לימונדה #12

חן קוטלר

לימונדה- נגה שנער-שויער — **חן קוטלר** | צילום: ORALEX

> תעודת זהות

חן, בת 52, אמא של אור (22), גרה בקיבוץ כפר-עזה שבעוטף עזה.

> תקציר הפרקים הקודמים

יש לי תואר ראשון במנהל ומדיניות ציבורית ממכללת ספיר, ואני בוגרת קורס מו"מ ב-MIT.

בעבר, ניהלתי את ערוץ 8 בכבלים ושימשתי כסמנכ"לית פיתוח משאבים בעמותות שונות לקידום תושבי הנגב.

כיום אני עצמאית, ופועלת בשלושה מותגים:

חוויה ותקווה בעוטף עזה – אירוח לימודי חווייתי לקבוצות מהארץ ומחו"ל.

in-plenty – ייעוץ אסטרטגי ושיווקי לעמותות, יזמים, רשויות מקומיות וארגונים.

Semiconductor 360 – שותפות במיזם בהקמה, העוסק בהפקת כנסים ושירותי תקשורת לעולם
ה- Semiconductor הגלובלי.

> תרשים זרימה

אני הבת הבכורה במשפחה של שישה ילדים; נולדתי בת"א ובגיל ארבע וחצי עברנו לקיבוץ כפר-עזה, בעקבות סבא וסבתא שלי, אחותו של אבי ומשפחתה.

מילדות היה בי הצורך למצוא את הקול הייחודי שלי, בתוך חברת הילדים ומחוצה לה; ואולי זה לא כ"כ מפתיע, בגלל הבית שגדלתי בו.

במהלך יזמי אמיץ, אבא שלי הקים בסוף שנות השבעים את חברת הילדים בכפר-עזה, שהתנהלה כמו קיבוץ קטן עצמאי, עם מזכירות, ועדות, ושפע של פעילות חברתית. בהמשך עבר לנהל את מחלקת האריזה במפעל "כפרית" של הקיבוץ.

אמא שלי הייתה לאורך שנים המנהלת האדמיניסטרטיבית של האולפן למוזיקה ומחול בשער-הנגב; לימים, בגיל מבוגר, למדה חינוך והייתה מורה ומלווה של בעלי צרכים מיוחדים.

הייחודיות שלי הביאה אותי להישגים, אך גם גרמה לי לשלם לא פעם מחירים לא קלים. למזלי, היו לי בדרך מורים שהשכילו לטפח אותי כמו שאני, וגם ההורים שלי מאוד עודדו אותי, נתנו לי תמיד, ונותנים גם היום המון אהבה ורוח גבית לצורך שלי לעצב את העולם שלי בצורה יוצאת דופן.

כשוחרת שלום, לא היה לי קל להתגייס לצבא, אבל הגיוס היה חלק בלתי נפרד מהחינוך שקיבלתי; אחרי הטירונות נשלחתי לקורס מפענחות תצלומי אוויר. במהלך סיור ביחידה שלי, נתקלתי בגף של אולפן הוידאו, וידעתי מיד שמצאתי את המקום שלי. שכנעתי את מפקד היחידה להעביר אותי לשם, ושיניתי את מסלול חיי. שירתי כעורכת סרטי וידאו בחיל האוויר ואהבתי כל רגע; החיים בת"א שנגזרו מהשירות בקריה, היו עבורי הגשמת חלום. גרתי בדירות שכורות, וכדי להתקיים עבדתי בפאב.

כשהשתחררתי, התחילו בארץ השידורים בכבלים; היה לי מקצוע נדרש, שרציתי לעסוק בו. ידעתי שאני נשארת בתל-אביב ועזבתי את הקיבוץ, הראשונה מבין כל החבר'ה שלי, ללא גב כלכלי. חייתי מאוד בצניעות, אבל הייתי חדורת מטרה להצליח בתחום התקשורת.

התחלתי כעורכת סרטים בחברת פוסט פרודקשן עבור ערוץ המשפחה והילדים; משם התגלגלתי לערוץ 8, והייתי חלק מצוות ההקמה שלו. מהר מאוד הפכתי למנהלת התוכן של הערוץ; מתוקף תפקידי נסעתי המון לחו"ל, נפגשתי עם נשות ואנשי תקשורת מובילים וביקרתי בפסטיבלים הגדולים של עולם הטלוויזיה, בקאן ובמונטה קארלו, וזכיתי לצפות ואפילו לקחת חלק בהפקות של מופעי מוזיקה ותרבות מגוונים.

זו הייתה תקופה של אושר צרוף, שבה השתלבו ההצלחה שחלמתי עליה, עם עיסוק בעולמות תוכן חברתיים וערכיים, התפתחות אישית משמעותית וחוויות שהעשירו את עולמי; לימים מוניתי למנהלת הערוץ.

בשנים הללו הכרתי את תמיר קמחי, שהגיש בערוץ 8 את תוכנית "טלסקופ" והפכנו לזוג שיוצר וחי ביחד.

ב-95' ערוץ 8 נמכר לבעלים חדשים; אחרי שמונה שנים של עבודה רצופה, הבנתי שהסתיימה הקריירה הראשונה שלי ונסעתי עם תמיר להודו; היה בי צורך עז להרגיש אנונימית וללמוד את התרבות והמנהגים המקומיים, משוחררת מביקורת או עיניים סקרניות שיביטו עלי.

גרנו בפונה, שם היה האשרם של אושו; אימצתי לי שם חדש – Amlas (שמשמעותו: Gentle Sweetness) והקדשתי זמן ללימודי רוח: הילינג, מדיטציה והרבה התבוננות פנימית. למדתי לחבר את חיי הרוח לחיי היומיום שלי, ואימצתי לי את הכלי הזה להמשך חיי.

ביחד עם תמיר ערכתי את הסדרה "חוצה ישראל" ששודרה בארץ ובהמשך יצרנו ביחד את תוכנית הריאליטי הישראלית הראשונה: "אופטימיות קוסמית" – מסע ברחבי הודו, שבו לקחו חלק ידוענים מישראל וגם אבא שלי; אחותי זֹהר, הייתה שותפה להפקת התוכנית.

חיינו ברמה גבוהה. היה לנו בית יפה בשכונת מירה נגאר בפונה, עם מטבח מצויד היטב שבו בישלתי ואירחנו חברים ישראלים ומהעולם, בחגים ובשגרה. שם הבנתי, שחשוב לי לחיות בתוך קהילה; הבנתי גם שלא במקרה אני תמיד יוצרת סביבי קהילות – הרי היו לי ידע וניסיון רב שנים של חיים בקהילה וולונטרית, בזכות החיים בקיבוץ. ידעתי שזה מה שאני מבקשת לעצמי גם כשנחזור לישראל.

ב-98' תמיר ואני התחלנו במהלכים להקמת יישוב רוחני חדש בנגב, אך בהמשך נפרדנו.

חזרתי להודו לבד, ללמוד באשרם של המורה ראמאנה מהארשי בטירוונאמלאי שבדרום הודו. במהלך השהות שם הכרתי את ג'וֹדי. מהר מאוד הבנתי שהוא יהיה האבא של הילד שלי. אחרי כחצי שנה עזבנו את האשרם כשאני בהיריון, וחזרנו לקיבוץ; בקיץ 99' ילדתי את אור.

ידעתי שאני רוצה לגדל את הילד שלי בתוך הקהילה שבה אני צמחתי, ובתוך משפחה מורחבת רב דורית: שתי סבתא-רבא, סבא וסבתא, דודים ובני דודים. ג'וֹדי ואני חיינו ביחד ארבע-עשרה שנים; לימים נפרדנו והוא עזב את ישראל.

כשחזרנו לקיבוץ עבדתי בהתחלה בענף החינוך, בבית התינוקות ובפעוטון; עד שעמוס בוקובזה, היזם והמייסד של "סינקוֹפּה", חברת הגברה ותאורה של הקיבוץ, מהמובילות בארץ, קרא לי להצטרף אליו. הייתי יד ימינו; עסקתי בקשר עם הלקוחות, ניהול אדמיניסטרטיבי, ניהול חשבונות, מעקב תקציבי ועוד.

לאחר כחמש שנים התחיל לדגדג לי שוב החיידק החברתי, וב-2005 עברתי לעמותת "גוונים" שנוסדה ע"י חברי הקיבוץ העירוני בשדרות, והקימה מערך מענים רחב טווח מגוון של ילדים ונוער בסיכון, יוצאי בריה"מ לשעבר ואתיופיה, ומתמודדים עם מוגבלויות – שם שימשתי כמנהלת כספים ופיתוח משאבים.

בשנים שלאחר מכן עבדתי במספר עמותות בתפקיד סמנכ"ל פיתוח משאבים; התמחיתי בתחום השיווק, גיוס כספים ותרומות והייתה לי הזכות להכיר מקרוב עולמות ואנשים יוצאי דופן בארץ ובחו"ל.

במקביל, השתלבתי בחיי הקהילה בכפר-עזה, והייתי נציגה נאמנה של אזור עוטף עזה ותושביו, וחשיפת החיים שלנו כאן לאור המציאות הביטחונית המאתגרת.

ב-2008, עזרתי לאייפא"ק (השדולה הפרו-ישראלית בבתי הקונגרס האמריקניים) להפיק ולערוך סרט לטובת כנס שלהם בארץ. בעקבות הסרט והקשרים שנוצרו בזכותו, הוזמנתי לנאום בפני 6,500 איש בוועידת אייפא"ק בוושינגטון, ולספר להם על החיים באזור עוטף עזה.

ב-2013 הוזמנתי שוב ע"י אייפא"ק לנאום בוושינגטון, הפעם מול קהל של 13,000 איש. הגעתי לשם עם בני אור ונאמנו ביחד – רגע מכונן בחיי שנינו. ב-2014 נאמתי גם בוועידות האזוריות של אייפא"ק בבוסטון ובדאלאס.

בעקבות כל אלה, אירחתי בכפר-עזה מאות משלחות של חברי קונגרס אמריקניים, את הסנטור והמועמד לשעבר לנשיאות ארה"ב מיט רומני, שחקנים הוליוודיים, שחקני NBA אנשי עסקים ותקשורת, ולכולם המחשתי מקרוב את מציאות החיים באזור עימות בעוטף עזה.

לאורך השנים, החיים המקצועיים שלי התנהלו לצד אלה שבבית, שם הייתי אם חד הורית ואחראית לרווחתו הנפשית והפיזית של אור. ב-2017, כשהוא סיים את התיכון ויצא לשנת שירות, הבנתי שנפתח בפני חלון הזדמנויות חדש, ושהגיע הזמן שלי לצאת לעצמאות.

את העסק שלי בניתי על שני נדבכים:

> in-plenty – מעטפת תמיכה לשיווק וגיוס כספים לעמותות ורשויות מקומיות וליווי יזמים ועסקים בצמיחה בתהליך פיתוח ומיקוד, שאליו אני מביאה את כל הניסיון והידע הרב שרכשתי לאורך שתים-עשרה שנות עבודה במגזר השלישי וכמנהלת ערוץ 8.

> חוויה ותקווה בעוטף עזה – אירוח לימודי חווייתי לקבוצות מהארץ ומחו"ל, שנולד מתוך הרצון והצורך לחבר אנשים מהארץ ומחו"ל לחיים בעוטף עזה, להניע את הכלכלה המקומית ולהשמיע את קולם של תושבי האזור באמצעות האנשים, היזמות והיצירה.

אני יוצרת עבור הקבוצות שמגיעות לכאן סיורים בהתאמה אישית, הכוללים ביקור בבית קפה וינטייג' ובמסעדות המקומיות, אצל אמנים מהאזור, מפגש עם אנשים וסיפורים מעוררי השראה, ופעילויות חווייתיות.

הסיורים הללו מאפשרים למשתתפים בהם לבחון את הדברים מקרוב, ויוצרים ערוצים של אמפטיה בינינו לבין העולם הרחב. מדובר כאן בחיבור שהוא win-win situation – לנו יש מה להציע וסיפור לספר; למבקרים יש משאבים ורצון להכיר ולהשפיע, ובעקבות הביקור באזור הם הופכים לשגרירים שלנו בעולם.

> ואז הגיעה הקורונה

2019 הייתה שנת שיא בפעילות שלי; אמנם, זו הייתה שנה מורכבת מאוד ברמה הבטחונית, אך בעקבותיה הגיעו לכאן מבקרים רבים, שהשתתפו בהרצאות ובימים חווייתיים, מלאי תוכן. יצרתי מתחם אירוח חדש, בצמוד לביתי, וציפיתי בשמחה למבקרים הבאים.

ואז התחילו השמועות על הקורונה, ובמרץ 2020, היומן שלי התרוקן בבת אחת. ברמה הקיומית, חששתי מאוד; לא ידעתי מה עומד לקרות ועד לאן זה יגיע. וחוויתי גם קושי רגשי. כשהתחיל הסגר הבן שלי היה בצבא; רוב הזמן הייתי לבד בבית, ועל אף החיים בקהילה תוססת ומאורגנת, חוויתי בדידות גדולה.

ברמה הפרקטית, וכמי שרגילה להתקיים באופן עצמאי, בדקתי קודם כל איך אני יכולה להסתדר כלכלית במצב החדש. הקפאתי זמנית את ההפרשה לתוכניות חיסכון והפנסיה וצמצמתי הוצאות לא הכרחיות;

גם לפני הקורונה עבדתי הרבה בזום מהמשרד שלי בבית, ובמובן הזה השינוי לא היה מאוד גדול ויכולתי להמשיך. היה חשוב לי להמשיך לייצר יוזמות חדשות ותנועה של עשייה, בשבילי ועבור כל העמותות שאני עובדת איתן, וזה מה שעשיתי; כמה חודשים מאוחר יותר, הבנתי שהצלחתי לשרוד את הדבר הזה.

כעת, עם המעבר לחיים לצד הקורונה, תחום הסיורים בעסק שלי מתחיל להתאושש לאט-לאט, ובהתאמה גם למצב הביטחוני באזור.

אני ממשיכה לייעץ לעמותות בתחומים מגוונים, בדגש על אסטרטגיה וגיוס כספים, על כל השלבים הנלווים לכך – ברמה הבירוקרטית, המימונית, האישית, העסקית, הלאומית והגלובלית. אני מוצאת שלחבר את העשייה העסקית לתוך רעיונות חברתיים ותמיכה בתהליך של שינוי חברתי זו מתנה שממלאת לי את הנפש.

ובימים אלה, ביחד עם אחותי וגיסי, אני שותפה לפיתוח המיזם Semiconductor 360 – העוסק בהפקת כנסים ושירותי תקשורת לעולם ה- Semiconductor הגלובלי. אנחנו נמצאים כעת בשלב ההקמה, כולל רואד-שואו בזום, שינוע בין יבשות ומדינות, לטובת גיוס לקוחות נוספים. זה עולם חדש ומרגש עבורי, ואני מצפה בסקרנות להמשך הדרך.

> עצת הזהב שלי

> המפתח הראשון הוא האומץ – בכל אחת מאיתנו קיימת הרוח היצירתית והיזמית; אבל המפתח לביטוי והגשמה שלנו בעולם הוא האומץ – על זה כל העניין נופל וקם. כמי שעומדת על הרגלים עצמאית מגיל צעיר מאוד, אני יודעת שחשוב לא לתת לפחד לעצור אותנו, אלא להעז ולהשמיע את הקול שלנו בעולם.

> התמדה – להיות עצמאית זו דרך ארוכה, עם הרבה טוויסטים מפותלים בעלילה. יש ימים טובים וגם טובים פחות, ותקופות של הסלמה שבהן האזור שלנו מושבת והנפש שלנו סוערת. אני מזכירה לעצמי תמיד, גם בסתם ימים של שגרה וחגים, שצריך להמשיך בדרך. אני בוחנת את עצמי, בודקת מה עשיתי נכון ומה פחות, ואז ממשיכה קדימה.

> פיזור סיכונים – זה היה נכון תמיד, והקורונה רק הדגישה את הצורך של עסקים לפתח מגוון של מוצרים, ולשמור על כמה ערוצי הכנסה במקביל; בעלי עסקים שיש להם את המנעד הרחב הזה, הם בעלי יכולת הישרדות מותאמת יותר לעידן של היום, ויכולים לאפשר לעצמם צמיחה יצירתית ודינמית.

> מדדי איכות – בתחילת דרכי העצמאית, היה חשוב לי לייצר לעצמי מדדי איכות, שייתנו לי אומדן להצלחה שלי להטמיע תהליכים עם לקוחות. היום אני יודעת שהבאתי ערך ללקוח כשהוא עובר לשלב הבא בעשייה שלו; מה שהיה עבורו הר גדול שקשה לעבור הופך לתלולית קטנה; עבורי זה סימן לכך שהשלב הקודם בוצע בהצלחה. הצמיחה לישורת הבאה היא ההצלחה שלו, ואני נמצאת שם כדי ללוות את זה.

> סביבה תומכת – אם בחרת להשמיע את קולך ולהיות נוכחת בעולם, תמיד יהיה לאנשים מה להגיד עליך. צריך ללמוד לנטרל את רעשי הרקע האלה, ולהקיף את עצמך באנשים שאוהבים אותך ורוצים בטובתך, שיכולים בכל רגע נתון להזכיר לך מי ומה את, וכמה את שווה, ולדרבן אותך ללכת לכבוש את העולם.

> "אני וואו!" – ויש גם את העניין הזה של חיזוק הקול הפנימי. כל החיים אנחנו מחכות שמישהו יבוא ויגיד לנו שאנחנו נהדרות, ומחכות לאישור חיצוני, שלא תמיד מגיע; לפני הכל – חשוב שיהיה לנו את הקול הפנימי הזה שמריע לנו בכל פעם מחדש על הדרך שבה אנחנו צולחות את העניין זה שנקרא "חיים", ועוד מקיימות בתוכו עסק עצמאי מצליח. אז אל תשכחי, אחת לאיזה זמן, לעצור, לקחת נשימה לשתות כוס יין או כל דבר שאת אוהבת ולהגיד לעצמך: "וואו!! אני וואו!!".

> "איזה אדם אני רוצה להיות היום?" – בכל בוקר אני מקדישה זמן למדיטציה, ואז שואלת את עצמי: "איפה אני נמצאת עכשיו, ואיזה אדם אני רוצה להיות היום?" השאלון הזה (שנוצר על ידי נטאלי בן דוד), כבר הפך לטקס הבוקר שלי. הוא ממקד אותי וגורם לי להתחיל כל יום מחדש כשאני ברורה לעצמי; זה מה שעובד לי. חשוב שנמצא את הדרך שמתאימה לנו כדי לפתוח כל יום בצורה מיטבית, ברמה האנרגטית והפרקטית.