לימונדה #8

שלי דהרי

לימונדה - נגה שנער-שויער — שלי דהרי | צילום: דינה קליינמן

> תעודת זהות

שלי, בת 47, נשואה לקובי ומגדלת את עמית (20), שי (15) וליבּי (שנתיים וחצי). גרה בחולון.

> תקציר הפרקים הקודמים

אני בוגרת לימודי תקשורת חזותית ב"ויטל".
בעברי כשכירה – ניהלתי חנויות ואת הפיתוח והרכש ברשת "חרוז כזה".

כיום – ביחד עם קובי, אני בעלת המותג שלי דהרי – תכשיטי אופנה בסגנון בוהו-שיק, בשילוב חומרים מיוחדים. התכשיטים נמכרים בחנות הסטודיו שלנו ביפו, במגוון בוטיקים ברחבי הארץ ובחנות האון ליין.

> תרשים זרימה

היצירה ליוותה את חיי מגיל צעיר. לאמי, בעלת בוטיק לבגדי מעצבים, היו חוש מובהק לאופנה וטעם משובח, נועז ולא שגרתי. החיבור שלה לעולם העיצוב והיצירה בא לידי ביטוי גם בבית שלנו, שאותו לא הפסיקה לעצב ולחדש. לא פעם קרה שקמתי בבוקר לבית בצבע אחד, ועד שחזרתי מביה"ס, אמי כבר צבעה אותו בצבע חדש…

בתוך ההשראה המתמדת הזו, היה לי ברור מילדות שאהיה ציירת או רקדנית (רקדתי המון שנים). תמיד היו לי עפרונות וצבעים, ותמיד ציירתי. אמא שלי עודדה אותי מאוד, אבל גם חשבה שכדאי שיהיה לי מקצוע, ולכן למדתי עיצוב גרפי – המקצוע שהכי קרוב לציור.

עוד לפני הלימודים התחלתי לעבוד ברשת "חרוז כזה", בהתחלה כמוכרת, ובהמשך כמנהלת חנות. כשסיימתי את הלימודים, הוצעה לי שם משרה מעניינת, שכללה את הניהול השוטף בצד קניינות ורכש בחו"ל, בחירה ועיצוב של הקולקציות שנמכרו ברשת.

בהמשך, פתחתי עם שותפה חנות זיכיון של הרשת בקניון בת ים, והייתי אחראית על פיתוח הרשת והקמה של עוד 22 חנויות חרוזים ברחבי הארץ; אפילו זכינו בפרס יזם השנה.

באותן שנים הכרתי את קובי, אז שותף בעסק משפחתי של חנויות למכשירי כתיבה וחומרי יצירה. ב-2005 נישאנו וב-2006 נולדה בתנו שי שהצטרפה אל עמית, בנו של קובי מנישואיו הראשונים.

ב-2007, לאחר 13 שנים ב"חרוז כזה" עזבתי אל הלא נודע; חברות שהכירו את היכולות שלי בתחום העיצוב, לחצו עלי לפתוח עסק עצמאי לעיצוב תכשיטים. קפצתי למים והתחלתי ליצור את הקולקציה הראשונה שלי במרפסת סגורה בבית; כך נולד מותג התכשיטים שלי דהרי.

המכירה הביתית הראשונה שלי הייתה הצלחה גדולה; היה לי "מזל של מתחילים": תמר אייל-להב, כתבת אופנה ב"לאישה" הגיעה למכירה, אהבה את התכשיטים שלי ופרסמה עליהם אייטם שהביא אלי עוד קונות; ביריד קבוע בקניון גבעתיים, שבו השתתפתי, ראתה הסטייליסטית קרן נפתלי את התכשיטים שלי, ולקחה אותם להפקות אופנה.

מייצרת תכשיטים בסטודיו. "קפצתי למים והתחלתי ליצור את הקולקציה הראשונה שלי במרפסת סגורה בבית" | צילום: דינה קליינמן

הבנתי שהגיע הזמן לצאת מהבית לסטודיו משלי; המהלך הזה לווה בחששות גדולים. קובי כבר פתח אז עסק משלו ושנינו היינו עצמאים, ללא גב כלכלי. כדי לא לשים את כל הביצים בסל אחד, עבדתי כשכירה בחצי משרה בייעוץ לעסקים.

בביקור אקראי במתחם נגה ביפו ראיתי חלל להשכרה, שהפך לסטודיו ולחנות שלי. די מהר הסתבר לי שאני יושבת במיקום מעולה: לידי היה מחסן ענק של השכרת ציוד ואביזרים לסרטים; כל הסטייליסטים שהגיעו אליו עברו דרכי, וכך זכיתי לחשיפה נוספת, חשובה מאוד לעסק חדש.

ב-2012, עם גדילת העסק, היקף המכירות והלוגיסטיקה הכרוכה בו, ובעקבות שינויים גם בעסק של קובי, החלטנו לאחד כוחות; קובי סגר את העסק שלו והצטרף אלי במשרה מלאה. בהמשך, פתחתנו חנות נוספת ביפו, בשוק הפשפשים.

לימים הגענו למסקנה, שהתנועה בין שתי החנויות מקשה עלינו, וגוזלת מאיתנו זמן ואנרגיה מיותרים והמשכנו את הפעילות שלנו מהסטודיו-חנות במתחם נגה.

אני זקוקה להתחדשות בעסק, ולמרחבים גדולים של יצירה, שבאים לידי ביטוי בקולקציות התכשיטים שלי, המתחדשות כמה פעמים בשנה; כל קולקציה מתחילה בסיפור שמתורגם לצורות, טקסטורה וצבע.

בשנים האחרונות, נתח משמעותי מהמכירות מגיע מחנות האון ליין שלנו. בעסק שהמוצרים שלו הם כל-כך ויזואליים ובתוך שוק רווי במעצבות תכשיטים, אני נדרשת לבידול מובהק ולחוויית משתמש ברמה גבוהה מאוד, שתפצה על חוסר היכולת לנסות את התכשיטים באופן פיזי, ולחנות דינמית, שהמוצרים בה מתחדשים בתדירות גבוהה.

וחווינו גם תמורות משמעותיות בהיבט האישי: בסוף 2018 לאחר שנים ארוכות של ציפייה והמון אכזבות, נולדה בת הזקונים שלנו ליבּי, ושינתה את חיינו מקצה לקצה. אחרי שנים שבהם היינו כבר הורים לילדים גדולים, חזרנו שוב לנקודת ההתחלה של גידול תינוקת, פעוטה וילדה צעירה; תמונת המשפחה שחלמנו עליה הושלמה.

> ואז הגיעה הקורונה

בתוך ההלם הראשוני מהמצב החדש, קובי ואני היינו בחרדה גדולה. פרנסת המשפחה שלנו נשענת על מותג התכשיטים; אמרנו לעצמנו שבתקופה כזו של פחד וחוסר ודאות, מי ירצה בכלל לקנות תכשיטים?

הבנו שצריך לעשות סוויץ' מהיר, לחלק כוחות ולייצר לנו הכנסה מיידית ובטוחה. קובי התחיל לעבוד בלילות כשליח בחברת השליחויות הקבועה שלנו; מעבר למשכורת, העבודה הזו הקנתה לו אישור ניידות שאפשר לו להגיע לסטודיו ולהמשיך לתפעל את מערך המשלוחים של חנות האון ליין.

העברנו הביתה את המחשבים מהחנות, וככה, מתוך הטרנינג וביחד עם תפעול הבית והעסקת ילדונת צעירה שאין לה מסגרת, המשכתי להניע את פעילות המכירות, הגרפיקה והסושיאל של העסק.

לא הסתרתי כלום – שיתפתי ברשתות החברתיות, באותנטיות מלאה, את הפחד והמצוקה שלי. אבל היו גם רגעים טובים. מאחר והייתי בבית, ללא העובדות של העסק, עניתי לכל הטלפונים; זו הייתה הזדמנות נדירה, שלא קורית בחיים הרגילים, לדבר אישית עם לקוחות ישנות וחדשות, לשמוע אותן, להתייעץ ולייעץ.

הקשר האנושי הזה הטעין אותי באנרגיות גבוהות, ונתן לי את התחושה שאני לא לבד; זו לא רק אני שסגורה בבית בין ארבעה קירות, כולנו יחד במצב הזה.

למרבה ההקלה ולשמחתנו הרבה, לאחר שבועיים של ירידה בהזמנות, העסק התחיל להתייצב, וגרף ההזמנות חזר לעלות בהתמדה, עד לשבירת שיאי מכירה באון ליין שלא ידענו קודם. לצד הלקוחות הוותיקות והנאמנות שלנו, נחשפנו לקהל לקוחות חדש, שהלך והתרחב.

חזרנו לנשום, עם המון תקווה לעתיד והבנה, שבעבודה נכונה אפשר לשבור שיאים של פעילות אפילו בפיג'מה מהבית!

הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו לטובת הרווחה הנפשית של הלקוחות הנאמנות שלי; גייסתי את אהבתי לציור ויצרתי דפי צביעה שצירפנו לכל הזמנה שיצאה מהחנות, ביחד עם קופסה של עפרונות צבעוניים.

הרגשתי שאני נותנת משהו אישי, וכך זה גם התקבל בצד השני. נשים שלחו לי תמונות של הציורים הצבעוניים שלהן. הן כתבו לי כמה כיף לקבל את הערכה הזו מאיתנו ואיך בזכותה הן זכו לכמה דקות של שקט, כשצבעו בעצמן או כשנתנו לילדים, ולנכדים שלהן לצבוע.

בהמשך אחת העובדות שלנו הוכרה כעובדת חיונית, חזרה לחנות, ייצרה תכשיטים וארזה אותם למשלוח, בעוד קובי מטפל בכל הצד הלוגיסטי; לאחר תקופה, עם החזרה להיקף מכירות רגיל, קובי חזר לעסק במשרה מלאה.

המשכנו לעבוד וליצור, בתוך מגבלות הקורונה. בהיעדר היכולת להסתייע בצלם מקצועי, צילמתי בעצמי קולקציה חדשה שעמדה לעלות לאתר; השיתוק בעולם התעופה הקשתה מאוד על הייבוא מחו"ל של חומרי הגלם שלנו, שהגיעו לארץ באיטיות ואחרי המון עיכובים. נאלצתי לגייס את כל הידע והניסיון שרכשתי עם השנים כדי לדייק את עצמי, לתכנן ולהזמין את המלאי שנזקקתי לו, כך שיעמוד לרשותי ולא יעכב יציאת קולקציות חדשות.

ואז, אחרי שהדברים קצת התייצבו, הגיע הסגר השלישי; ושוב הודיעו על השבתת מערכת החינוך, ואני נשברתי. הייתה לי בבית ילדה בת שנתיים, חברותית וצמאה לחברת בני גילה; רוב הורי הגן שלה הוכרזו כעובדים חיוניים וכך הגן המשיך לפעול, אבל בלעדינו. היא לא הבינה למה היא לא יכולה להיות עם החברים שלה, ולמה אסור לה להתקרב לילדם בגינת השעשועים;

במקביל, חוויתי ילדה בת 15 שהלכה ודעכה בבית מול הלמידה בזום, ואת החייל שנדבק בקורונה בצבא וכולנו נכנסנו לבידוד. למזלנו העובדת שלנו ואחיו של קובי נחלצו לעזרתנו, ותפעלו את המשלוחים וככה יכולנו להמשיך לעבוד.

עברנו תקופה מאוד-מאוד מאתגרת, ברמה המקצועית והאישית. בתוך תקופת הקורונה איבדתי את אבא שלי שנפטר, ונבצר ממני להיפגש עם אמא שלי, שגרה בארה"ב. אני חושבת שייקח לי עוד לא מעט זמן להשתחרר ולהתגבר על כל מה שעברנו ועל החוויה המטלטלת הזאת.

> נכון לעכשיו

בספטמבר 2020, בעקבות מכירת החנות במתחם נגה, שבה שכן הסטודיו שלנו, עברנו לחנות חדשה. מצאנו חלל שאהבנו בסביבה משגעת ברחוב יהודה ימית ביפו, והחלטתי להגשים לעצמי חלום; בניגוד למצב הקודם, שבו הייתה הפרדה בין מתחם הייצור לחנות, הפעם מיקמנו את שולחן הייצור במרכז החנות;

זו החלטה לא שגרתית, ואמרו לי שאנשים יפריעו לנו; אבל אני הרגשתי שזה מה שמתאים לי. אני אוהבת לפגוש את הלקוחות ורציתי שיפריעו לי; ידעתי שאם צריך, אשלים את העבודה בזמנים אחרים.

בתוך המערבולת שיצרה הקורונה, נבט אצלי משהו חדש. כשהבטתי על העשייה שלי בפרספקטיבה של זמן, הבנתי שעד היום אמנם הבאתי לידי ביטוי את המעצבת שבי, אבל גם נכנעתי לא מעט לתכתיבים המסחריים של השוק. ולמרות שהראייה הפרקטית שלי הייתה נכונה ומחוברת למציאות, הרגשתי שככה אני לא יכולה להמשיך.

יצרתי קולקציה חדשה בשם – Hope, שכולה נבעה מתוכי; הרשיתי לעצמי לחזור להעז, להשתמש בצבעים שחלמתי; החלטתי לעצב מתוך 100% חיבור לעצמי, בלי להתחשב בהיבט המסחרי, בלי לשאול את עצמי אם יקנו אותה; וזה עבד.

עם יציאת הקולקציה באפריל 2021, היא התקבלה ע"י הלקוחות שלנו בשמחה מתפרצת והפכה בן יום ללהיט ענק;

החלטתי שמעכשיו, אני לא מתפשרת יותר, ואת כל השמחה וההתלהבות האלה הבאתי גם לתהליך היצירה של Layla, הקולקציה החדשה שלנו בהשראת תרבויות המזרח ושירו של אריק קלפטון.

כמו הזמרים והאמנים, גם לנו חסר מאוד הקשר הבלתי אמצעי עם הקהל שלנו; לאחרונה, נפגשנו שוב ביריד של נתנאלה – ארבעה ימים אינטנסיביים שמילאו לנו את המצברים. הלוואי שנוכל להמשיך להיפגש בלי מחסומים; החזון שלנו להמשך הוא לפרוץ גבולות גם בהיבט הגלובלי, ולהרחיב את הפעילות שלנו גם מחוץ לישראל.

> עצת הזהב שלי

> להתעקש על ההתרגשות – כי כשמתחילים לעבוד על אוטומט, זה סימן רע, שמחייב אותנו לקריאת השכמה נמרצת. בראייה שלי, אני לא מוכרת תכשיטים יפים, אלא מעבירה לאנשים את הרגשות והתחושות שלי דרך עיצוב. התובנה הכי הגדולה שלי ממשבר הקורונה היא, שאני לא מסוגלת לזייף ושאני חייבת להאמין בעצמי. כי כשאני נאמנה לעצמי, נובעים מתוכי רגש ויצירה שהופכים את העיצוב שלי לטוב יותר, נגיש ומתקשר בקלות עם הלקוחות שלי.

> הלקוחות הן הלב של העסק – ואני אף פעם לא לוקחת אותן כמובן מאליו. מאחורי כל לקוחה שלי יש עולם ומלואו והמון סיפורים, שהם חלק בלתי נפרד מהפעילות שלי. אני לומדת מהן המון ונטענת כל הזמן מהקשר בינינו, שנותן לי רוח גבית להמשך.

> העתיד הוא באון ליין – כי זה ערוץ שאפשר להפעיל בכל מצב, גם כשהעולם נכנס למגבלות תנועה כמו שראינו בקורונה. ולכן נרצה להמשיך להשקיע בו, לפתח ולשדרג באופן קבוע.

> קוֹבּי ושלי – להפעיל עסק במשותף כבני זוג, זה אתגר עצום. ההורים של קובי עבדו ביחד בהצלחה, ומהווים לנו מודל להשראה. קובי ואני ביחד בעסק כבר כמעט 10 שנים; בצד העוגן הגדול שאנחנו אחד לשני, ישנם גם לא מעט קשיים שנובעים מהשוני בינינו, ומהרצון להכיל את שנינו באופן מלא וגם לחיות בהרמוניה. עם השנים פיתחנו מנגנונים ותהליכי עבודה, שנבחנים כל יום מחדש; למזלנו – בסוף וגם בהתחלה, האהבה הגדולה שלנו מנצחת הכל.

> לִיבּי – במשך שנים כמהנו לילד נוסף, ושי נכספה לאחות קטנה, ולא הצלחנו. הזמן חלף, הייתי כבר בת 44 ובכאב לב גדול החלטתי לשחרר את החלום הזה. ורק שי, שכבר הייתה בת 12, ממש התחננה שלא אתייאש ואמשיך להאמין. ודווקא אז נכנסתי להיריון ספונטני, מפתיע ומשמח.

בגיל 45 ילדתי את ליבּי, ועם כל הקושי של הורות בגיל הזה, היא שינתה לנו את החיים. מספיק לי להריח אותה כדי להיות מאושרת, ואני חיה היום בתחושה שמַפַּת החיים שלי שלמה ומלאה. חשוב לי לחשוף את הפן הזה בחיים שלנו, כי אני יודעת שיש בעולם עוד המון נשים וזוגות שמייחלים לילדים וזה לא קורה להם בקלות, ואם נתתי למישהו תקווה שניסים קורים וזה אפשרי – דייני.