הסיפור שבתוך הסיפור
רגעים מצולמים
שוק מחנה יהודה
אני אוהבת מאוד לבקר בשווקים, ועוד יותר מזה אוהבת לצלם בשווקים.
הם צבעוניים, מרהיבי עין, שופעים צבעים, ריחות, טעמים וניגודים מרתקים. טומנים בחובם מפגשים עם עולמות רבים, מלאי אפשרויות וסיפורים. ומכל השווקים שדגמתי בארץ, שוק מחנה יהודה בירושלים חביב עלי במיוחד. הוא מגוון מאוד, והפסיפס האנושי שניתן לפגוש בו לא דומה לשום מקום אחר.
לשמחתי, הצלחתי להדביק באהבה הזו גם את בני משפחתי. הם מצטרפים אליי בשמחה, ויש לנו נהלים קבועים: השכמה ויציאה ממש עם שחר, כדי להגיע מוקדם, לפני שהשוק עמוס. כי אחרי שמונה וחצי-תשע, וזאת רצוי לדעת, קשה להכניס שם סיכה.
אנחנו משתדלים להגיע בבקרי שישי ובערבי חג – אז יש בשוק תכונה מיוחדת. ועגלות החלות המלאות – לפני אפייה ואחריה – מדיפות ניחוח שמרים נהדר, ניצבות בתווך בין המוני קונים ממוקדי מטרה. ויש לנו גם רשימת קניות קבועה; תמיד יכללו בה חלבה, ועוגות חלה נהדרות במילוי שוקולד, שוקולדים איכותיים, בוטנים ושקדים וגם זיתים, ירקות ופירות בעונתם.
אלו הם הסיפורים שפגשתי בשוק בערב חג הסוכות תשע"ח, 2017.
אנשי השוק
אנשי השוק הם הלב הפועם והלִבּה של כל המפעל העצום הזה.
המוכרים הם בעלי הבית כאן. אני תמיד עומדת מולם ביראת כבוד מהולה בחשש קל, בעוד הם מולכים על דוכניהם, כל אחד בדרכו – הקולנית או הדמומה – וכל קשת התגובות האנושית בוקעת מתוכם: חיוך מסביר פנים ושאלה על המצלמה שמולם, איסור חמור על צילום, פניני לשון ופתגמים בשקל ("צלמי! החיים יפים!") או בקשה מנומסת לזוז ולא להפריע למהלך העבודה התקין (שמגיעה דווקא באנגלית(:).
והקונים – שמפתיעים בהגמוניה גברית מוחלטת. ואם חשבתי שנשים הן שעורכות את הקניות לבית, אז מתברר, שלפחות בשישי וערב חג, אלו הם הגברים שמתייצבים למשימה.
ואין שוק ראוי לשמו ללא התמהוני/ת התורן/נית… הפעם הייתה זו אישה שהלכה ובידה כוס עם מטבעות, שאותן שקשקה במרץ. היא לא פנתה אל העוברים ושבים, לא ביקשה מהם דבר ורק המשיכה ללכת.
בונים בניינים
הצורך לערום סחורה בשטח מוגבל, מוליד כאן מבנים שונים, סטרוקטורות יפהפיות של צבע, צורה וטקסטורה. הם מושכים תמיד את עיניי וגורמים לי לרצות לברוא מהם פריימים אינסופיים. הנה כמה דוגמאות.
מה שכתוב
מעצב גרפי זה מצב צבירה. וכך, ובצד הסחורה המפתה והכובשת, צדות עיניי תמיד גם את המידע המתלווה אליה. הוא כתוב בגיר או בטוש על פיסות מזדמנות של עץ, קרטון ופוליגל, בכתב יד לא מהוקצע אך מלא חן ואסתטיקה, שהיא חלק בלתי נפרד מהשוק.
ויש בו טרמנינולוגיה פנימית נהדרת, והבטחה להנאה גדולה עבור הקונים. כאן כל לימון בוסר ירוק הוא "מלא מיץ", אבטיח עייף של קיץ הוא "בטעם של פעם" ו"חבילה ירק" נמכרת תוך כדי נפנופים נמרצים שלה אל מול פני הקונים והצלמת.
ויש גם הזדמנות ללמידה. כי בינינו: מי כאן ידע שיש בעולם "שעועית בָּרָבּוּנְיָה"? או שגרגרי חומוס נמכרים גם בחצאים? והכי חשוב – שקובו הוא פרי החשק??
הפנים ברחוב השזיף
שוק מחנה יהודה הוא מקור לא אכזב לחובבי גרפיטי. יש בו המון, מסוגים שונים, והם משתלבים נפלא בתפאורת השוק: אבן ירושלמית, תריסים צבועים בתכלת וירוק עז, חלודה ושאר מרכיבים חיוניים בהקשר זה.
ברחוב השזיף הבחנתי, לראשונה, בפורטרטים המלווים את דלתות וקירות הדוכנים. כל אחד מהם גדול ועז צבע ומבט.
ותרצה או לא, הם מלווים אותך בעיניהם. ואין לי מושג מיהם, ומי צייר, ואיך זה מתבצע ברמה הפרקטית – האם ברשות? או במחתרת? – אני יודעת רק, כי מעבר להיותם רקע מושלם לצילום, יש בהם מימד נוסף, המעצים את חווית השוק.
מקום לכולם
יש משהו מכיל בשוק הזה, שבו, כך נראה, יכולים אנשים וניגודים לחיות בשלום, ומסורות מקדמת דנא נשמרות בכפיפה אחת עם דרכי העולם החדש.
וחציל בלדי ורחת לקום מפודרת באבקת-סוכר נמכרים כאן לצד שוקולדים זהובי עטיפות, שבהם הבטחה עלומה לפסגות אלפיניות מושלגות. ועוגיות חמאה דניות בקופסה כחולה ומהודרת מוצעות לצד חלות ריחניות על עגלת ברזל שידעה ימים טובים מאלה. וקפה "דנון" הוותיק (קיים מאז 1940), שמתקיים לצד "Roasters" הטרנדי, "ה-קפה בשוק", כך מעידים יודע דבר.
ויש משהו מעודד בערב-רב המאפשר הזה, ובזכות הקיום הבסיסית, ובמילוי הצרכים השונים של כולם.
החצר האחורית
מקום לכולם, או לא, לכל שוק יש גם חצר אחורית. ובחצר האחורית, שיש לה לגמרי קסם משלה, עובדים אנשי החצר האחורית. צעירים תמיד, לעתים ממש ילדים, לרוב חטובים ושריריים כמתבקש.
והם אופים, ומובילים, מעמיסים, מרוקנים ומפנים. בקול תרועה רמה הם מפלסים לעצמם ולעגלותיהם את דרכם בין הסמטאות, מהעמדה האחורית אל הדוכנים.
ויש כאן אפילו סטארט אפ ברמת התעבורה: במו אוזניי שמעתי את אחת מתִמהוניות השוק שואגת "עגלה! עגלה!" כדי לפנות לעצמה דרך בסמטה צפופת קונים…
ולכאורה, יש כאן היררכיה ברורה, בין אלו שעומדים על הבמה, לאלו שמאחורי הקלעים. ולמעשה, יש כאן הצגה מתוזמנת ומתוזמרת היטב, שאין לה קיום בלי פועלי הבמה – מנוע הכרחי לקיומו של השוק.
ירושלים, הפקדתי שומרים
וצריך להגיד ביושר: אנחנו לא מנותקים, ערים למצב הבִּטחוני בכלל, ולרגישות ונפיצות המצב בבירתנו הנצחית בפרט… וכן, בשנתיים האחרונות, לפני כל ביקור כאן, עולה השאלה האם הוא שווה את הסיכון או לא.
ועד עכשיו לפחות, בכל פעם התשובה היא "כן". לא בגלל שאנחנו גיבורים גדולים, או ש"לא ניתן להם להפחיד אותנו", זו פשוט התשוקה אל השוק שמנצחת, בדיוק כמו התשוקה לנסוע בכל פעם לקיבוץ ילדותי מאוים הטילים מכיוון עזה. יש דברים שפשוט קשה מאוד, עד בלתי אפשרי, לוותר עליהם…
וכשאנחנו כבר שם, אין שום פחד, אנחנו חלק מההתרחשות. וחשוב לציין, וזה בלט לעין בעיקר בביקור הזה, שהשוק מלא בנציגי כוחות הביטחון. הם נמצאים בכל פינה שלו, אפורי וכחולי מדים, לוחמות ולוחמים הנותנים את התחושה, שיש מי שדואג לנו, שיש על מי לסמוך.
ובין משמרת למשמרת, גם הם קונים בשוק; מצטיידים לקראת השבת/חג שאותם שיבלו בתעסוקה מבצעית? או סתם מנשנשים בכיף? והלוואי שיהיה פה כבר שקט, והם יוכלו רק לנשנש כאוות נפשם, ולא יופקדו עוד כשומרים.
קראתם? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם. אולי גם לכם יש סיפורים מביקורים בשווקים, בארץ ובעולם?
אולי תרצו לקרוא גם את "הסיפור שבתוך הסיפור" – אוסטריה.
הכי כיף לקבל את כל הסיפורים לפני כולם. הירשמו כאן למטה – הסיפור הבא כבר בדרך אליכם!