לימונדה #11

נתנאלה כחלון-לוי

לימונדה- נגה שנער-שויער — נתנאלה כחלון-לוי | צילום: אלבום פרטי

> תעודת זהות

נתנאלה, בת 45, נשואה לאבירם ואמא של אהבה (13). גרה ברחובות.

> תקציר הפרקים הקודמים

יש לי תואר ראשון במדעי בע"ח מהאוניברסיטה העברית, ובעבר עבדתי במחקר בתעשיית הביו טק, וכמומחית מוצר בחברת תרופות.

כיום אני עצמאית, בעלת המותג נתנאלה – קהילה, מוזה ויצירה, המאגד בתוכו חנות און ליין לחומרי יצירה, ירידי לייף סטייל, הדרכות וסדנאות בתחום היצירה, וייעוץ עסקי לארגונים ולקוחות פרטיים.

> תרשים זרימה

נולדתי וגדלתי בנתניה, הבת הבכורה משלושה ילדים; שמי נתנאלה נבחר לזכרו של יוני נתניהו ז"ל, שנפל במבצע אנטבה בשנה שבה נולדתי.

אבא שלי היה קבלן בניין עצמאי מצליח, וחיינו ברווחה כלכלית; כל מה שחלמתי עליו ורציתי – היה לי. בתוך זה אני זוכרת את אמא שלי מתעקשת כל חודש להפקיד לאבא שלי כסף לפנסיה. זה עורר מתח בבית אבל היא לא ויתרה, כי תמיד ראתה קדימה.

אמא שלי אמנם עבדה כשכירה, אבל בשבילה, הקריירה האמיתית היו הבית והמשפחה שלנו. היא אהבה מאוד, ועדיין אוהבת, לגדל ולחנך ילדים; בצד ניהול וטיפוח הבית, היא גם שמרה מאוד עלינו כמשפחה. היא הנחילה לנו את הערך, שרווחה היא לא רווחה אמיתית, אם לא כל בני המשפחה שלנו נהנים ממנה; בזכותה היינו ואנחנו עדיין תמיד אחד בשביל השני.

אהבתי מאוד בעלי-חיים ואת תחום המדעים; מגיל צעיר ידעתי שאני רוצה להיות וטרינרית וכיוונתי לשם. בתיכון למדתי במגמה ביולוגית, וכמה חודשים לאחר השחרור מהצבא, כבר למדתי בפקולטה לחקלאות ברחובות. באותן שנים הכרתי את אבירם, ומאז אנחנו ביחד.

תוך כדי הלימודים, הבנתי שאני מעדיפה להתעמק בצד המחקרי של הביולוגיה. כשסיימתי את התואר התחלתי לעבוד בתעשיית הביו טק; מהר מאוד התקדמתי והפכתי למנהלת הניסויים הפארא-קליניים בחברה שבה עבדתי.

עד שהבוס שלי אמר שאני מתבזבזת כאן, וחייבת לעבור לעסוק בשיווק. קיבלתי את עצתו ועברתי לעבוד כתועמלנית בחברת תרופות. גם שם התקדמתי מהר; בתפקידי האחרון הייתי מומחית מוצר בתחום הנשימה בחברת Glaxo Smith Kline.

אהבתי מאוד את העבודה שלי, אבל שני דברים הציקו לי: ראשית – התקשיתי להכיל את השילוב שבין צרכים רפואיים להיבט הכלכלי של התעשייה הזו. בנוסף, המשכורת הגבוהה שלי והתנאים המפנקים שנלוו אליה, לא טשטשו את היכולת שלי להבין, שכעצמאית אוכל להרוויח הרבה יותר כסף בתמורה למאמצים שלי.

באותה התקופה אבירם קודם בעבודה והמשכורת שלו עלתה; בתמיכתו ובעידודו, התפטרתי מהרגע להרגע, בלי שיהיה לי שום כיוון להמשך, עד שהתברר לי שבעצם כבר יש כיוון, וכמו במקרים רבים אחרים, אבירם היה זה שהפנה אליו את הזרקור.

מאז ומתמיד נמשכתי לתחום היצירה; עסקתי בו בזמני הפנוי, ועברתי השתלמויות שונות, בארץ ובחו"ל. הייתי פעילה בפורומים של יצירה, וכתבתי בלוג שיצר לי קהל עוקבות; מדי פעם קיימתי בהתנדבות סדנאות בביתי, שבהן לקחו חלק חברותיי לפורומים, ולצורך כך גם הזמנתי חומרים מחו"ל עבור כולנו.

למעשה, עוד כשעבדתי כשכירה, נוצרה סביבי קהילה של נשים יוצרות. כשאבירם הצביע בפני על כך שלמעשה כבר יש לי עסק עצמאי, התחלתי לייבא מחו"ל חומרי יצירה בהיקף מסחרי, ובהמשך העליתי לאוויר אתר למכירה און-ליין.
עולם ה-E-Commerce היה אז בחיתוליו; התשלום היה מסורבל, ובהתחלה התבצע טלפונית, אבל העסק התחיל לצבור תאוצה.

בהשראת אתר מחו"ל שנתקלתי בו, החלטתי שהאתר שלי יכלול לפחות 800 פריטים; אבל מאחר והיה מדובר בעסק בתחילת דרכו, רכשתי פריט אחד בלבד מכל סוג. כשהאתר עלה לאוויר, הפריטים הללו הפכו מייד לסולד אאוט, ונוצר סביבו באזז היסטרי; בתוך יומיים הכל אזל, וחידשתי את המלאי.

בנוסף, הקונות הראשונות זכו לקבל ממני את הפריטים שרכשו באופן אישי. במשך סופ"ש שלם נסענו, אבירם ואני, בכל רחבי הארץ ופיזרנו חבילות; זה היה מעייף מאוד, אבל יצר לנו קשר אישי ובלתי אמצעי עם הלקוחות, שמלוות אותי עד היום.

חשוב לי לדבר על הקריירה שלי גם בהיבט המשפחתי. בשנת 2008 נולדה בתנו היחידה אהבה. עוד משלב מוקדם בחיי הבנתי, שאם אני רוצה קריירה, הדבר הזה מותנה בתכנון מראש ובאיזון נכון בין העבודה לחיי משפחה. אבירם ואני שאפנו להתקדם ולחיות ברווחה כלכלית; וכשחשבנו על המשפחה שאנחנו מבקשים לעצמנו, ידענו שאנחנו רוצים להביא לעולם רק ילדה אחת.

לשנינו היה חשוב לאפשר לה נקודת פתיחה נוחה יותר לחיים, וגם זה היה חלק מהשיקול שלנו. בנוסף, לכל אורך הדרך, הוריי נרתמו לעזרתי, וידעתי שבביתם הילדה שלי בטוחה, ונמצאת במקום הכי טוב עבורה.

ובחזרה לעסק: בנקודת ההתחלה קיבלתי החלטה, שבשנה הראשונה אני לא מוציאה כסף מהעסק. כלומר: כל סכום שנכנס, הושקע בו מיידית בחזרה. בתוך שנה הגעתי למצב שאני משקיעה בעסק 100,000 ₪ בחודש, ורק אז התחלתי למשוך לעצמי משכורת.

לטובת חשיפה לחומרי היצירה באתר ולעולם הסקראפבוקינג, שלא היה מוכר אז בארץ, קיימתי בביתי סדנאות במחיר סמלי. מתוך מפגשי הקהילה האלה, צמחו הירידים שלי; כעצמאית, הכרתי עצמאיות אחרות, והתחלתי להזמין אותן למכירות שליוו את הסדנאות שלי.

המסגרת הזו התרחבה וגדלה, עד לאירוע הראשון שהוגדר כיריד: הוא כלל 28 מציגים והתקיים בחצר הבית שלי. ההיענות הייתה מדהימה; מצאנו את עצמנו עם 400 נשים בחצר, ועוד 600 שחיכו בחוץ. השכנים לא נשארו אדישים ולמרות שהיריד התקיים באישור העירייה, מהר מאוד הגיעה אלי המשטרה;

את הירידים הבאים כבר קיימתי מחוץ לבית, במקומות שונים בארץ והם עוצבו ומותגו בכל פעם תחת נושא אחר.

במהלך השנים הירידים גדלו והתרחבו, עם מעל ל-100 מציגים, ועשרות אלפי מבקרים; לא התפשרתי על האיכות – הקפדתי על איזון נכון בין העסקים המציגים, ועמדתי על כך שלכל אחד מהם תהיה גם חנות און-ליין, כדי לאפשר ללקוחות ליצור עמם קשר גם לאחר היריד.

אחרי שנתיים של מכירה באון-ליין ולאור דרישת הקהל, פתחתי בצמוד לביתי חנות לחומרי יצירה. בהמשך, מגוון המוצרים והמלאי התרחבו מאוד, והחנות הייתה צרה מלהכיל את כל אלה; בנוסף, לא הייתה הפרדה מספקת בין החנות לבית ולחיים הפרטיים שלנו. לכן שכרתי חנות קרובה של 70 מ"ר, עד שגם היא כבר הייתה קטנה מדי לצרכי העסק.

הייתה לי פנטזיה על חנות גדולה, שיש בה מרחב ושתכיל בנוחות את כל מה שאני אוהבת: חומרי יצירה מגוונים מאוד, מוצרי לייף סטייל ואת הסדנאות שלי. לאחר יריד מוצלח שקיימתי במרכז עזריאלי בחולון, קיבלתי מהנהלת המתחם הצעה אטרקטיבית לפתיחת חנות משלי.

ב-2016 פתחתי את החנות בעזריאלי – 600 מ"ר של הגשמת חלומות, ובצמוד אליה מחסנים גדולים לטובת המלאי שנזקקתי לו. החנות הצליחה מיומה הראשון, ושימשה גם כ"דוכן" שלי בירידים שהתקיימו במתחם; בעקבותיה גדלה משמעותית גם התנועה בחנות האון-ליין.

בהמשך התחלתי לקיים במרכז עזריאלי גם שוקי פשפשים, שבהם כל אחד יכול לבוא ולקנות דוכן. כבר בשוק הראשון היו למעלה מ-100 דוכנים, ובהמשך, אפשרתי גם לסוחרים לקחת חלק. המחירים הנוחים של המוכרים הפרטיים גרמו גם לסוחרים למתן מחירים; זה הפך לאירוע שהקהל מאוד אוהב, הביא לי עוד תנועה לחנות ובסוף כל אירוע, הפריטים שלא נמכרו נמסרו לעמותות.

> ואז הגיעה הקורונה

כשהתחילו לצוץ הסיפורים על וירוס מסתורי בסין, הייתי רגע לפני יריד גדול לקראת פסח. הייתי ריאלית; מהר מאוד הבנתי שזה רק עניין של זמן עד שהקורונה תגיע גם לכאן. הבנתי שצריך להיערך לדבר הזה ברמה המשפחתית והעסקית.

במרץ 2020 כשכבר היה ברור שאנחנו בדרך לסגר, הודעתי על דחיית היריד, הוצאתי את כל הצוות שלי לחל"ת והכנתי את החנות לתקופת סגירה ממושכת. ברמת התזרים, נערכתי מראש; בלי קשר לקורונה, דאגתי לכך שהעסק שלי יוכל להכיל מצב של כשלושה חודשים ללא הכנסה; בהמשך הנהלת המתחם פטרה אותנו משכר הדירה כל עוד החנות סגורה.

הכנתי גם את הבית: יצרתי מלאי קטן של מצרכי מזון וסידרתי מקום להשארת חבילות בחוץ, כך שהשליחים לא יצטרכו להיכנס אלינו הביתה. בעצם, זו הייתה אמורה להיות תקופת החלומות שלי; אבירם עבד מהבית כבר מפברואר, ואהבה למדה בזום. התכוננתי לתקופה שלווה בבית עם המשפחה שלי.

ורק דבר אחד שכחתי: שיש לי גם חנות און ליין(: בוקר אחד קמתי, ובתיבת המייל חיכו לי 101 הזמנות(!!) שבוצעו במשך לילה אחד בחנות האתר. זו הייתה כמות עצומה, מעל ומעבר לרגיל, וזו הייתה רק ההתחלה. הלקוחות שלי היו סגורות בבית, וחיפשו להן תעסוקה נעימה; ולשמחתי, החנות האינטרנטית שלי, שעברה גלגולים ושודרגה מאוד מאז המהדורה הראשונה שלה, הייתה ערוכה ומוכנה למצב החדש.

הייתי ערוכה גם ברמת המלאי; אמנם, זו הייתה תקופה מורכבת ליבואנים, כי כל השילוח מחו"ל התעכב; אבל במחסנים שלי היה מלאי ענק, כי התכוננתי ליריד שבוטל, וגם להשלמת הסחורה אחריו; כעסק ותיק ומבוסס, היה לי קשר טוב עם הספקים בארץ וכשהגעתי אליהם, לקחתי יותר סחורה מהרגיל; בכך יצרתי, למעשה, פעולת שרשרת שסייעה גם להם.

בעוד שהעסק המשיך להתנהל בהצלחה, ברמה האישית היה לי לא קל. הוצאת משלוחים הייתה מותרת, לפי חוקי הסגר, רק שהצוות שלי היה בחל"ת. וכך, במקום תקופה שלווה בבית, יצאתי בוקר-בוקר לחנות, כדי ללקט ולשלח את ההזמנות הרבות שנקלטו באתר. כשאבירם סיים לעבוד בזום הוא היה מצטרף אלי, וביחד עבדנו לילות שלמים. היינו חוזרים הביתה לפנות בוקר, וב-09:00 כבר חזרתי לחנות כדי להוציא את ההזמנות של היום הקודם.

חרדתי לגורל העסק שלי – הרי לא ידענו כמה זמן זה יימשך, ומה יהיה הנזק, והיו לי רגשות אשמה כלפי המציגים ביריד שבוטל, שכבר שילמו דמי השתתפות. בשלב מסוים קיימנו במקומו יריד און ליין; ההתעקשות המתמדת שלי על מציגים שיש להם חנות און ליין השתלמה מאוד בשלב הזה, כשיכולנו לפעול במהירות וביעילות.

והיו לנו גם אכזבות במישור האישי והמשפחתי; חגיגת בת המצווה של אהבה, שתוכננה לאפריל, בוטלה כמובן, ויחד עמה התבטל גם הביקור של אחי, שמתגורר באוסטרליה ולא ראינו אותו המון זמן.

כשהתחילו ההקלות בסגר, העובדות חזרו לחנות ופתחנו אותה מחדש, אבל אני כבר הייתי עם הפנים קדימה. במשך כארבע וחצי שנות קיומה, החנות הצליחה מאוד, אבל גם גזלה ממני המון כוחות. תפעול של חנות ענקית כזו, מצריך המון עבודה סביב השעון, ודאי למישהי ריכוזית כמוני, שחשוב לה לדעת בזמן אמת כל פרט ופרט בעסק שלה.

הזכרתי לעצמי שהמטרה הראשונית שלי הייתה רווחה כלכלית, אבל גם אישית; הכסף, עבורי, הוא אמצעי לקנות לי זמן שבו איהנה עם בני משפחתי ואעשה דברים שאני אוהבת. ואם אני עובדת עבורו עשרים שעות ביממה, אין לזה ערך. הצלחתי להגשים לעצמי חלום נהדר, אבל הבנתי שהוא כבר לא מתאים למי שאני היום. באוקטובר 2020 ובשמחה – כמו ביום שבו פתחתי אותה – סגרתי את החנות.

כיום העסק שלי כולל: מכירת מוצרי יצירה ולייף סטייל בחנות האון ליין, ירידי החלומות ואירועים נוספים, נקודתיים ועונתיים, וייעוץ שאני נותנת לארגונים ולעסקים עצמאיים של נשים.

גיליתי שכישלונות עסקיים, מביאים לא פעם נשים לתחושת תבוסה עמוקה, שמייאשת אותן ומונעת מהן להמשיך קדימה. ולכן בתהליכים שאני מלווה, אני שמה דגש על תוצאות עסקיות, אך לא פחות מכך – על חיזוק ותחזוקה אישית ומנטלית.

במבט קדימה – בעוד כחצי שנה אקיים את יריד העשור, לציון עשר שנים של ירידי החלומות; אני מתכננת להשקיע יותר זמן בקווי המוצרים שלי, וכן בעיצוב וגיבוש תכנים מעולם היצירה, המדגימים דרכי שימוש במוצרים הנמכרים בחנות.

בעבר העברתי הרצאות של ייעוץ עסקי, שהיה להן ביקוש רב, וכעת אני שואפת לחזור אליהן; אני מאמינה שמפגשים של נשים עצמאיות מחזקים מאוד את המשתתפות, ופותחים בפניהן אופקים עסקיים חדשים המאפשרים להן ליהנות מפירות עבודה של שנים.

> עצת הזהב שלי

> תכנון, תכנון, תכנון – ההצלחה שלי לא קרתה במקרה, אלא הייתה פרי תכנון מוקדם והגדרה מראש, ביחד עם אבירם, על איך אנחנו רוצים לחיות את החיים שלנו ולאיזה מציאות אנחנו מכוונים; והיינו מוכנים גם למחירים שיידרשו בדרך. הבנו שאנחנו מעדיפים לעבוד קשה בגיל צעיר – ובגיל צעיר, יחסית, לאפשר לעצמנו חיים מפנקים וזמן איכות משפחתי; והגדרנו, בלי לפחד מרעשי רקע, גם את המבנה המשפחתי שיגשים לנו את הדברים האלה.

> העסק הוא אני – כעצמאיות, העסק הוא אנחנו. מעבר לכך שאנחנו הפנים של העסק, ורצוי מאוד שהלקוחות שלנו יכירו אותנו, אף אחת מאיתנו לא מקימה עסק עם משקיעים ודירקטוריון, אלא מבנה שמבוסס קודם כל עלינו; ולכן במערך השיקולים, אנחנו חייבות להיות ברורות לעצמנו, ולהגדיר מראש את היכולות האישיות שלנו והשקעת הזמן הנגזרת מהן.

> להתכונן להפתעות – אין עסק ואין עצמאית, גם מאוד מצליחה, שלא חוותה כישלונות ותקופות של משברים, עוד לפני האירוע המאוד חריג של מגיפה עולמית. ההמלצה החד משמעית שלי היא להיערך, מבחינת תזרים המזומנים של העסק, לתקופה שבה הוא יכול להכיל לפחות חצי שנה של אפס הכנסות, בלי להתמוטט. ואת אותו הכלל, ליישם גם בתכנון משק הבית וכלכלת המשפחה שלנו.

> תנועה מתמדת – תנועה רציפה, היא סוד הקיום של כל עסק. לפעמים, בגלל החשש שאין לנו יכולת לעשות את הדברים בצורה המושלמת שחלמנו עליה, אנחנו נקלעות לשיתוק ולדעיכה. אבל כמו שרומא לא נבנתה ביום אחד, גם אנחנו לא חייבות להשיג את הכל במכה, ומותר לנו להתקדם בהדרגה. עם השנים, למדתי שטוב לי להתקדם בצעדים קטנים, ולא בקפיצות ענק. זה שומר עלי מטעויות קולוסאליות, ומאפשר לי את מרחב הנשימה שלו אני זקוקה כדי להעז ולהוביל את העסק שלי ליעדים שהצבתי לעצמי.

> נדיבות – אחד הכללים המנחים אותי בעשייה שלי הוא "תהיי נדיבה, ואל תעצרי אל הכלכלה". כסף שהגיע לעסק שלי, מישהו נתן לי אותו בנדיבות, ואני ממשיכה אותה כשאני משלמת ברוחב לב לעובדים שלי, לספקים, ולכל אנשי המקצוע שאני עובדת איתם.

אני מאמינה ששפע מזמן שפע, ואף פעם לא מזלזלת במי שמולי ובדרישות שלו, כמו שלא הייתי רוצה שיזלזלו בי. ואני נדיבה גם במה שקשור למידע ולטיפים עסקיים, שהם פרי ניסיון ועבודה קשה של שנים. אף אחד לא באמת יכול לחקות אותנו עד הסוף ולהיות כמונו, ולכן לא צריך לפחד מלשתף את הערך שיש לנו לתת לעולם.

> להקשיב לבטן – כל מקום שנכשלתי, או חוויתי בו קושי, קרה כי הלכתי נגד תחושת הבטן שלי, לרוב בגלל שדחקו אותי לפינה או כי לא היה לי נעים ממישהו או משהו. אין לעסק שלנו שום נכס שהוא יקר יותר מאיתנו, ולכן אין שום דבר שצריך להיות מעלינו ומעל התחושות שלנו בסדר העדיפויות. את ההחלטות שלנו, עדיף שנקבל בהלימה לצרכים ולתחושות שלנו, ולא על-מנת לרצות מישהו אחר.

מעגל שנסגר.

אמא שלי לימדה אותי שהשמיים הם הגבול. לתפישתה – אין משהו שאנחנו לא יכולים לעשות. כנערה, הייתי מאתגרת את המחשבה הזו וטוענת בפניה שאין מצב, וזה פשוט לא נכון; והיא הייתה מסתכלת עלי בפליאה, ושואלת: "אבל למה את חושבת שאת לא יכולה?"

ככה גדלתי, ועם זה יצאתי אל העולם. בדיעבד, הבנתי שהיא צודקת, וכך אני מתנהלת כיום. עוד לא נתקלתי במישהו שהיה מוכן לחלום ולתכנן, לעבוד קשה ולהתאמץ ולא השיג את מה שרצה. בסוף, וגם בהתחלה, הרוב תלוי בנו.