מסע אישי
ענת מגל
כשנסגר בית הקפה הקבוע שלי בכרכור, לפני כשנתיים, הבנתי שיהיה צורך למצוא לי בית אחר. פגישה מקרית עם ענת מגל, הבעלים של קפה "המרפסת", הבהירה לי שזה כנראה הכיוון. עשר דקות לתוך הכניסה הראשונה שלי ל"מרפסת" כבר ידעתי שהגעתי הביתה. שזה המקום שלי. מאז שאני שם. גם ענת. ברקע, בפרונט, נותנת את הטאצ' המיוחד שלה לכל רגע. כשחשבתי על סדרת ה"סיפור שלה" – חשבתי מיד גם על ענת. זה הסיפור שלה.
מי את?
ענת מגל. אין לי הגדרה, משתנה בכל רגע.
ומה את עושה?
הו, ׳עושה׳ זו מילה יפה. אני כל הזמן עושה ותמיד בכמה תחומים שונים במקביל. בגדול אפשר לומר שאני עובדת בלפגוש אנשים ולדבר איתם. כנראה שזו העשייה שלי כל החיים. בשלוש השנים האחרונות זה קורה פה בכרכור, בקפה שלנו "המרפסת" שאותו אני מנהלת ובחנות הצמודה "לבידו" לקוסמטיקה טבעית אורגנית.
לפני כן, כמעט עשרים שנה שנה עסקתי בשיווק ובתקשורת שיווקית ודיגיטלית, מול גופים חברתיים וחברות מובילות במשק, שזה לדבר עסקים החוצה, לקהל שלהם. במקביל תמיד יש אצלי איזו יזמות ברקע שקשורה ל׳לדבר עם אנשים׳ (פרויקט "נשים 365" ״הייתי רוצה להיות״ ובייבי סטראט אפ שבהקפאה כרגע), ואני מרצה – שזה העיסוק המושלם מבחינתי. אני מדברת, מדברת, ובסוף מקבלת צ׳ק… לפעמים אני שותקת ואז אני מציירת, כותבת. זה החמצן האמיתי שלי, למרות שזה לא קורה מספיק.
שורשים, זיכרונות ילדות, מה את זוכרת?
אני זוכרת מצוין, כמעט יום יום בחיי. נולדתי וגדלתי בירושלים. ההורים שלי – שניהם עלו לארץ בגיל מאוד צעיר – היו שטופי ציונות ואהבת ארץ-ישראל, ועטפו אותנו בתכנים האלה, דרך הספרים שהיו בבית, אלבומי מלחמות, ספרים על ארץ-ישראל ומורשת, וספרי שירה ופרוזה.
כילדה, הגאווה שלי הייתה שיהודה עמיחי היה מורה של אימא שלי, וש״י עגנון גר לא רחוק מאיתנו. אח״כ גיליתי שגם גלילה רון-פדר, שאמנם מגיעה מסקאלה אחרת אבל הייתי מאד מחוברת לספרים שלה. היה לי קל להתחבר לעולמות שבספרים, כי בחוץ הכל נראה לי אפור ומשעמם.
גרתי בשכונת תפר, נוף של כפרים ערבים שונים. השמש הקופחת בקיץ, והעננים האפורים בחורף, שימרו את המציאות המונוכרומטית. הנוף האנושי סיפק לי סביבה חמה, אבל נראה לי חיוור במידה מסוימת. מסביב כולם עובדי מדינה, הלכו וחזרו לאותו מקום יום יום במשך ארבעים שנה, תפיסות מקובעות ושמרניות חגו סביבי, וזה היה בסתירה מוחלטת למה שחיפשתי.
אני הייתי חייבת הרפתקאות. על פניו, אי אפשר היה לחשוד בי: הלכתי בתלם, הייתי תלמידה מצטיינת ונערה נורמטיבית. אך בפנים, נמשכתי לשוליים, לאנשים ולסיפורים מעניינים. היו לי הרבה חברי מהשכונה, מביה״ס. אבל זה כי חיפשתי בהם את הדמויות הצבעוניות.
לא תמיד מצאתי אותם בחיים, ולכן קראתי המון. מבחינתי הייתי העוזרת הסודית ב"אוהל הדוד תום", עוד אחת מחברי "השביעיה הסודית", אחות של המסכנים האלה מ"פרחים בעליית הגג"… החברים שלי בחיים האמיתיים, היו צריכים להתמודד עם הרעיונות שהייתי מביאה מהספרים לחיים שלנו. בתיכון אלו היו גם ספרי פסיכולוגיה, פילוסופיה, היה לי מאוד דחוף להבין מה הסיפור של החיים כאן, מה קורה בנפש האדם. הייתי צריכה להבין את עצמי.
ברגע שהספרים לא הספיקו, הוספתי את המוסיקה. זה התחיל רגוע, ירדנה ארזי-אדם-הביטלס, אבל בעיקר אהבתי רוק. מוסיקה בועטת. רוב הזמן הייתי עם פול ווליום באוזניות. הלכתי עם חולצות של כל מיני זמרים שאהבתי, ציירתי במחברות שמות של להקות. בהתבגרות שלי, למוסיקה היה ערך תרפויטי. רוב החברות שלי מסביב לא הכירו את מה ששמעתי. זה היה עולם פרטי שלי וכמו בספרים, נהניתי מאד מהתחושה שאני פה, אבל בעצם במקומות רחוקים מאד.
מה בכל אלה יצר את ענת של היום?
זה בטח הכל. בגיל ארבע-עשרה הגעתי, במסגרת עבודת נוער, למשרד ממשלתי. המסדרונות עמוסי המסדרונות עמוסי החדרים, ארונות הפח האפורים, הטלפונים המיושנים, ערימות הקלסרים עם הניירת ובעיקר העובדים, שבעיניי, נאלצו להגיע יום אחרי יום למשרדים האלה, גרמו לי לדכדוך. נשבעתי לעצמי שלעולם לא. לי יהיו חיים אחרים, אבל לא ידעתי מה.
תמיד חיפשתי את הצבע. הייתי מסתכלת בסקרנות בעבודות של ציירים מזדמנים שהגיעו לשכונה שלנו. הם היו יושבים על המדרכה, מניחים את הכן לפניהם ומציירים את נופי הכפר שמולם. הם נראו לי כמו אנשים מעולם אחר. התחלתי גם לצייר. לא נופים, בעיקר את המחשבות שלי. כתבתי המון. יומנים, ובהם רשימות על גבי רשימות של מה אני אעשה שאהיה גדולה ותכניות לחיים שיהיו לי.
באיזה שהוא שלב אימא שלי הודיעה לי ש״מחשבים זה העתיד״, ולמדתי, במסגרת "נוער שוחר מדע" מחשבים ותכנות. הייתי בת אחת בקבוצה עם עוד שישה-עשר בנים, בזמן שכל החברות שלי היו בחוגי ריקוד. אין ספק שאימא שלי ידעה מה טוב בשבילי. עד היום אני מאד מחוברת לקודים ומערכות הפעלה.
אחרי הצבא, ואחרי שטיילתי לבד כמה חודשים, הגיע המאני טיים – הזמן הזה שצריך לבחור מה עושים כשכבר גדולים. הייתי בהתלבטות נוראית. לא הייתי מספיק עם מודעות כדי להבין שהכוחות שפועלים בי, הם היצירה והחופש מול השמרנות והפרקטיות. למרות שהכנתי תיק עבודות במשך שנה כדי ללמוד אמנות, ושם הרגשתי שהלב שלי באמת פועם, התחלתי לימודים אקדמיים באוניברסיטה. אנתרופולוגיה ותקשורת. לא סבלתי שם. יש בי צד שנמשך חזק מאוד למחקרים, וספריות הן המקום הציבורי האהוב עליי בעולם, אבל היה לי קשה ללמוד לפי הכללים. ביום הראשון חתכתי אחרי שעתיים, ומהשנה השנייה, הגעתי באופן רשמי רק למה שממש חייבים…
במישור התעסוקתי עברתי סוג של תהליך אבולוציוני. התחלתי כעיתונאית תרבות במקומון, ובהמשך עבדתי בהשמת מנהלי כספים בארגונים במשך שנה. עוד שנה במשרד הפרסום פובליסיס ומשם ליחסי ציבור לכמה שנים, בעיקר בתחומי היי-טק, תעשייה ומחקר. שם פיתחתי את התחום של הזירה הדיגיטלית, שהייתה ממש בראשיתה. בסוף התקופה הזו עברתי לניהול השיווק, אבל הרגשתי שהמשחק בתחום יחסי הציבור כבר מאוס בעיני.
ביום שהבוס שלי הציע לי לבחור בין שותפות או לעזוב, התעוררתי מהנמנום שלי והבנתי שהגיע הזמן לצאת למרחבים שאני מבקשת, ובלי שהבנתי שזה מה שאני עושה, הפכתי לעצמאית. זו הייתה רעידת אדמה מבחינתי. במקום השמרני שאני באה ממנו אין עצמאיים. בטח לא עצמאיות. גם לא באילן היוחסין המשפחתי שלי. יש קביעות, יש "לכי תהיי מורה, או מנהלת חשבונות", ו"עצמאים הם עם סובל בלי יום ובלי לילה״, לדברי אבא שלי…
בכל זאת, פתחתי עסק לייעוץ שיווקי אסטרטגי לארגונים, ובמשך שמונה שנים התפתחתי בתוך זה. העבודה עם לקוחות בתחומי עניין שונים ומתן הרצאות, התאימה לי מאד, אבל הגיע הרגע שגם את זה מיציתי, ועברתי להמצאת פרויקטים דיגיטליים.
בשנת 2011 יזמתי את פרויקט "נשים 365" – צעד מכונן עבורי, שנבע מתוך צורך של שנים לשמוע בתקשורת קולות שלא נשמעים, של נשים מהחיים: נשים בלי תארי אצולה או סיפורי קצה. ב"יום האישה" התחלתי עם הפרויקט בלי להבין יותר מזה: ראיון אחד, עם אישה אחת, בכל יום, לאורך שנה שלמה.
כמו תמיד, ברחתי מההגדרות… התרחקתי מהצהוב, הממלכתי, השיפוטי. מבחינתי זו יכלה להיות כל אישה, ולא היו לי שאלות מוכנות מראש. גם לא רציתי לדעת כלום מראש. ידעתי שלכל אישה יש רגע אחד, או מיליון רגעים ששווה לשתף אותם. אני הייתי זקוקה לשיתוף הזה. כאימא צעירה, ללא אימא, נזקקתי ל"מצ'טה" לפלס בעזרתה את הדרך. הייתי זקוקה לשמוע קולות אותנטיים של נשים שילמדו אותי מחוכמתן ומניסיון חייהן, ויעזרו לי לרכוש כלים לחיים. הרגשתי שהשיתוף הזה לא מותרות, אלא משהו שהוא מאסט לחיים שלי ושל כולנו.
את הראיונות שערכתי העליתי במסגרת של בלוג יומי. אט-אט העסק צבר תאוצה וחשיפה תקשורתית. נשים פנו אלי כדי להתראיין, אבל ראיינתי גם נשים שפגשתי באקראי ברחוב, בתור לטיסה או למכולת. לתכנים שהועלו בבלוג הייתה השפעה על הדרך שבה נשים תפשו את עצמן ואת עולמן. במקרים רבים שמעתי את אותו המסר: "למה את רוצה לראיין אותי? מה מעניין בי?". ואחרי שקראו את הריאיון, הגיעה התפעלות של: ״וואו כל זה, זאת אני?". בהמשך העברתי הרצאות על הפרויקט, והגשמתי לעצמי חלום: הרצאה בפני סטודנטים באנגליה, באוקספורד ובאוניברסיטת UCL בלונדון. המסקנה העיקרית שלי מהמיזם הזה ומההרצאות הללו – לכולנו יש צורך עז לספר את עצמנו, ושיקשיבו לנו, ולמידע הזה יש ערך רב השפעה על חייהם של אנשים אחרים. אח״כ נולד פרויקט נוסף וקצר יותר בשם ״הייתי רוצה להיות״ וגם לימדתי שנה וחצי במכללה למנהל פרויקט שהמצאתי, שצמח מתוך זה.
אם נחזור למה שאני היום, אז אפשר לומר ש"נפל עליי קפה…" לא ממש תכננתי לנהל כזה מקום. להיפך, היו לי שלושה דברים שנשבעתי לעצמי שלעולם לא אעשה – לא אעבוד ביחד עם האיש שלי, לא אנהל עובדים ולא אתעסק בעולם ההפכפך הזה של מסעדנות.
"המרפסת" שנפתח ב-2013 הוא מימוש של חלום ישן. אבי, האיש שלי, תמיד חלם להיות הבעלים של בית-קפה, ואני שהייתי בשוונג של הפרויקטים שלי עודדתי אותו לעצור הכל ולעשות את זה. ביחד עם ינאי פרסמן, השותף שלנו, ישבנו וחשבנו מה ואיך אנחנו רוצים שיהיה, צירפנו את ״לבידו״ (שהיא חברה שגיסי הקים), לתוך התוכניות.
לקחנו בית ישן ברחוב הראשי של כרכור, שיפצנו ועיצבנו אותו מתוך כבוד למה שהיה שם קודם. בעצם, התכוונתי לסייע רק בחלק של ההקמה, אבל החיים הובילו אחרת. כבר כמעט שלוש שנים אני מנהלת את המקום, מנהלת עשרים ומשהו עובדים, עסוקה בעולמות תוכן שלא היה לי מושג בהם, מחויבת לדוחות ויעדים כספיים.
היום אני מרגישה שהצלחתי, לא לבד – יש אנשים בצוות שלי שהם נדירים והם העוגן שלי, כי זו עבודה מאוד מאוד קשה, מאד בירוקרטית, מעייפת פיזית, רצופה בבלתי ידוע. בתוך תחום מאוד לא יציב, אנחנו מצליחים לשמור על יציבות. יש לנו בית-קפה וחנות שעובדים, יש תנועה וצמיחה משמחת. מדי פעם אנחנו גם עדיין טועים, אבל תמיד עם הרבה תשומת לב לכך שהערכים שלנו יפעמו כל הזמן.
הכבוד. השירות. האיכות ובטח שיהיה צבעוני, מעניין ושמח. זה נשמע מאד סיסמאתי, אבל זו בדיוק המשימה. אנשים יכולים לאכול סנדוויצ׳ים גם בבית ולהרבה אנשים יש בבית מכונת קפה, אנחנו שואפים להביא למפגש הזה עוד משהו. לזכור שזה מפגש. גם בחשיפה שלנו, הלקוחות שלנו קבועים ומכירים אותנו היטב, לפחות כמו שאנחנו אותם. הם כבר יודעים לפי המוסיקה בבוקר מי עובד ומה המצב רוח שלו.
אני אמשיך להיות פה עד שיגיע הרגע שבו אגיד שמספיק. בראש שלי כל הזמן משתוללות סופות של רעיונות. גם היום בגיל 40 ממש אין לי מושג מה אני אעשה כשאהיה גדולה, למרות שבשנה האחרונה הפכתי ברעיון וכתבתי עליו מסה אישית… כנראה שלעולם לא יהיו לי הגדרות והקליידוסקופיות הזו תלווה אותי לנצח.
השילוש הקדוש?
אהבה, מרחבים, צבעים.
קראתם? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
על המסע האישי של טובה גרגטנר – אפשר לקרוא כאן.