מסע אישי
טובה גרטנר
זה סיפור על בחירות לא שגרתיות, על אישה שרואה למרחקים ארוכים. "אני אמנית שלוכדת את המחשבות שחולפות, הולכת עם רשת פרפרים ולוכדת דברים שנעלמים", היא אומרת. "אני טובה. גרטנר."
הגדירי את עצמך.
טובה, ממוצעת בגובה, בחורף אוהבת ללכת בנעלים כבדות, שלא אעוף ברוח… אף מחודד. עיניים בתוך עיניים, חיוך שמתחיל באמצע הפנים ונמרח לצדדים, יוצר רכות. אם מסתכלים עלי מקרוב – נראית כמו צב עצוב, מהרהרת בבית שאני נושאת על גבי: האם להחליף אותו בתרמיל? או במחשב רב זיכרונות?
ספרי לי על העשייה המקצועית שלך.
אני מוסיקאית וזמרת אינדי. כותבת, מלחינה ומופיעה ביחד עם הלהקה שלי "נַפְקָמִינָא". בוגרת לימודי תואר ראשון במוסיקולוגיה באוניברסיטת בר-אילן ובאקדמיה למוסיקה. חתומה על הלהיטים "אתמול" (1986) ו"אם מלאכים" (1989). לאורך השנים הקלטתי והוצאתי לאור את הדיסקים "קת תום" (1986), "אם מלאכים" (1989), "שיחת חצות" (1993), "משהו דו-לשוני" (2008), "שירים קיצוניים" (2011), "הקצרים של טובה" (2013) ו"דובדבנים" (2014). בעבר עסקתי גם בהוראת מוסיקה ובכתיבת מחזות וסיפורים קצרים.
שורשים, נופי ילדות, מה את זוכרת?
נולדתי בשכונת קריית-שלום בדרום תל-אביב למשפחה דתית חרדית. לימים עברנו לגור בצפון העיר. בתוך החברה שאליה השתייכנו, זה היה בית פתוח. אבי, עו"ד במקצועו, חווה באופן יומיומי גם את החברה החילונית. אמי היא אדם המאמין במימוש עצמי. כשהייתי ילדה הלכה ללמוד במכון "אבני" לאמנויות. לימים הפכה לציירת מפורסמת (איטה גרטנר).
בתיכון למדתי ב"בית יעקב לוסטיג" – בי"ס תיכון לחרדיות אמידות שעושות תעודת בגרות. שם הבנתי שהחיים משעממים. בגיל 16 ראיתי סביבי רק בנות עם חצאיות ארוכות וגרביונים והבנתי, שכמו כולן, גם אני אצטרך להינשא בגיל 18. זה היה עבורי אופק די טראגי. הבנתי שמשהו כאן חייב להשתנות.
ואז, ערב אחד, הלכתי עם חברה לקונצרט בהיכל התרבות. החוויה הזו השאירה בי טעם של עוד. החלטתי ללכת לקונצרט נוסף, הפעם לבדי. כשיצאתי מהקונצרט הזה, כבר הייתי אדם שונה. זה היה בקיץ, בחופש הגדול שבין י"א לי"ב. אני זוכרת את עצמי הולכת הביתה דרך רחוב אבן גבירול, עוברת מתחת לעמודי הבתים ואומרת לעצמי בביטחון גמור: "אני אהיה מוסיקאית". ומאותו הרגע עשיתי כל מה שצריך כדי להפוך לכזו. הייתי ממוקדת מטרה, ולרגע לא הטריד אותי מה יגידו ומה יחשבו אחרים על המסלול הלא שגרתי בחרתי לעצמי.
התחלתי ללמוד נגינה בפסנתר אצל מורה אחת, ותיאוריה של המוסיקה אצל מורה אחר. זה לא היה פשוט. אני דיסלקטית, סובלת מלקות למידה שהקשתה עלי מאוד את הלימודים. גם לא הייתי מוכשרת באופן מיוחד. אבל זה לא הדאיג אותי. הבנתי שעבורי מדובר בדרך ארוכה, בתהליך שנהניתי ממנו, שהוא חלק ממציאת משמעות ותוכן בחיים שלי. לעשות משהו שאני אוהבת היה עבורי מטרה חשובה לא פחות מהתוצאה הסופית, והרבה יותר חשובה מכותרות ותוויות.
בהמשך למדתי לתואר ראשון במוסיקולוגיה באוניברסיטת בר-אילן, ואז לתואר נוסף לתיאורטיקאים באקדמיה למוסיקה. חלמתי להיות מנצחת, אבל בשלב מסוים הבנתי שאין לי סיכוי. התחלתי ללמוד מאוחר נגינה, והייתי דיסלקטית מדי… שיחה עם דניאל גלאון, מנהל ספריית התקליטים ברחוב ביאליק, הביאה אותי לנקודת מפנה. "אם לא מנצחת – מה אני יכולה להיות?" שאלתי אותו. "תהיי מורה", הוא הציע. עניתי לו שמורה זה משעמם. "אז אולי תכתבי מוסיקה"? הוא שאל. ואני אמרתי לעצמי: "כן. אני אכתוב מוסיקה".
והייתה שיחה נוספת עם פרופ' אנדרה היידו, המורה שלי באקדמיה למוסיקה, שהאמין בי מאוד. באחד הימים השמעתי לאנדרה שיר שכתבתי. עד היום אני זוכרת את המבט העמוק שלו. הוא הסתכל עלי, ואמר לי בפסקנות: "טובה – את נועדת לכתוב מוסיקה קלה". יצאתי מהכיתה ובכיתי. הבנתי שהוא הבין משהו שאני לא, שהחלום להיות מוסיקאית קלאסית משתנה לי עכשיו, שעולם חדש ובלתי מוכר פותח את שעריו בפני. מאותו רגע משהו השתחרר בי. כתבתי המון. הרגשתי שאני צריכה לדייק, לזקק את הכתיבה שלי. הבנתי שזו ריצת מרתון, משהו לטווח ארוך.
ובמקביל לכתיבה, עסקתי לפרנסתי בהוראה בחוגי מוסיקה לילדי העיר בדרך לא שגרתית. השמעתי להם יצירות קלאסיות, לימדתי אותם מונחים מעולם המוסיקה, וכל זאת בדרך חווייתית של המחזה, משחק ושיר. אהבתי מאוד את השיח שיצרתי עם הילדים. לימים סגרתי מעגל: יניב ברוך, אחד מתלמידיי אז, הוא כיום הקלידן בלהקה שלי.
בתחילת הדרך בכלל לא רציתי להיות זמרת. ניסיתי להציע את החומרים שלי לזמרות שונות, אך הן לא התלהבו… מסביבי כולם אמרו לי: "את צריכה לשיר את זה לבד". אז התחלתי לשיר. למדתי פיתוח קול אצל רחל הוכמן כי חשוב היה לי השתמש בקול שלי בצורה נכונה, אבל ממש לא עניין אותי אם הקול שלי יפה או לא. פשוט הלכתי לאולפן ושרתי. החיים לימדו אותי לאהוב את הקול שלי.
חיפשתי איך להוציא את היצירה שלי לאור. חברתי אל עובד אפרת, מפיק מוסיקלי (מלהקת "הקליק") והתחלנו לעבוד ביחד על תקליט. פניתי אל חברות תקליטים כדי להוציא לאור את התקליט שלי, וכולן השיבו לי בשלילה. אז קיבלתי את ההחלטה שתלווה אותי מעתה ואילך: אני אפיק את המוסיקה שלי/את התקליט שלי בעצמי. וכך הפכתי לזמרת אינדי הראשונה בארץ, אחת שלטוב ולרע תלויה רק בעצמה.
"אתמול", הסינגל הראשון ששחררנו לרדיו הפך מיד ללהיט. הפריצה לתודעת הקהל לוותה, מבחינתי, בתחושה של בדידות ובלבול. באותה התקופה עזבתי סופית את העולם הדתי שבו גדלתי. זה היה תהליך שלווה בהרבה כאב. לא עזבתי מתוך שלילת הדת, אלא מתוך הידיעה הברורה כי זה לא מתאים לי יותר. הגיע זמני להמשיך הלאה, למקום שיכול להכיל אותי. באותן השנים נישאתי, ונולדו לי שלושה ילדים.
הרגשתי שאני צריכה להמשיך ולהתפתח, לשכלל את ארגז הכלים המקצועיים שלי, והתמקדתי בכתיבת סיפורים קצרים ומחזות, עד שהבנתי שהמפתח לחשיפה של כל יצירה הוא השיווק. שאותם החוקים פועלים בכל מקום, וחזרתי ליצור מוסיקה. מאז ולאורך כל השנים אני כותבת, מקליטה ומופיעה.
מה לקחת איתך מ"בסיס האם" ומה השארת מאחור?
סצנת המוסיקה היא עולם כוחני מאוד. גדלתי בתוך העולם הדתי-חרדי שבו החוקים ברורים ונוקשים, ויש מוסכמות ברורות לגבי מקומה של האישה בעולם, ש"כל כבודה בת מלך פנימה". כדי לעמוד על שלי, להתעקש על עצמי ועל היצירה שלי, נדרשתי לאמץ לעצמי חוקי משחק חדשים והליכה נגד כל מה שידעתי.
גדלתי בתוך תרבות שהועידה לנשים מקום כנוע של ריצוי, הכלה והבלגה אינסופיות. במשך שנים הלכתי עם האוטומט שלי. חששתי להתעמת, לריב, להתעקש על המקום שלי. עד שלא יכולתי יותר. הכתפיים שלי כבר שרפו מרוב שהבלגתי. זה לקח לי לא מעט שנים, אבל היום אני כבר לא מתנחמדת. לא מפחדת לפתוח את הפה ולריב. היום מי שרוצה את טובה גרטנר מקבל אותי, ומי שלא – זה גם בסדר.
סגנון הלבוש שלי מבטא את מה שאני מרגישה. התאמת פרטי הלבוש מתחברת עבורי כמו הרמוניה של שיר. בעיני החיים הם דבר שלם שאי אפשר לפרק אותו. אם אני מסתכלת על עצמי, הבגדים שלי הם חלק ממני, סוג של אנרגיה שנותנת לי כוח בחיים, חלק מהשלם שלי. כשאני קמה בבוקר אני לובשת בגד שיכול ללוות אותי בכל חלק של היום, גם להופעה. זה השלם. זו טובה.
"זה לא העיניים, זה לא השיניים, השפתיים.
זו התנופה, זה האור שמבזיק אחרי השיגור.
אי-אפשר לעצור מחשבות, הן כמו רולטה מסתובבות.
כשהן עוצרות – אין עצירה,
שוב קרן אור יוצאת לדרכה,
ממיינת, מסננת גרגירי חיטה.
מה עושה אותי יפה?
זאת התנופה, זה האור שמבזיק אחרי השיגור."
אני זוכרת את הלהקה הראשונה שלי, את החזרות הראשונות לקראת מופע משלי. זה היה עבורי מאמץ רגשי ופיזי אדיר, שהותיר אותי מותשת. מאז עברתי דרך ארוכה. בהופעות יש משהו חי מאוד, דינמי ומשתנה מרגע לרגע. עבורי הופעה היא מקום מסוכן, סוג של בנג'י. חשוב לי להיות מחוברת, להיזכר מי אני כשאני שרה עכשיו, כרגע. עם כל המבוכה שלי, עם כל הכאב, עם כל מה שאני לא יכולה להגיד בדרך אחרת.
בכל הופעה יש לשירים את הלבוש המיוחד למקום ולזמן שבו הם מבוצעים. מאותה הסיבה אני גם אף פעם לא מתכננת מראש מה אגיד במהלך ההופעה. חשוב לי להתחיל בכל הופעה מחדש את הקשר שלי עם השיר ועם הקהל בלי לפחד משינויים.
עם השנים קיבצתי סביבי להקה נהדרת – "נַפְקָמִינָא". בראשם: אשר לוי – הבסיסט, עמו אני מבלה שעות נוספות בחדר החזרות שלו, שיוצר לנו הזדמנות לעבודה אינסופית על הקלטות, יצירת קליפים משותפים ועוד. יניב ברוך – הקלידן, "מוצארט" של הלהקה, מכיר את השירים שלי יותר טוב ממני… אמיר הורוביץ – ביטבוקס, הקצב של הלהקה, מפיק צלילים מהפה, מכונת תופים אנושית, ויואב קליין – נגן הבסוּן, להקת רוק ובסון זה הדבר הכי הפוך, אך הצלילים שלו מחממים ומשלימים אותנו.
להקה היא מערכת בפני עצמה, עולם שבו מתקיימות מערכות יחסים מורכבות ואינטימיות מאוד. שיא הרומנטיקה. אין לנו צורך להסתכל בעיניים, דרך הנגינה אנחנו מחוברים ומרגישים אחד את השני. אחד משיאי העשייה המשותפת שלנו: מפגש מקרי עם יוּני, נזיר בודהיסטי מיפן הביא אותנו למסע הופעות ביפן וליצירת הדיסק "דובדבנים" (שבו כתבתי מילים בעברית למוסיקה של אותו נזיר), ולחשיפה גם לשוק בחו"ל – מאז הוצאת הדיסק הופענו כבר פעמיים ביפן והיד עוד נטויה.
השילוש הקדוש?
"יש כאלה שמפתחים את הנגב,
או מפתחים תוכנה,
אני בעד פיתוח ההווה.
להביט בו בזמן אמת,
לא לפחד ממה שמרגישים.
אני מפתחת את ההווה, וזה קשה."
קראתם? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
על המסע האישי של איה תמרי – אפשר לקרוא כאן.