לימונדה #7
מיכל בן ארי-מנור
> תעודת זהות
מיכל, בת 53, נשואה לעֹמרי ואמא של הדר (19.5) ותמר (16). גרה במושב הדר עם בעמק חפר.
> תקציר הפרקים הקודמים
יש לי תואר ראשון בקולנוע וטלוויזיה מאוניברסיטת ת"א.
בעבר הייתי שותפה בחברה למשחקי מחשב, תסריטאית בטלוויזיה, ועיתונאית במעריב וב-Ynet.
כיום אני יזמית, בעלת המגזין האינטרנטי רואה עולם, עיתונאית פרילאנס למגזינים בתחום התיירות בארץ ובחו"ל ומנהלת את קהילת בלוגרי הטיולים הישראלים.
> תרשים זרימה
מגיל צעיר ליוותה אותי התשוקה לעולם הגדול. סבי היה מביא לביתנו אטלסים וספרים על מדינות שונות, ואני הייתי בולעת אותם בשקיקה, כותבת סיפורים על החיים במדינות אחרות ומאיירת אותם בדגלי המדינות ובמאפיינים של כל מדינה. אהבתי לקרוא את שמות המדינות והערים השונות ולדמיין לעצמי איך נראים החיים במקומות הרחוקים הללו, ואיך מגיעים ממקום למקום. עד היום מפות (בעיקר גוגל מאפס) הן משהו שמרתק אותי.
כשבגרתי והקמתי משפחה, נהניתי לספר על הטיולים המשפחתיים שלנו לחו"ל בפורום באתר 'למטייל', ובמקביל כתבתי למדור התיירות של Ynet.
התשוקה שלי לטיולים והזיקה לעולמות הטכנולוגיה, הביאו אותי להחלטה לפתוח בלוג. ב-2013 העליתי לאוויר את הבלוג שלי רואה עולם. בהתחלה כתבתי על כל הטיולים שלנו לחו"ל, וכדי להוסיף ולגוון, התחלתי לראיין גם אנשים אחרים על הטיולים שלהם, וליצור כתבות רוחב שעסקו בנושאי נישה שעניינו אותי: טיולים עם ילדים ומתבגרים, עיצוב, תרבות, קולינריה ועוד.
טיול משפחתי לאנגליה | צילום: מיכל בן-ארי-מנור
כששאלתי את עצמי איך אני מתקדמת מכאן, הבנתי שחסרים לי סביבי אנשים וליתר דיוק, בלוגרים אחרים, שאני יכולה להתייעץ עמם ולשתף בשאלות ורעיונות. ב-2014 נרשמתי ל"פרלמנט" – קורס שנתי לבלוגריות של יונית צוק; המפגש עם עוד בלוגריות היה נקודת מפתח, שהביאה לי המון השראה ויצירתיות להמשך.
שם גם הבנתי, שהבלוג שלי הוא עסק ולא תחביב, וההתייחסות שלי אליו צריכה להיות בהתאם. העברתי את הבלוג מפלטפורמת בלוגר לוורדפרס – שם הייתה לי שליטה טובה יותר על האלמנטים הגרפיים, וגם נראוּת טובה בהרבה בגוגל – שתרמה לעלייה משמעותית במספר הכניסות לבלוג והרשמת מנויים חדשים.
ב-2015 הקמתי את קהילת הטיולוגים – קבוצת פייסבוק, שמטרתה תמיכה הדדית וקידום העשייה הבלוגית בישראל בתחום הטיולים. לימים עלה לאוויר גם אתר של הקהילה, המביא לקהל הישראלי אינדקס של הבלוגרים ואת התכנים שהם יוצרים.
מדיניות השמיים הפתוחים וכניסת טיסות הלואוקוסט לשוק התעופה העולמי, הביאו לגידול עצום במספר הנוסעים בעולם, ולמגוון רחב של יעדים חדשים; בנוסף, הרבה ישראלים הפכו לסוכני הנסיעות של עצמם והתחילו לטפל עצמאית בהזמנת טיסות ומלונות, השכרת רכב וכד'.
בתוך השפע הזה והצרכים החדשים שנגזרו ממנו, התקבעו הבלוגרים כמשפיענים ומעצבי דעת קהל, שהידע שלהם נחשב כבסיס אמין ועדכני לתכנון טיולים.
בשלב הזה הבלוג שלי כבר היה מבוסס וידוע, כולל מספר עוקבים מכובד; בזכותו התחילו לפנות אלי חברות ויזמי תיירות בבקשה שאשלב אותם בתוכן שלי. וכך השתלבו בבלוג גם כתבות של תוכן ממומן ואפיליאייטס;
ראיתי את זה כמהלך לגיטימי ומתבקש בהתפתחות של הבלוג לעסק כלכלי מכניס. יחד עם זאת, הקפדתי לבחור מותגים ותכנים איכותיים שהייתי בוחרת גם כלקוחה, ולכלול בכל כתבה תוכן מקצועי, המשלב מידע חיוני וטיפים של מומחים.
במקביל, וכחלק מהמודל העסקי של התרחבות לתחומים משיקים לעשייה שלי בבלוג, בחרתי להשתמש בידע הטכנולוגי שלי ובניסיון שצברתי, והתחלתי ללמד בלוגריות איך לפתוח בלוג ולהטמיע בו תוספים נדרשים, המיועדים לדיוור וליכולת ניתוח של תנועת הגולשים, קידום אורגני בגוגל ועוד.
בעקבות קשרים שיצרתי, לאורך השנים, בתערוכת התיירות השנתית בישראל IMTM, קיבלתי פניות מלשכות התיירות בערים במזרח ומערב אירופה להגיע אליהן לסיורי בלוגריות.
הנסיעות, שאליהן צירפתי עוד בלוגריות מתחומים שונים, ביססו עוד את מעמדי כבלוגרית תיירות מובילה, שמגיעה ליעדים חדשים ולא מוכרים לתייר הישראלי; נסעתי לוורשה, קראקוב וגדאנסק בפולין, קרלובי ווארי בצ'כיה, קובנה ווילנה בליטא, ועוד. הנסיעות הללו הובילו גם ליצירת כתבות פרילאנס לכלי תקשורת מובילים בישראל.
במרץ 2019, לרגל הפעלת קו טיסות ישיר לעיר, הוזמנתי לסיור באיינדהובן שבהולנד והתאהבתי; הרגשתי שמצאתי את המקום שהוא אני. פגשתי שם המון יצירתיות, טכנולוגיה וחדשנות, יכולת להתפתח ולצאת ממשברים באמצעות שיתוף פעולה בין חברות טכנולוגיות ומוסדות אקדמיים ועוד. איינדהובן היא בירת העיצוב של הולנד, וזה היה מבחינתי עוד בונוס משמעותי.
המארחים שלי היו לבביים מאוד; הרגשתי בבית וידעתי שאני חייבת לחזור לשם, ואכן חזרתי – הפעם על תקן עיתונאית שבאה לסקר את העיר לטובת כתבה ב"גלובס". בהמשך הזמנתי את נציגי התיירות באיינדהובן להגיע לסיור כאן, בחיפה.
צילום: תמרי סלונים-ליבס
תחילת שנת 2020, מצאה אותי בשיא של פעילות.
הבלוג של היה בשיא פריחתו, עם עשרות אלפי כניסות בכל חודש, ויצירת תוכן מניב הכנסה.
בחודש מרץ תוכננה לי נסיעה נוספת להולנד, להמשך העבודה של שיתופי פעולה עתידיים.
קהילת בלוגרי הטיולים צמחה ופרחה; נפגשנו הרבה, והחלפנו דעות ורעיונות להמשך ההתפתחות שלנו. ב-2019 קיימנו כנס מקצועי בשיתוף עם אוניברסיטת חיפה, ובינואר 2020 כנס מקצועי נוסף בתל אביב בשיתוף עם קולגות מהתחום, שבהם הושם הדגש על מקומם של הבלוגרים כמשפיענים ומעצבי דעת קהל והתנהגות צרכנים.
צילום: אלבום פרטי
המשכתי לבסס את מקומי כעיתונאית מוכרת בתחום התיירות; כתבה גדולה שלי על העיר סן סבסטיאן התפרסמה ב"גלובס" וכתבות נוספות, בשיתוף עם חברת תעופה מובילה, התפרסמו במקביל;
צילום: מיכל בן ארי-מנור
בנוסף הוזמנתי להתארח מספר פעמים במגזין טרמינל ברשת 13, שם סיפרתי, בכל פעם, על יעד אחר.
הרגשתי שעבודה קשה של שנים מתנקזת לעסק כלכלי, שבו אני מתפרנסת ממה שאני הכי אוהבת לעשות.
> ואז הגיעה הקורונה
בתחילת מרץ התבטלה הטיסה המתוכננת שלי להולנד; עשרה ימים לאחר מכן נכנסנו לסגר כללי.
מהר מאוד התברר, שתחום התיירות הוא אחד הנפגעים הראשונים והעיקריים מהקורונה. הרגשתי דיכאון עמוק; אני זוכרת את עצמי מדברת עם חברה, קולגה שעוסקת גם היא בתחום התיירות, ושתינו שאלנו את עצמנו מה יהיה עכשיו, ומי אנחנו, ללא הזהות שבאה עם העיסוק שלנו.
אני אדם מתוכנן מאוד, שטבלאות אקסל הן נר לרגליו, ולכן הכי קשה מבחינתי היה חוסר הודאות; לא ידענו כמה זמן זה ייקח, מתי יחזור עולם התיירות לפעול, וכמה זמן ייקח לו להשתקם ולחזור לפעילות מלאה.
לאחר זמן קצר התעשתי, ונכנסתי בחזרה למוד של עשייה, כדי לא לשקוע. שאלתי את עצמי מה מעניין עכשיו אנשים, ויצרתי בבלוג תכנים רלוונטיים לתקופת הקורונה. העליתי לאוויר מדור חדש, שבו ראיינתי מומחים ואנשים מהתחום; וכתבתי על המקומות שלמרות הקורונה הצלחתי להגיע אליהם – בהתחלה ליד הבית בעמק חפר, ובהמשך ברחבי הארץ.
קהילת הטיולוגים שקקה פעילות ושיח מתמשך; כולנו היינו באותו המצב – כל מה שתכננו התבטל והוקפא, וכולנו ישבנו בבית ושאלנו את עצמנו מה יהיה; עלו שם המון שאלות של מהות: על יצירת מודל עסקי ואפיקי פרנסה עתידיים, שאלות של אתיקה מקצועית ועוד; בעקבותיהן קיימנו מפגשי זום (מיזם של שותפתי לניהול הקהילה, זיוה רענן) שבהם הרצו חברי הקהילה.
השיח בינינו הוליד גם פרויקטים יצירתיים, למשל: "Travel memories @ Covid-19 solidarity" שעלה באתר שלנו – פוסט מחווה של סולידריות עם מדינות אחרות בעולם, המתמודדות עם הווירוס; כל בלוגר בחר מדינה שאליה הוא מתגעגע, ויצר תמונה שלה באמצעות מזכרות וחפצים. בזכותה של חברת הקהילה, העיתונאית מירב קשי-טלמור, הפרויקט תועד גם בכתבה "עד שנחזור"ב-Ynet.
כשהגיעו ההקלות בסגר, התחלנו לקבל הזמנות מגורמים ויזמי תיירות בארץ, שהרבו להזמין אותנו לסיורים בתמורה לתוכן כתוב.
בהמשך עלתה לאוויר גם כתבה שלי על איינדהובן בימי קורונה במגזין בינ"ל, וקיבלתי פניה משגרירות הולנד בישראל, בהצעה לראיין עבור IDIC – Israeli Dutch Innovation Center – אתר שעוסק בשיתוף פעולה בין הולנד לישראל בנושאי חדשנות. זה התאים לי בול והכל התחבר לי: הניסיון בראיונות עיתונאיים, ההיכרות עם הולנד וההולנדים והחיבה המתמשכת שלי לטכנולוגיה וחדשנות.
קצת לפני הסגר השני, טסתי ליוון ביחד עם עוד שלוש חברות בלוגריות. זו הייתה עבורי נקודת השיא של שנת הקורונה. החופש לטוס ולטייל חסר לי מאוד; הרגשתי שאני שוב נושמת. כמה חודשים לאחר מכן הגיעו החיסונים, והתחלנו לראות את האור שבקצה המנהרה ולתכנן את החיים שאחרי הקורונה.
> היום שאחרי
ההזמנות הרבות בתקופת הקורונה לסיורים ולסיקור יעדי תיירות בישראל, גרמו לנו להבין שוב את הכוח וההשפעה של התוכן שיוצרים הבלוגרים, והתנועה הכלכלית שמגיעה בעקבותיו.
מאחר ועבורנו מדובר לא בתחביב, אלא במקור פרנסה, הבנו שצריך לשנות את המודל הקיים, ולקדם התנהלות שבה אנחנו מקבלים תשלום על התוכן שאנו יוצרים. זה לא קל לשנות את צורת החשיבה של השוק, אבל זה מתחיל לקרות ואני רוצה לציין לשבח בהזדמנות זאת את פועלה של דנה חפצדי שמצליחה לעשות שינוי בהקשר הזה בירושלים.
לפני כחודש התקיים בקמפוס הנמל של אוניברסיטת חיפה, בשיתוף הפקולטה למדעי החברה וקהילת הטיולוגים, כנס בלוגרים-אקדמיה מס' 2 שבו עסקנו, ממבט מקצועי ואקדמי, בתפקיד של תוכן תיירותי במצבים של אחרי משבר, ובקידום מקומם של הבלוגרים כבעלי מקצוע שמניב הכנסה.
לאט-לאט העולם מתחיל להיפתח שוב; באפריל 2021 נסעתי כעיתונאית להולנד, לקוקנהוף ואלסמיר, ביחד עם קולגה עיתונאית, אינגה מיכאלי, כדי לסקר את פריחת הצבעונים.
בסוף יוני טסתי לכרתים לסקר ריזורט של רשת מלונות Domes.
הקמתי אינדקס ייחודי שמרכז יזמים בתחומי התיירות (מתכני טיולים, מדריכי סיורים ומארגנים של טיולי קונספט). אני פועלת בשיתוף פעולה עם קולגות כדי ליצור מיזמים נוספים שישלבו את החיבה שלי לטכנולוגיה וחדשנות, עם נגיעה לתחומי הלייף סטייל, נסיעות ליעדים המשלבים את כל אלה והכתיבה עליהם.
ברור לי שייקח עוד זמן עד שעולם התיירות יחזור לפעול באופן מלא, אבל עכשיו אני כבר יודעת שהוא יחזור; אני מזהה אצל אנשים צמא אדיר לנסוע לחזור לנסוע ולטייל. המשבר הזה רק חידד והדגיש לי כמה אני מחוברת למה שאני עושה ואוהבת את התחום הזה שבחרתי לעסוק בו, ועל המקום המרכזי שהוא תופס בחיי.
> עצת הזהב שלי
> אסור לשים את כל הביצים בסל אחד – בשנים שבהן הבלוג שלי הפך לעסק, ובעיקר בתקופת הקורונה, למדתי שחשוב לפזר את הפעילות שלנו בין תחומים שונים, ולהמשיך להתפתח כל הזמן למקומות שמעניינים אותנו, שבאים לנו בקלות ועשויים להקנות לנו ערוצי פרנסה מגוונים.
> "חדר דיגיטלי" משלך – אם יש משהו שהקורונה לימדה אותנו, זה לסמוך רק על עצמנו ועל מה שכן תלוי בנו. בנתונים האלה, נכס דיגיטלי משלנו, שהוא בעצם כלי תקשורת עצמאי שיש לנו את השליטה עליו ואינו נתון לגחמות של טייקונים, הוא יקר ערך, ויכול להיות ההבדל שבין עוגמת נפש, לתוכן איכותי שיוצא לעולם על בסיס קבוע.
> תוכן הוא עדיין המלך – למרות התחושה שפייסבוק ואינסטגרם הרגו את הבלוגים, ניסיוני מלמד שהם לגמרי כאן, חיים ובועטים. הבלוגים, ודאי בתחום התיירות, הפכו למקור מידע שמחליף את הספרים. זאת ועוד: אנשים ימשיכו לחפש מידע בגוגל, ועם קידום נכון והיצע של תכנים רלוונטיים ירוקי עד, יש לנו סיכוי מצוין להגיע בצורה מדויקת לקהל שלנו, ולקיים עמו מערכת יחסים ארוכה ומספקת לכל הצדדים.
> קהילה זה מאסט – אני לא סוליסטית; לא אוהבת לעשות דברים לבד גם בשגרה, וודאי שלא בתוך תקופת משבר. קהילת הטיולוגים שאותה הקמתי הייתה לי, בתקופת הקורונה, משענת ומקור בלתי נדלה לתמיכה משמעותית, ובדיעבד גם מנוע לצמיחה ולהתפתחות חשובה לעתיד. אז העצה שלי היא למצוא לעצמנו קהילה שבתוכה קורים לנו כל הדברים האלה, ובשעת משבר יכולה להיות ההבדל בין שקיעה לזריחה.
> וגם קולגות שהן חברות – ובתוך הקהילה שאליה אנחנו משתייכים, כדאי למצוא כמה אנשים קרובים שהם משענת יציבה וכיף גדול, ברמה היומיומית והמקצועית. למשל: הקורונה, הביאה לחיי את שילה (בעלת הבלוג לטייל עם שילה), שגרה קרוב אלי, ולכן יכולנו להמשיך להיפגש. גילינו שטוב לנו להיות ביחד ולטייל ביחד; וברור שאני לוקחת אותה איתי גם להמשך,וגם את עינת הרשקו וטליה קליין-פרז, שותפותיי לארגון הכנסים.
> לשתף בידע שלנו – לניסיון שצברנו יש המון ערך גם עבור אחרים. לא צריך לפחד מלשתף את הידע שלנו, אבל ברור שזה צריך להיעשות בצורה מבוקרת ובמינונים נכונים שמתאימים לנו. חשוב להבין, שגם אם אין לשיתוף כזה תוצאה מיידית, הוא בבחינת "שלח לחמך על פני המים" – ועשוי להביא לתוצאות בהמשך.
> להיות כל הזמן בתנועה – אני חושבת שחשיבה יצירתית סדירה מביאה לתנועה, שלא באמת מושפעת מתנודות חיצוניות. לכאורה, הקורונה עצרה לכולנו את החיים, ודאי לעוסקים בתחום התיירות; למעשה, אלה מאיתנו שהמשיכו לייצר תנועה גם בתוך התנאים החדשים, המשיכו להתפתח והיציאה שלהם כעת מהמשבר קלה וזורמת יותר.
את מיכל אפשר למצוא:
במגזין רואה עולם
באינסטגרם
בפייסבוק
קראתם? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
מוזמנים גם לפרקים האחרים:
לימונדה #1 – סיון קונוולינה-מינקובסקי
לימונדה #2 – עינת ספקטור
לימונדה #3 – גלית אקרמן-ברש
לימונה #4 – איילת ונציה
לימונדה #5 – אוריין צ'פלין
לימונדה #6 – נתלי תמיר
לימונדה #8 – שלי דהרי
לימונדה #9 – שלומית יפת-ביאליק
לימונדה #10 – גלי הדרי-היינריך
לימונדה #11 – נתנאלה כחלון-לוי
לימונדה #12 – חן קוטלר
לימונדה #13 – איה תמרי
לימונדה #14 – גילת זעירא