימא לקחה אותנו להצגות של תאטרון אורנה פורת לילדים ונוער, ונשלחנו לחוגי "נוער שוחר מדע".
על אף שנולדה ברומניה, אימא גדלה בבית שדיברו בו גרמנית. סבתא (אִמה של אימא) גרה לידינו, והייתה צועדת אלינו ברגל בכל יום. היא ואימא היו עובדות במטבח בצוותא – סבתא בוררת אפונה, אורז וכד', ואימא מבשלת, ושתיהן משוחחות ביניהן בגרמנית מעורבת ביידיש.
אבי, בוגר לימודי הנדסה בטכניון, היה המנכ"ל של חברת "אורדן" ליציקות פלדה, והשתייך לצוות התכנון של טנק "המרכבה" של צה"ל (חברת אורדן ייצרה את הצריחים של "המרכבה"). העשייה שלו זכתה להערכה רבה – בשנת 1973 הוענק לאבי פרס התעשייה הראשון של מדינת ישראל. אבא היה קרייריסט. הוא אהב מאוד עבודתו, והיה מסור לה. היה יוצא מוקדם מאוד מהבית בכל בוקר, ונוסע המון לחו"ל.
הנסיעות לחו"ל זיכו אותנו בצ'ופרים רבים שלא היו נהוגים אז בארץ, אך אני הייתי קשורה מאוד לאבי, והתגעגעתי אליו מאוד. הוא היה עבורי מקור להשראה, מישהו שנשאתי אליו עיניים. מנהל קשוח וחסר פשרות בעבודה מצד אחד, ומצד שני נרתע ממחלוקות בתוך הבית, ומשכין שלום נצחי בין כולנו. אני דומה לו בזה.
הוריי חלקו ביניהם שותפות לחיים וזוגיות מופלאה. כילדיהם חשנו את האהבה וה"יחד" – יציב וברור. המשפחתיות הייתה עבורם ערך עליון. בימי שישי הייתה ארוחה משותפת, והיה ברור לכולנו שאף אחד לא יוצא לפני כן.
השואה הייתה נוכחת בבית.
אבא היה בגטו בוקרשט. אביו נשלח למחנה עבודה. לאחר המלחמה נשארו ברומניה, שם סיים אבי את ביה"ס התיכון. לאחר מכן עלה ארצה ומיד התגייס לצה"ל. אבא הרגיש שונה מהצברים, והיה לו חשוב מאוד להיות דומה להם. הוא שירת בנח"ל, והגיע לקיבוץ נגבה, שם הרגיש כי הצליח להתערות בחברה הישראלית.
אימא הייתה בת שלוש כשפרצה המלחמה, ולמעשה איבדה את ילדותה. בגיל עשר עלתה בעלייה בלתי לגאלית, ונשלחה למחנה מעצר בקפריסין. לאחר שנה הגיעו לארץ, ליפו. אימא לא דיברה ולא סיפרה לנו הרבה, אבל ביום השואה הייתה יושבת ליד הרדיו, מאזינה לשידורים ובוכה.
והיה גם עניין האוכל. שנות המלחמה והמחסור הטביעו בה את חותמן. עבורה השלכת מזון הייתה בבחינת ייהרג ובל יעבור. היינו משפחה גדולה, ואימא הייתה מבשלת בסירים ענקיים. היה ידוע לכל שאצלנו תמיד יש אוכל, וכל החברים שלנו היו באים לאכול אצלנו. כשאחי הצעיר התגייס, הלכה אימא וקנתה סירים חדשים, שיתאימו לצרכים הנוכחיים, כדי להימנע מבזבוז אוכל.
עבור הוריי מדינת ישראל הייתה, ועודנה, יקרה מאוד. משהו שצריך לשמור עליו מכל משמר, כי אנחנו נמצאים כאן מסיבה טובה ואין לנו ארץ אחרת. לא בכדי עבד אבי בתעשייה הביטחונית, חלק ממערך ההגנה של מדינת ישראל. אבא עלה לכאן מבחירה. תמיד היה לו ברור שזה המקום שלו, שאין אחר.
מגיל צעיר התוויתי לי דרך משלי. בביה"ס התיכון למדתי במגמת אלקטרוניקה – היינו רק שתי בנות במגמה "של בנים". זו הייתה בחירה לא שגרתית, שנועדה להראות לעצמי ולסביבה שאני יכולה – לי לא יגידו אחרת.
בצבא שירתי בחיל התותחנים. התחלתי כמדריכת תותחנים בביה"ס לתותחנות, ובהמשך יצאתי לקצונה. ההשלמה החיילית שהוצעה לי הייתה של קצינות ח"ן. סירבתי. הצהרתי שאני אלך רק להשלמה חילית של חיל התותחנים, ביחד עם הבנים. לאחר דין ודברים ותלאות שונות, אושר לי מסלול זה, וסיימתי את הקורס כקצינת תותחנים.
יום הסיום של הקורס נקבע למועד יום החיל, וכך למסדר הסיום שלנו בשבטה הגיע הרמטכ"ל, רא"ל משה לוי ("מוישה וחצי"), כאורח הכבוד. בעודו סוקר את המסדר, נפלו לפתע עיניו עלי – הבחורה היחידה על מגרש המסדרים והוא קשר עמי שיחה. המפגש שלנו תועד בצילום ע"י דובר צה"ל, וזכה לתשומת לב רבה בתקשורת ולכתבות בעיתונים היומיים הגדולים. בנוסף התפרסמה עלי כתבת עומק בעיתון "במחנה". כקצינה הייתי מפקדת קורס תותחן ומפקדת קורס מדריכות תותחנים.
לאחר השחרור עליתי לירושלים, שם למדתי לתואר ראשון ביחסים בינ"ל באוניברסיטה העברית. שנים קסומות של הנאה מהלימודים, קשרים חברתיים ענפים ומגורים בדירה עם תקרה גבוהה ורצפה כתומה ברחוב עזה. בסיום הלימודים התגייסתי לשירות במשרד הביטחון.
בינתיים נישאתי ליאיר, ונולדו שירה, נועה ואלונה. חייתי בקונפליקט מתמיד. החינוך מהבית זרם בעורקיי. ידעתי שאני חלק ממערך השמירה על בטחון המדינה ואזרחיה, והייתי גאה על כך. ויחד עם זאת, עבדתי בארגון גברי מאוד שצרכיו התנגשו, על בסיס יומיומי, עם השאיפה שלי להיות נוכחת בחיי משפחתי ובנותיי. חייתי בכוננות מתמדת. לא פעם הוקפצתי בשעות לא שגרתיות, גם בסופי שבוע. בחרתי לעבור תפקיד לכזה שיאפשר לי להיות נוכחת, ושילמתי מחיר כבד ברמת העניין שלי בעבודה.
בשנת 2007 אימא שלי חלתה. לקחתי חל"ת של חצי שנה כדי לטפל בה, עד שנפטרה. בדיעבד, זה היה "קו פרשת המים" שלי. ככל שהתקרב הזמן שלי לשוב לעבודה, הרגשתי חוסר רצון הולך וגובר לעשות זאת. הבנתי שדי. שאני רוצה לעשות משהו אחר, אבל לא ידעתי מה. חזרתי לשנה וחצי, ואז פרשתי לפנסיה מוקדמת. כמעט שנה ישבתי בבית, מבחירה. הייתי עם הבנות וטיגנתי שניצלים…
באותה התקופה התגרשתי. הצורך ללמוד להתנהל כלכלית הביא אותי ללימודי אימון בתחום כלכלת המשפח, ועולם חדש נפתח בפני. הבנתי שזה מה שחיפשתי. בהתחלה עבדתי כמנהלת הקוסים בחברה לייעוץ כלכלי. בהמשך יצאתי לעצמאות. לאט-לאט התחלתי לפלס את דרכי, ללמוד מה אני צריכה לעשות כדי לפלס את דרכי, מה אני אוהבת ורוצה לעשות ומה לא.
כיום אני עובדת מול גורמים פרטיים ומוסדיים. דרך עמותת "חסדי לב" הגעתי לעבודה מול בנק הפועלים. בניתי עבור הבנק מערך שיעורים והעברתי סדרת סדנאות, ליווי וייעוץ ללקוחות בסניפים השונים. במקביל אני מקיימת הרצאות בתחום שלי למנהלי הבנק ולקוחותיו ובפורומים נוספים ומלווה את פרויקט "משפחה בצמיחה" בשיתוף עם עיתון "ידיעות אחרונות".
אני מלווה זוגות ויחידים בתהליך של שינוי כלכלי ומרצה מול גורמים נוספים רבים על הנושא.
מתוך כל אלה צמח גם הבלוג שלי, העוסק בכל הנושאים המקצועיים והאישיים שעמם אני מתמודדת בעבודתי. הבלוג, שהתפתח מתוך רצון שלי ועידוד של חברים, עורר אצלי בהתחלה חששות רבים. חששתי שהדברים שאכתוב יתקבלו כשטויות מוחלטות… אך כבר הפוסט הראשון שפרסמתי, ואלה שבאו אחריו, והתגובות שקיבלתי מאנשים שהכירו אותי ומחבריי לרשתות החברתיות הוכיח לי אחרת. "תמשיכי לכתוב" – הייתה אחת התגובות השכיחות, ואני ממשיכה.
מה הבאת מ"בסיס האם" אל איה של היום?
קודם כל את העניין המשפחתי. כפי שהנחילו לנו הוריי, גם כיום המשפחה היא עבורי בגדר ערך עליון. אחיי ואני מחוברים וקשורים מאוד זה לזה. שניים מהאחים שלי לא חיים בארץ, ועדיין הקשר בין כולנו הוא יומיומי. אני יודעת תמיד, ובביטחון מלא, שיש לי גב. שאני לא לבד.
לא בכדי בחרתי לגור ברמת השרון, בשכונה שבה גדלתי. גם היום אני מרגישה בה בטוחה מאוד. אבא שלי גר קרוב מאוד אלינו, והבנות שלי אוכלות אצלו כל יום ארוחת צהרים. הקשר לו איתן אמיץ והדוק, והוא מעורב בכל מה שקורה להן.
כשהבנתי שאני עומדת להתגרש, היה ברור לי שאני לא הולכת לריב על כלום. בנותיי נקלעו לסיטואציה שלא הן בחרו בה. רציתי שייגרם להן מינימום של נזק, שהשריטה תהיה כמה שפחות עמוקה. וכך היה. יאיר ואני סיכמנו בינינו את עיקרי הדברים, וגם כיום אנחנו פועלים מול ועם הבנות בשיתוף פעולה מוחלט.
את הערך הזה, אני לוקחת גם לחיי המקצועיים. אני מלווה לא מעט זוגות בהתנהלותם הכלכלית, לעיתים גם בתהליכי גירושין. המסר שלי אליהם הוא ברור: גירושין הם עסק כלכלי גרוע, אבל הם לא חייבים להיות עסק משפחתי גרוע. אם נשכיל להעמיד את הילדים בראש מעיינינו נוכל לעשות ויתורים שמהם כולם יוצאים נשכרים. תמיד אמליץ להעדיף את החיים, את הילדים ואת הקשר עמם על-פני תועלת כלכלית. ברוח הזו אני מחנכת גם את שלוש בנותיי. חשוב לי מאוד להעביר להן את המסר שאפשר לא להסכים על דברים ועדיין להישאר בתקשורת.
היום אני כבר יודעת שהאושר לא תלוי ולא מגיע בזכות הכסף. כסף עוזר, יכול להביא לנוחות, אך הוא לא תנאי לאושר. אני מרגישה שיש לי שליחות: ללמד אנשים לנהל את חייהם לפי יכולתם, ובה בעת להרגיש עשירים ובעיקר מאושרים בכל קונסטלציה כלכלית. אני תמיד אומרת לאנשים: השקיעו כסף בצבירת חוויות ולא ברכוש מיותר.
ויש לי ממי וממה ללמוד. הוריי התחילו את חייהם המשותפים בצניעות יתרה, ומעולם לא חיו מעבר לאמצעים שלהם. ובכל זאת שררו בביתנו תמיד אושר, אהבה וחום. מפני שהאנשים, המשפחה, והתוכן היו חשובים לא פחות מהחומר.
גדלתי בבית נפלא להורים נהדרים, אך חרדתיים. לא אחת השפיעו החרדות שלהם גם עלי, וגרמו לי לחוסר ביטחון בעצמי וביכולות שלי. תמיד הרגשתי שאני צריכה להוכיח מה אני שווה, דבר שבא לידי ביטוי בלימודים בתיכון, בשירות הצבאי ובתעסוקה שבחרתי לעצמי. במהלך השנים למדתי מה אני שווה, לטוב ולרע. למדתי שאושר המגיע ממקור חיצוני יהיה קצר מועד, שביטחון ואושר אישי חייבים לבוא מבפנים, מתוכי. ההבנה הזו תרמה ליכולת שלי להיות שלמה מאוד עם עצמי, לקבל את חיי כפי שהם, וליהנות מהם תוך כדי ולא בדיעבד.
כילדה, לקחתי לעצמי את תפקיד "ילדה הטובה", זו שדאגה תמיד לרצות את הסביבה למען שלום בית. היום אני עדיין תופסת את עצמי לעיתים מנסה לרצות גם את בנותיי, אבל זה כבר לא מה שמניע אותי. הבנות שלי הן עבורי במקום הראשון, אבל, וזה אבל גדול – מרגע שאמרתי "עכשיו אני!", שמתי גם את עצמי במרכז. היום אני כבר לא שואלת "מה יגידו?", אלא בודקת מה אני רוצה, ודואגת לעצמי לא פחות ממה שאני דואגת להן.
האהבה, הכבוד ההדדי והשותפות לחיים שהתקיימו בין אבי שיבדל לחיים ארוכים ואמי ז"ל, הם משהו שאני שואפת אליו מאוד בחיי, בכל התחומים ובכל מערכות היחסים.
השילוש הקדוש?
הבנות שלי, העבודה שלי, המשפחה המורחבת.
קראתם? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
על המסע האישי של טל-טנא צ'צ'קס – אפשר לקרוא כאן.