חמש תמונות וסיפור
גליה שמחאי

 

נגה שנער-שויער חמש תמונות וסיפור
גליה שמחאי | צילום: אלה פאוסט

 

מי אני/מה אני?

גליה ישראלי-שמחאי, בת 47, ילידת קיבוץ איילת-השחר. בת לרמה ושלום, החמישית מתוך שבעה ילדים.

אישה לאוּרי, אמא לשלושה בנים: יהלי (14), גוני (11), זֹהר (8) ואמא מארחת ל-ג' (13). חיה בפרדס-חנה.

בעלת המותג KWALA הנמכר בארץ ובחו"ל. בעלת סטודיו לעיצוב ופיסול בנייר בפרדס-חנה, מורה לאמנות ולעיסת נייר.

אוהבת לעבוד, לפסל ,ללוש, ליצור בשתי ידיי את העולם שלי.

 

1

 

נגה שנער-שויער חמש תמונות וסיפור
מימין: נֹעם (על האופניים), הגר, אמא, סבתא שחורה ואני בזרועותיה, שרון ומור. חסרים: אבא,כרמל ונדב (שעדיין לא נולדו) | אלבום פרטי

 

המשפחה שלי, המורחבת מאוד.
נולדתי בקיבוץ איילת-השחר, ילדה חמישית להורים בני הקיבוץ, עטופה בסבתות, דודים ובני דודים; שבט. כשהייתי בת ארבע, נולדה אחותי כרמל ושלוש שנים אחריה – אחי הצעיר נדב. אנחנו המשפחה הכי גדולה בקיבוץ.

גדלנו בלינה המשותפת, עם הורים פעילים ועסוקים, אבל זכורה לי ילדות מאוד משפחתית, טובלת בירק ומרחבים. טיולי שבת, ליקוט פטריות, ארוחות משפחתיות. זכרונות שמלווים בסאונד של צחוק ומריבות, הקנטות ושמחות. בית חם מזג ושוקק חיים.

גדלתי בבית אוהב ספר, בו ידעו להבדיל בין יונה לצוצלת, ולזהות ניזמית לופתת.

המשפחה שלי היא עמוד התווך שלי. אנחנו אחד בשביל השני תמיד  ואני אוהבת אותם כל-כך. שמחה שזכיתי לכזו משפחה.

 

2

 

 

נגה שנער-שויער חמש תמונות וסיפור
גליה ואוּרי | צילום: יובל דביר

 

אוּרי. 
היו לי שתי סבתות אהובות ומאוד דומיננטיות בחיי: אירמה ושחורה. שתיהן עלו לארץ מגרמניה ופולין כשהיו נערות, הגיעו לאיילת-השחר, התחתנו והקימו חיים ומשפחות לתפארת.

שחורה, אמא של אבא, הייתה אישה חזקה ודעתנית. ה"צ'יף" של השבט הרחב – על פיה יישק דבר. גננת נערצת, אמא לארבעה בנים וסבתא לשמונה-עשר נכדים ולהמון נינים.

גדלתי על ברכיה, עטופה בסיפוריה. בתוך הצפיפות הקיבוצית והמשפחתית היא הייתה לי מקום מפלט מלא חוכמה ושמחה. אני הרבה בזכותה.

בשנה האחרונה לחייה, סבתא נחלשה ועברה לגור בבית הסיעודי בקיבוץ. בשבוע האחרון לחייה, כשהרגישה שמיצתה את החיים והסוף קרב, בקשה מכולנו – הנכדים והנינים – לבוא ולהיפרד.

נכנסתי אליה לחדר לבדי. היא שכבה על המיטה בעיניים עצומות. התיישבתי קרוב, והחזקנו חזק ידיים. בקול חלש ורועד אמרה לי, שהדבר שהכי קשה לה בלכתה הוא שלא תראה אותי מתחתנת ומקימה משפחה. אבל שלא אדאג – היא תהיה שם איתי. בהכל.
סבתא נפטרה שלושה ימים מאוחר יותר,  כשהיא בת 86 ואני בת 24.
חמש שנים אח"כ, ב-1/3 (יום הולדתה של סבתא) הכרתי את אורי.
נישאנו בקיבוץ הגושרים, שבו נולד אורי  וגדל, כמה ימים לפני יום השנה ללכתה. בדרך לחתונה, עצרנו בבית העלמין באיילת השחר, הנחנו פרחים על קברה ואמרנו תודה.
היי שקטה סבתא. בחרת לי את האהבה הכי טובה וגדולה שיכולתי לבקש לעצמי.
3

 

נגה שנער-שויער חמש תמונות וסיפור
עם הלידות  למדתי שהלב הוא איבר מאוד גמיש והוא יכול להתרחב לאין קץ | אלבום פרטי

 

הילדים שלי.

כשיהלי נולד והניחו אותו בזרועותיי הרגשתי שמישהו לקח את עולמי, סובב אותו והניח אותו שוב בידי. עכשיו הוא בהיר יותר, עֹצמתי יותר וחשוף יותר.

עם הלידות של גוני וזֹהר למדתי שהלב הוא איבר מאוד גמיש והוא יכול להתרחב לאין קץ.

לפני ארבע וחצי שנים הצטרף למשפחה ג', ילד מפנימייה בישוב. אנחנו המשפחה המארחת שלו. בהתחלה היינו אוספים אותו אלינו פעם בשבוע לכמה שעות. היום הוא איתנו פעמים בשבוע ובסופי שבוע. ג' לימד אותי לפתוח את הלב.

יש לי 4 בנים. שלושה שילדתי ואחד שהצטרף ונכנס עמוק ללב. אחד ארוך שיער, 2 ג'ינג'ים ואחד סודני (לצערי איני יכולה לשים כאן תמונה שלו).

 

4

 

נגה שנער-שויער חמש תמונות וסיפור
כל ילד שנולד הביא איתו שפע וצמיחה | אלבום פרטי

KWALA
כל ילד שנולד הביא איתו שפע וצמיחה. העסק שלי נולד עם הילדים וצומח איתם.

כשהייתי בחופשת לידה עם יהלי הבכור, פנתה אליי חברה שקיבלה ממני כמתנת לידה אלבום שעיצבתי מעיסת נייר (בחיים לפני כן לא נגעתי בעיסת נייר ואין לי מושג למה הכנתי לה אלבום שכזה…). היא סיפרה לי שהיא מתחילה לעבוד במקום שנקרא "דיאדה" והם משתתפים באירוע מכירות גדול לילדים בנמל תל-אביב. היא שאלה האם אהיה מעוניינת לעצב אלבומים למכירה באירוע.

עם תינוק במנשא עיצבתי (בתוך שלושה שבועות) 50 אלבומים. באירוע עצמו נמכר אלבום אחד, ותוך שבוע מכרתי את כל השאר. פיניתי חדר בבית, השריתי מיליון ניירות במים ופתחתי עסק. קראנו לו בשם החיבה שקראנו ליהלי, שגדל במנשא כמו קוואלה קטן.

יהלי גדל בין צבעי אקריליק ואלבומים מתייבשים. בימים של טרום המצלמות והאלבומים הדיגיטלים, האלבומים שלי היו להיט. בהריון עם גוני עברנו מהמרכז לפרדס-חנה. הביקוש לאלבומים היה בשיאו. בחדר הלידה אני קבלתי צירים ואורי הזמנות…

התאקלמנו בפרדס חנה שהפכה לבית. הכרתי פה אנשים נפלאים וקהילת אמנים ענפה ותומכת שהפכתי להיות חלק ממנה.

בסוף ההיריון עם זֹהר, קבלתי טלפון מחברת הופ! (חשבתי שרוצים למכור לי מנוי וכמעט טרקתי). הם ראו את האתר שלי, אהבו את האנימציה שהייתה בו והציעו לי סדרת אנימציה של 32 פרקים המבוססת כולה על הדמויות בעיצובי. בחודש שמיני, התחלתי בפרויקט עיצוב של 150 דמויות, לוגו, פתיח וסוגר לסדרה. לסדרה קוראים "סיפורי בדים" והיא עדיין משודרת.

הילדים גדלו, הצורך של השוק באלבומים ירד ואני התחלתי לפסל בנייר לקהל הבוגר יותר, ולעצב גופי תאורה מנייר. פתחתי סטודיו בפרדס חנה שבו אני יוצרת, מעצבת ומלמדת.

מדי פעם, אני עדיין מסובבת את הראש, מחפשת תינוק זוחל בין מאווררים ועיצובים מתייבשים…

 

5

 

נגה שנער-שויער חמש תמונות וסיפור
יצרתי סדרה של פסלים שכולה געגועים לפראות | צילום: אלה פאוסט

 

געגועיי לפראות.
הייתי ילדה פראית. טום בוי. רצה, קופצת, משחקת עם הבנים בחמש מקלות וגוגואים. מטפסת על עצים, בודקת גבהים. שם החיבה שלי היה 'חיה רויע' (חיה רעה ביידיש).

עם השנים התמתנתי, מסגרתי את עצמי בתוך מסגרת. מתנהגת "כמו שצריך". גם היצירה שלי תמיד אופיינה בצבעוניות רבה, מדויקת, עמוסה בפרטים עדינים. כמו שצריך. כמו שיפה.

לפני חצי שנה, ביחד עם לימודי "ימימה", חזרתי לילדה ההיא. במשך חודשיים נסגרתי בסטודיו, משאירה את העולם בחוץ. בעבודה מדיטטיבית, משחררת ומרגשת יצרתי סדרה של  כ-40 פסלים שכולה געגוע לפראות. שוברת מוסכמות של עצמי, לא מתחשבת במה שיאהבו, במה שצריך.

על כל אחד מהפסלים מצויר בעדינות, בקווים בשחור ובלבן, העולם הפראי, הבועט, השואג והעולץ שם עדין נמצא עמוק בפנים.

בימים אלו אני מוציאה לאור גוף עבודה חדש של ציורים על אטלס ישן שגם הם געגוע לילדה ההיא.

 


 

אהבתם את חמש התמונות של גליה? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.

אולי תרצו לראות גם את חמש התמונות של גילת אורקין.

רוצים לקבל תמיד את כל הסיפורים לפני כולם? הירשמו כאן למטה – הסיפור הבא כבר בדרך אליכם!

 

 

תגובות

תגובות

השארת תגובה