לימונדה #3
גלית אקרמן-ברש

 

לימונדה - נגה שנער-שויער
גלית אקרמן-ברש | צילום: עדי הלמן

 

> תעודת זהות

גלית, בת 47, נשואה לאייל ואמא של עילי (18.5), הלל (16) ובניה (ביני, 11). גרים בבית לחם הגלילית.

 

> תקציר הפרקים הקודמים

אני בעלת תואר ראשון במנהל עסקים עם התמחות בשיווק ומערכות מידע מהמכללה למנהל, ותואר שני בייעוץ ארגוני מהמרכז הבינתחומי.

בעבר
> תפקידי שיווק שונים בחברות הייטק ופיננסים.
> מנהלת שיווק בגלידת שטראוס.

בשנת 2007 יצאתי משטראוס, אחרי שבע שנים, אל הלא נודע.

כיום
> מרצה ומנחת סדנאות לתקשורת אנושית וטבעית, סטוריטלינג והעברת מסרים בתוך הארגון למגזר העסקי  והחברתי – אתר מילה שלי

> מ-2018 שותפה במיזם יוצאים לאור – סיפורים ששווים הרצאה.

> מ-2019 מנהלת-שותפה של קהילת Walk the Talk ומנחת סדנאות למיתוג אישי.

> מרצה ומנחת סדנאות לכתיבה שיווקית ואישית, סטוריטלינג והצגה עצמית למגזר הפרטי ומנהלת קהילת קבוצה לאימוני כתיבה וקצת שיווק.

> מוציאה לאור של מילה שלי – חוברת לסדנת כתיבה ביתית שכוללת 47 תרגילים והרבה השראה.

> מ-2021 מרצה במרכז הבינתחומי במסלול לתואר שני בייעוץ ארגוני.

> בלוגרית, בעלת הבלוג מילה שלי.

> מנהלת השיווק של זמן זיתים – העסק המשפחתי לייצור שמן זית.

 

> תרשים זרימה

שני חלומות ברורים ומובהקים ליוו את שנות ילדותי ונעוריי. האחד – לעזוב את בית לחם הגלילית, המושב בעמק יזרעאל שבו גדלתי (ונראה לי כמו חור בסוף העולם), ולצאת אל העולם הגדול.  והשני – להיות מנהלת מותג גבינת סקי בשטראוס. למה דווקא גבינת סקי? שאלה טובה(:

 

לימונדה - נגה שנער-שויער
ילדות בבית לחם הגלילית | אלבום פרטי

 

בגיל 27, עם תואר ראשון בשיווק ולאחר כמה שנים של עבודה בהיי טק ובתחום הפיננסים, הגעתי לראיון עבודה בגלידת שטראוס; כלומר – לחצי שנה של ראיונות עבודה, שבכולם אמרתי את אותו הדבר: "אני לא יודעת כלום אבל לומדת נורא מהר. תוך חודשיים-שלושה תקבלו אותי עם כל היכולות והכישרון שלי". הייתי צעירה ונאיבית ופשוט עפתי על עצמי; וזה עבד.

התקבלתי לעבודה כמנהלת מותג "מגנום" ואחרי חודש, בערך, גיליתי שאני בהיריון, בשבוע 16.
חלום חיי התנגש לו עם המציאות ונכנסתי להיסטריה. למזלי, מנהלת משאבי אנוש והמנכ"ל הרגיעו אותי, תמכו בי מאוד ואפילו קידמו אותי בחופשת הלידה לתפקיד מנהלת תחום, בתוך פחות משנה בחברה.

 

לימונדה - נגה שנער-שויער
עם הבן הבכור עילי | אלבום פרטי

 

עבדתי עד חדר הלידה וגם מתוכו, ולאחר פחות משלושה חודשי חופשת לידה עם עילי חזרתי לעבודה, לתפקיד החדש. פרחתי; במשך שבע שנות עבודתי בשטראוס מילאתי גם תפקידי רוחב – הייתי אחראית על תחום המחקר ועל צוות במפעל, שהוציא תחת ידיו שלושים מוצרים חדשים בשנה, הפקתי מסיבות עיתונאים, מסיבות עונתיות של החברה ועוד; הייתי חלק מעתודת הניהול בחברה וקיבלתי פידבקים מעולים, מקצועית וחברתית.

גרנו בתל-אביב; אחרי עילי נולדה לנו הלל; אייל עבד בהיי טק במרכז והיה שותף פעיל בניהול הבית. הרגשתי שפיצחתי את הנוסחה של איך מנהלים קריירה במקביל למשפחה וגידול ילדים; החיים שלי נראו בדיוק כמו שחלמתי.

ואז קרו כמה דברים.

ב- 2006 החלטנו לעזוב את הדירה שלנו בתל-אביב וחזרנו לצפון, לבית לחם הגלילית. זו הייתה החלטה לא קלה, אבל אייל וההורים שלי, שקלטו שאני מהססת, ניצלו את ההזדמנות וסגרו הכל לפני שהבנתי מה קורה.

 

לימונדה - נגה שנער-שויער
עם אייל והלל בבית לחם הגלילית. "בהתחלה אמרתי לעצמי שזה רק שינוי גיאוגרפי" | אלבום פרטי

 

בהתחלה אמרתי לעצמי שזה רק שינוי גיאוגרפי, ושנינו נוכל להמשיך את הקריירות שלנו במרכז כמו קודם, אבל זה לא עבד. הנוסחה שחשבתי שפיצחתי נשברה. אייל עבד במרכז ונסע המון לחו"ל, ואני מצאתי את עצמי מג'נגלת בין העבודה והנסיעות לגידול הילדים. הרגשתי חריגה; אני זוכרת שעילי אמר לי שהוא הילד היחיד שגם נשאר בצהרון וגם לא באים לקחת אותו בארבע וחצי. הרגשתי שאין לי אוויר; רגע לפני הקידום לתפקיד הבא, הודעתי שאני עוזבת.

עזבתי הכל – ולכלום. בלי שום תוכנית באופק.
הייתי שלמה עם ההחלטה ולא היו בי חרטות, אבל זאת הייתה פרידה ארוכה ועצובה. עזבתי משהו שמאוד אהבתי והייתי טובה בו, לאימהוּת; שנים אח"כ עוד חלמתי שאני חוזרת לעבוד בשטראוס.

חיפשתי מה לעשות. ידעתי שלא אוכל לחזור להיות שכירה, כי בתוך הקונפליקט בין קריירה לאימהות מבחינתי לא היה קונפליקט – ידעתי שלא אתן למישהי אחרת להיות אמא במקומי. ניסיתי להרים כל מיני מיזמים, ושום דבר לא הצליח. הייתי מתוסכלת מאוד; בגיל 29 הייתי חלק מרשימת הצעירים המבטיחים של גלובס, ועל גג העולם. בגיל 36, אחרי שעברנו לבית משלנו ונולד לנו ביני, חשבתי לעצמי שהשיא מאחוריי ואין הרבה מה לעשות.

 

לימונדה - נגה שנער-שויער
מתוך "גלובס", 2004 | "בגיל 29 הייתי חלק מרשימת הצעירים המבטיחים של גלובס ועל גג העולם."
לימונדה - נגה שנער-שויער
עילי, הלל וביני. "ידעתי שלא אתן למישהי אחרת להיות אמא במקומי" | אלבום פרטי

 

כשביני טיפונת גדל, ניסיתי להשקיט את כל הרעש הזה שהיה לי בראש ונרשמתי ללימודי תואר שני בייעוץ ארגוני. רציתי שיניחו לי עם השאלות ובעיקר שאניח לעצמי. זו הייתה תקופה טובה; נהיה לי שקט  בצורה של אישור חתום שעכשיו אני סטודנטית, ובמקביל קיבלתי פידבקים טובים מאוד מהמרצים ומחבריי ללימודים. פתאום חזר לי הגרעין של הביטחון העצמי, זה שאיתו הגעתי לשטראוס; ולמדתי שם המון.

משטראוס יצאתי עם הרבה אגו; המפגש עם החבר'ה הצעירים בלימודים, גרם לי להסתכל על אנשים ועל דברים מעבר לטייטלים, ולראות אותם כמו שהם באמת. שם למדתי שאנשים לא רוצים ולא צריכים שתגידי להם מה לעשות, אלא שתקשיבי להם. ושרק הקשבה אמיתית, אותנטית ופעילה שכזו, תביא אותם למצוא את כל התשובות בתוכם. זה בעצם הבסיס לכל מה שאני עושה היום.

ועוד דבר שחשוב לי להגיד: הייתה לי הפריבילגיה להתרכז בלימודים; אייל אפשר לי לעבור את התהליך בשקט ובלי לחצים, וכל הזמן האמין בי וידע שאוכל להצליח שוב.

 

לימונדה - נגה שנער-שויער
גלית ואייל. "האמין בי וידע שאוכל להצליח שוב" | צילום: עדי הלמן

 

סיימתי את התואר ועדיין לא ידעתי מה אני עושה עם עצמי.

כל החיים שלי כתבתי באופן טבעי, ללא מאמץ, לא פעם "על הדרך", תוך כדי עיסוקים אחרים שלי. ידעתי שיש לי כשרון לכתיבה וגם הרבה ידע ואינטואיציה בתחום השיווק, ושאני צריכה לעשות עם החיבור הזה משהו, אבל זה לא הספיק לי.

ואז, במקרה, הגעתי להרצאה של אריק זאבי. באותו יום (לאחרונה נפגשנו, וסגרתי מעגל כשסיפרתי לאריק על החלק שלו בסיפור שלי), התחברה לי החולייה החסרה: ידעתי שאני הולכת ללמד – להעביר את זה הלאה.

 

לימונדה - נגה שנער-שויער

לימונדה - נגה שנער-שויער
גלית ברש. מחברת שיווק למילים | "הבנתי שאני הולכת ללמד – להעביר את זה הלאה."

 

ב-2016 פתחתי את סדנת הכתיבה הראשונה שלי כאן בבית, ב"זמן זיתים".
הייתי בטוחה שיגיעו אליה רק מהאזור; כתבתי פוסט אחד והייתי בהלם. הסדנה נסגרה תוך כמה דקות ונשים שבכלל לא הכרתי רצו לבוא אלי. את מה שאני ראיתי כחיסרון – הן ראו כיתרון, לנשום קצת אוויר ולראות נופים אחרים.

מהר מאד התברר לי שיש בסדנאות משהו מעבר לכתיבה שיווקית – מענה לצורך רגשי עמוק, שפחדתי ממנו ונמשכתי אליו בו זמנית. בסוף אותה שנה, נפתחה גם סדנה שנתית שיצרה המשכיות לבוגרות הסדנאות. פתחתי קבוצת פייסבוק – אימוני כתיבה וקצת שיווק, שהפכה לקהילה חזקה ונאמנה מאוד, שמלווה אותי מאז.

במלאת שנה לפעילות סדנאות הכתיבה, הרגשתי שאני רוצה לחגוג, והזמנתי את הקהילה שלי למפגש יום הולדת, בצפון כמובן, שאליו הגיעו מעל ל-100 נשים.

ב-2019 הוצאתי לאור את מילה שלי – חוברת מקיפה עם עשרות תרגילים והשראה לכתיבה אישית שבעצם מרכזת את כל הכלים, העקרונות והתובנות שלי.

 

לימונדה - נגה שנער-שויער
סדנת הכתיבה השנתית. "משהו מעבר לכתיבה שיווקית" | צילום: עדי הלמן
לימונדה - נגה שנער-שויער
יום הולדת שנה לסדנאות הכתיבה. "באו מעל ל-100 נשים" | צילום: עדי הלמן
לימונדה - נגה שנער-שויער
חוברת "מילה שלי" | אלבום פרטי

 

באחת הסדנאות הכרתי את איריס יוגב (שראיתי פעם ראשונה באותה הרצאה של אריק זאבי), מומחית לפיתוח תוכן ובניית הרצאות, שהייתה גם שותפה בסוכנות מרצים. איריס הציעה לי לפתח יחד מיזם לבניית הרצאות, וכך למעשה נולד – יוצאים לאור – סיפורים ששווים הרצאה.

ב-2018 פתחנו את המחזור הראשון של קורס הדגל שלנו – תהליך של חקירת התמה האישית והסיפור האישי  ובניית הרצאה. מאז עברנו יחד שלוש שנים של עבודה והתפתחות; פיתחנו מודל לחקירת תמה, התחלנו לעבוד גם בארגונים ועמותות, ולהכין מרצים. פיתחנו קורסים בזום לחקירת תמה וגם את "כל הסודות לבניית הרצאה" עם משתתפות מכל העולם; בימים אלה אנחנו פותחות, בהתרגשות גדולה, את המחזור ה-11 של יוצאים לאור.

כיום יש לנו למעלה ממאה בוגרים, שיתופי פעולה מרגשים, חיבורים ובעיקר תחושה שאנחנו מצליחות לעזור לאנשים להתקרב לשליחות שלהם ולהבין מה התמה שלהם בחיים, ואיך היא מחוברת לפחד שלהם וגם לכוח העל שלהם. זה מרתק, מסעיר, מטלטל ומרגש ומחבר אותי לאותם שנים, נטולות משמעות, בהן הרגשתי שאני זורקת אבן למים וכלום לא קורה; עכשיו אני מנסה לעזור לאנשים להגיע לנקודה שבה עוד ועוד מעגלים יתחברו ויפתחו להם.

 

לימונדה - נגה שנער-שויער
כך נולד מיזם "יוצאים לאור". גלית ואיריס | צילום: שרון הורביץ
לימונדה - נגה שנער-שויער
טקס הסיום של "יוצאים לאור" | צילום: לירון כהן-אביב
לימונדה - נגה שנער-שויער
בוגרי קורס "יוצאים לאור". "כיום יש לנו מעל ל-100 בוגרים" | צילום: עדו לביא
לימונדה - נגה שנער-שויער
"עכשיו אני מנסה לעזור לאנשים להגיע לנקודה שבה עוד ועוד מעגלים יתחברו ויפתחו להם" | צילום: מיטל דור

 

במקביל לעשיה האישית שלי, הקמתי ביחד עם דקלה גולדשטיין-מלמוד, אריאלה דניאלי ואפרת פניגזון את Walk the Talk – קהילה שנותנת במה לזוויות שונות בעולם המיתוג האישי ומאפשרת למידה, דיון ושיתופי פעולה סביב עולם התוכן הזה.

 

לימונדה - נגה שנער-שויער
מנהלות קהילת Walk the talk. מימין: אפרת פניגזון, דקלה גולדשטיין-מלמוד, גלית אקרמן-ברש. במרכז: אריאלה דניאלי | צילום: עדי הלמן
לימונדה - נגה שנער-שויער
מרצה בכנס למיתוג אישי של קהילת Walk the talk | צילום: עדי הלמן

 

בעקבות הסדנאות למגזר הפרטי, התחלתי להנחות גם סדנאות בארגונים; כיום זהו חלק משמעותי בעשייה שלי. בין לקוחותיי: חברות תרופות, חברות הייטק, פיננסים, אקדמיה, ארגונים חברתיים ועוד.

 

> ואז הגיעה הקורונה

הסגר הראשון תפס אותי עמוסה בפרויקטים שונים: איריס ואני היינו באמצע מחזור מס' 8 של "יוצאים לאור", במקביל להכנת אירוע ליום האישה בדלתא גליל.
קיימנו אירועים רבעוניים של קהילת Walk the Talk, והיו לי סדנאות והרצאות מתוכננות בארגונים.

 

לימונדה - נגה שנער-שויער

לימונדה - נגה שנער-שויער
קורס "יוצאים לאור". "הסגר הראשון תפס אותי עמוסה בפרויקטים שונים | צילום: לירון כהן-אביב

 

כשהכל התחיל הייתי בסוג של הכחשה – לא ראיתי מה עומד לקרות; למזלי, איריס דווקא הבינה מצוין, וקיבלנו החלטה שאנחנו עושות את מה שאפשר, ולא מתעסקות במה שלא.

העברנו את קורס "יוצאים לאור" לזום. זה לא היה פשוט; המשתתפים מאד התנגדו, והייתה גם הדילמה של איך נקיים את אירוע הסיום של הקורס – זה תמיד היה אירוע מרגש מאוד עם קהל. אבל היה לנו חשוב להתאים את עצמנו למציאות החדשה ולהראות לבוגרים שאנחנו לא מוותרות.

בדיעבד, זה היה אירוע מכונן; המשתתפים עלו להרצות, אחד אחרי השני, בזום. זה היה ערב מרתק ואמירה חזקה מאוד שלנו לכל בוגרי "יוצאים לאור" מכל הקורסים. כשהסגר הראשון נפתח, לא וויתרנו ועשינו להם גם אירוע סיום פרונטלי, עם קהל באולם.

בתוך תקופת הקורונה הפעלנו עוד קורסים, גם בזום וגם פרונטלי; כל פעם מחדש תמרנו במסגרת המגבלות.

במקביל ותוך כדי, פיתחנו את המודל לחקירת תמה והעברנו שני קורסים בזום, שבהם אנחנו עוברות עם המשתתפים תהליך רגשי עמוק וחשוף שלב אחר שלב, וממש לא מזמן סיימנו קורס נוסף של "יוצאים לאור" בדלתא גליל לקראת יום האישה 2021, והשקנו גם קורס לבניית הרצאה לקהילת אורקה – עוצמה נשית חובקת עולם שבו פגשנו ונחשפנו אל נשים מכל רחבי העולם.

בהמשך יצרתי ביחד עם דקלה גולדשטיין-מלמוד מפגשים וקורסים בזום למיתוג עצמי שגם הוא זכה להצלחה גדולה. כל הסדנאות והקורסים שהעברתי גרמו לי להבין שאני מצליחה לעבור גם בזום, ונתנו לי המון ביטחון להמשך.

הקורונה גם העיפה קדימה את תחום הסדנאות בארגונים; הן ענו על הצורך של ארגונים לתת לעובדים שלהם תמיכה רגשית וכלים חדשים למצב שנוצר. ועכשיו, כשחסכתי זמן יקר בדרכים, יכולתי לתמחר אותן אחרת ולהעביר יותר סדנאות, שהביאו לשימור לקוחות קיימים ולכניסה של לקוחות חדשים.

עוד משהו קטן שעזר לי והיה מאד ספונטני ולא מתוכנן – עם הסגר הראשון, הרגשתי צורך לומר תודה; התחלתי לכתוב בקבוצת הפייסבוק שלי בכל יום תודה על רגעים קטנים מהיום; זה תפס, ואפילו ביקשו ממני להעביר סדנה על הוקרת תודה.

זה המשיך לרצון שלי לתת משהו לקבוצה; הצעתי סדנת כתיבה בזום של ארבעה מפגשים בשבוע, פלוס אחד בונוס במחיר מאד נגיש. חשבתי שזה יכול לעזור גם לאנשים אחרים להתחיל להיות בתנועה, ובזכות הזום יכולתי להציע סדנה במחיר נמוך.

ההיענות הייתה מהירה – 60 איש נרשמו לסדנה, ואחריה פתחתי עוד אחת ושוב נרשמו 60 איש. זה היה וואו, גם כלכלית, והבנה ראשונה על הכוח והאפשרויות שהשימוש בזום פתח בפנינו; פתאום יכולתי להגיע בבת אחת להרבה יותר אנשים.

 

לימונדה - נגה שנער-שויער
סבא יוסי והנכדים | צילום: עדי הלמן
לימונדה - נגה שנער-שויער
"אני מוקפת במשפחה שלי". עם ההורים, האחיות, האח ואחיינים במטע הזיתים המשפחתי | צילום: עדי הלמן

 

חשוב לי להגיד שבתוך המשבר הזה, היה לי גם הרבה מזל. הילדים שלי כבר גדולים ואייל (לפחות בהתחלה) גיבה אותי בבית, ויכולתי להמשיך לעבוד; הייתי עטופה בהורים שלי ובאחים שלי שגרים כאן, והטבע נשאר פתוח וקרוב; יכולנו לצאת אליו כל יום, והמרחב הזה נתן לכולנו הרבה אוויר ושפיות.

 

> היום שאחרי

זה מה שקרה, ומה שהבנתי ומה שיקרה בעקבות הקורונה:

> גמישות גם בבית – בתקופת הקורונה אייל היה יו"ר צוות צח"י ביישוב שלנו. בתוך העשייה שלו הוא נתקל בצורך מיידי להעביר עסקים לדיגיטל. זה הביא אותו ללמוד את תחום האוטומציה לעומק ולצאת לדרך חדשה; מה שאומר שעכשיו הוא גם הרבה פחות בבית.

> נגישות דיגיטלית – תוך כדי השנה הזאת, הפכתי את האתר שלי לחנות שניתן לרכוש בה את המוצרים שלי. בימים אלה אנחנו עובדות גם על אתר חדש ליוצאים לאור. את הקורס למיתוג אישי הפכנו למוצר "בינג'" שאפשר לרכוש. לאחרונה הודפסה מהדורה חדשה של חוברת "מילה שלי", שמאפשרת תרגול אישי בבית, וכמובן כל הקורסים שלי בזום, שמאפשרים לאנשים ללמוד ולתרגל מכל מקום בעולם.

אני לא חושבת שיש תחליף למבט עיניים, אבל השילוב בין שני העולמות מייצר מענה רחב למנעד של צרכים, וכולם לגיטימיים.

> ללמוד להעריך את עצמי ופחות לקדש את התוכן – לקח לי זמן להבין שמזמינים אותי ורוצים לפגוש אותי קודם כל בגללי. המצגת, התוכן והפורמטים שפיתחתי, נותנים לי ביטחון ופותחים לי דלתות, אבל הערך האמיתי שלי הוא הרבה יותר בסיסי ומגיע ביכולת לפגוש אנשים ממקום של הקשבה, לתת להם משוב אמיתי, לעזור לאנשים להבין מה הסיפור שלהם ואיך הוא מתחבר לייחוד ולעשיה שלהם.

 

> עצת הזהב שלי

תובנות שלי מהשנה האחרונה ולהמשך הדרך:

> אנרגיה ושחיקה – במאי 2020 העברתי 40 סדנאות. זו הייתה הצלחה ענקית, אבל היה לה מחיר. הנחיית סדנאות בזום שואבת ממני אנרגיה עצומה, ובקיץ הייתה לי נפילת אנרגיה – נגמרו לי הכוחות ועבדתי הרבה פחות. זה לימד אותי לשמור על האנרגיות שלי ולנהל אותן נכון כדי שאוכל להמשיך לאורך זמן, וכפועל יוצא מכך – ליצור לעצמי לו"ז שמתאים ליכולות שלי ומכיל גם כיסים למנוחה.

> לזרום עם הסיטואציה ולא לנסות להתנגד לה – זה ממילא לא עוזר, רק מבזבז לנו אנרגיה. מה שעבד אימצתי, ומה שלא – שחררתי בקלות. היו סדנאות שביטלתי, מוצרים שגנזתי, שיתופי פעולה שלא יצאו לפועל; יש בי אמונה חזקה שמה שצריך לקרות יקרה. זה לא שאני נחה ומחכה שהיקום יעבוד בשבילי, אבל אם משהו נתקע אני לא מתעקשת עליו, מאמינה שדברים צריכים לבוא בזרימה.

> חיבורים – לאורך זמן, קשה ליצור לבד, גם ברמת האחריות. החיבור עם איריס ביוצאים לאור ודקלה במיתוג אישי עבד מעולה כי אנחנו משלימות ומגבות אחת את השנייה, גם מאחורי הקלעים וגם בעבודה בזמן אמת.
שיתופי הפעולה עם קהילות כמו: Walk the Talk ואורקה אפשרו לי חשיפה לקהלים גדולים והביאו לעוד הזדמנויות לפעילות בעתיד.

 

לימונדה - נגה שנער-שויער
עם איריס יוגב. "החיבור בינינו עובד כי אנחנו משלימות אחת את השנייה" | צילום: לירון כהן-אביב

 

> אני לא מושלמת, וזה בסדר – למדתי לחיות עם זה שלא הכל מושלם, להיות סלחנית כלפי עצמי ולהבין שגם בלי מושלם אני נותנת ערך. אם בתחילת הדרך קניתי מיקרופון ותאורה ועבדתי מהקליניקה של אייל, היום אני עובדת הרבה פעמים בלי כל העזרים האלה מהחדר של ביני, הבן שלי. הבנתי שהכוח שלי הוא בי, ולא בעטיפה החיצונית. אם משהו לא הצליח, הסיבה היא כנראה אני – הדבר הזה כנראה לא באמת התאים לי, ואני משחררת אותו בלי צער.

> סגירת מעגל – לפני חודש, בערך, התחלתי ללמד בבינתחומי קורס למיומנויות פרזנטציה, לתלמידי תואר שני לייעוץ ארגוני – בדיוק אותו התואר שסיימתי שם בעצמי. בחיים לא הייתי מדמיינת או מנחשת שזה יקרה; אין לי דוקטורט, הקורס הזה בכלל לא היה קיים בזמני, ויש עוד מלא אנשים מוכשרים שיכולים ללמד את הנושא. למדתי מזה, שעשיה ותנועה מביאות עוד עשיה ותנועה, והרבה אנשים עוקבים אחרינו בלי שנדע. ולכן חשוב להיות על הדרך, בלי לקדש את המטרה; מתוך הדרך, נולדות כל הזמן מטרות חדשות.

> המרכז שלי – חלום הנעורים שלי היה לעזוב את בית לחם הגלילית ולעבור למרכז. בשנה האחרונה גיליתי, שלא רק שמרכז החיים שלי הוא כאן, ביחד עם המשפחה שלי והמשפחה שבניתי לעצמי – יותר ויותר אנשים מהמרכז מגיעים אלי עד לכאן, ומבהירים לי שמרכז הוא לגמרי עניין יחסי.

 

לימונדה - נגה שנער-שויער
"מתוך הדרך, נולדות כל הזמן מטרות חדשות" | צילום: שרון הורביץ
לימונדה - נגה שנער-שויער
"מרכז הוא לגמרי עניין יחסי" | צילום: עדי הלמן

 


 

את גלית אפשר למצוא:

> באתר מילה שלי

> בקהילת אימוני כתיבה וקצת שיווק בפייסבוק

> ביוצאים לאור בפייסבוק

> באינסטגרם

 


 

קראתם? דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.

מוזמנים גם לפרקים האחרים:

לימונדה #1 – סיון קונוולינה-מינקובסקי 

לימונדה #2 – עינת ספקטור

לימונה #4 – איילת ונציה

לימונדה #5  – אוריין צ'פלין

לימונדה #6 – נתלי תמיר

לימונדה #7 – מיכל בן ארי-מנור

לימונדה #8 – שלי דהרי

לימונדה #9 – שלומית יפת-ביאליק

לימונדה #10 – גלי הדרי-היינריך

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תגובות

תגובות

השארת תגובה