תַּכִים ופרחים #8
סְתָיו בְּחַלּוֹנוֹת וּבִלְבָבִי
איור: אורית עריף, מתוך מיזם "זיכרון עוטף"*
סוף הסתיו; בעצם כבר חורף.
כמעט שלושה חודשים מאז שהתהפך עלינו העולם.
מצב צבירה: בכי; הרבה.
אני מספרת לעצמי שזה פשוט עוד שלב בתהליך העיבוד של האסון שקרה לנו. אבל עמוק בפנים אני יודעת, שהכל מחלחל פנימה. שמדובר בטראומה שכוללת מגוון מורכב מאוד של אובדנים, והבנה מאוד ריאלית, שמה שהיה כבר לא יהיה לעולם.
כפר-עזה, הקיבוץ האהוב שגדלתי בו; שלא היה מקום אחד אחר בעולם שהרגשתי בו בטוחה כמו בו; ולא משנה שאני לא שם כבר המון שנים, נשארתי קשורה אליו בכל נימי נפשי. הזוועות שקרו שם נטלו ממני כל תחושת ביטחון.
אנשים שאהבתי, ואינם. וחסרונם צורב בימים האלה עוד הרבה יותר. כי האנשים האלה אהבו אותי, וראו אותי בעיניים הטובות, שמיוחדות רק להם, ותמיד היו להם חיבוק, ומילה טובה, וחום שגרמו לי להזדקף ולהרגיש ראויה ושווה ונוכחת בעולם הזה. וביום הארור ההוא התפללתי כל-כך לשלומם, וזה לא עזר. אחד אחרי השני התבררו השמות. אורם כבה, ועמו התעמעם גם האור שלי ללא תקנה.
האנשים והילדים שנחטפו מביתם, ובקלות איומה הועברו כמה קילומטרים מערבה, ועולם שלם הפריד ומפריד בינינו. איזה נס, הם, אלו שהצליחו לחזור. איזה אסון קרה לנו, שוב, עם טרגדיית הירי בשלושת החטופים. איזו חובה מוטלת עלינו, לא לנוח שעד שיחזרו כולם. בלעדיהם אין לנו זכות מוסרית על המדינה הזו שקמה מאפר, ותצטרך לקום ממנו שוב.
ההורים שלי, שניצלו בנס גדול, אבל ביתם היפה והנעים, שהיה המרכז של משפחתנו, שבילינו בו ולצדו שבתות וחגים נעימים וכל-כך טעימים; והילדים שלנו רצו אליו בשמחה, ויצאו ממנו לאינספור טיולים ברחבי הקיבוץ, שהכירו בו כל פינה ואהבו והיו קשורים אליו בעבותות נפש – הבית שלהם הופצץ, נשרף ונחרב. מאומה לא נותר ממנו. הכל עלה באש ונעלם בעשן, ולבנו נקרע לגזרים.
ואני; מעגל שני. מאז שסיימתי את הלימודים לא גרתי שם. לא חייתי ועבדתי וגידלתי ילדים עם הקהילה הזו. ובכל זאת, נשארתי מחוברת אליה ברמה מספקת בשביל להרגיש קרוב-קרוב את הכאב, והאימה, והצער, וחוסר הוודאות, וחוסר התוחלת, ותחושת הבגידה שההחלמה ממנה לעולם תהיה חלקית בלבד. והיעדר תפקיד מוגדר בתוך האירוע הזה. ומועקה מתמדת, כי אני לא עושה מספיק. וההבנה הריאלית והמפוכחת, שגם היכולות שלי נפגעו, לפחות זמנית.
בבסיס שלי אני טיפוס שורד. חלק מהמורשת של שנות הינקות והילדות בלינה המשותפת, והצורך לדאוג לעצמי מגיל צעיר מאוד. זה עבד לי לא רע עד עכשיו; זה עובד בהצלחה חלקית מאז ה-7/10. המכה שחטפנו היא פשוט קשה ומורכבת מדי.
אז אני עושה את מה שאני יודעת הכי טוב במצבים האלה – אני רוקמת. כבר מזמן למדתי שזו התשובה והתרופה הכי טובה שלי להפגת מתחים וחרדות. בהתחלה לא הצלחתי. פתאום הכל הרגיש לי מורכב ותובעני מדי. לאט לאט יכולתי לחזור לרקום, להרגיש, לצלם.
בתוך כל הקושי, קורים גם דברים חדשים. לראשונה אני עובדת על רקמה שמקורה לא בהדפס קיים, אלא בהדפסים שאני יוצרת בעצמי, בהשראת איורים בוטניים וצילומים שלי. עולמות חדשים נפתחים בפניי, ואני פועלת בתוכם בתשוקה גדולה, חולמת על פריצת הגבולות של עצמי.
מעומק האפלה, הצבעים האלה של הסתיו הם הבחירה שלי בחיים של משמעות ושל שמחה.
השמחה עדיין רחוקה מאוד, בלתי מושגת כרגע.
אבל אולי עוד יבואו ימים.
הם חייבים להגיע.
כתבתי המון. עכשיו עלים ופרחים.
* "זיכרון עוטף" הינו מיזם איור של המחלקה לתקשורת חזותית ב"בצלאל", האקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, המבקש להנציח את יופיו של חבל הארץ עוטף עזה כפי שהיה לפני האסון בשבת ה-7.10.23, במטרה לגייס תרומות למען תושבי.ות העוטף שנפגעו.
האיור המצורף לפוסט הזה הוא של המאיירת והקומיקסאית בוגרת בצלאל אורית עריף, בת קיבוץ רוחמה, שבחרה לאייר את האסם של כפר-עזה, מסמלי הקיבוץ שלנו מאז ולעולם.
מיזם "תַּכִים ופרחים" שנולד בחורף 2022 מבוסס על:
> הדפסים מסדרת "פרחי ארצנו" בחנות 100% רקמה של עינת ספקטור (החנות הפסיקה לפעול בינואר 2024).
> הדפסים מבית היוצר של תמר נהיר-ינאי.
> דגמי רקמה שיצרתי בהשראת איורים בוטניים ותמונות שצילמתי.
כל רקמה מצולמת שלוש פעמים:
> בספרייה שלי, על רקע אוסף כלי הקרמיקה הישראלית שלי ואוספים נוספים.
> על רקע איורים בוטניים מאוסף פרטי, מבית היוצר של ברכה לוי-אביגד ורות קופל ז"ל, ושל טל-יה קריגר, בעלת Ink Flower, ועל רקע צילומים שלי.
> בטבע, בעונות הלבלוב והפריחה.
מוזמנים להמשיך לעקוב!
קראתם? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
מוזמנים לקרוא גם את הפרקים האחרים בסדרה:
> תַּכִים ופרחים #1 – איך מיזם נולד?
> תַּכִים ופרחים #2 – כבר הסתיו עכשיו
> תַּכִים ופרחים #3 – אח איזה חורף!
> תַּכִים ופרחים #4 – איך יודעים שבא אביב?
> תַּכִים ופרחים #5 – המֵמַד השלישי
> תַּכִים ופרחים #6 – לוקיישן, לוקיישן, קולאז'
> תַּכִים ופרחים #9 – "יֵשׁ רֶגַע קָצָר בֵּין אֲדָר לְנִיסָן"
> מעדיפים רק פרחים? – מוזמנים להיכנס ל-תַּכִים ופרחים – הגלריה
כמה יפה כתבת. וכמה אני שמחה שנחשפתי לבלוג הזה שלך עם היצירות המפעימות הללו. מבחינתי אני יכולה לשבת ולבהות שעות בצילומים וברקמות שיצרת. כל סדרה ממלאת בצבע את הלב החסר. תודה לך על השיתוף הכנה ומאחלת שיגיעו כבר בשורות טובות. המשיכי במסע הריפוי הייחודי שבחרת בו ובבקשה, המשיכי לשתף אותנו כי הוא עוזר גם לנו.
תודה נורית. כמה שאת מחממת לי את הלב. אני אמשיך בטוח. וגם אמשיך לשתף, כי זה לגמר חלק ממעגל הריפוי.
היכולת שלך נגה לתרגם מציאות למילים, תכים וצילומים – מדהימה אותי כל פעם מחדש. חיבוק גדול על הכל.
חיבוק גדול בחזרה, ותודה על הדברים החמים והמחזקים שלך. כמו תמיד, הם באים לי בדיוק בזמן.