לימונדה #15

חן קורן

לימונדה - נגה שנער-שויער — חן קורן | צילום: אבישג שאר ישוב

> תעודת זהות

חן, בת 34, נשואה לאלון ואמא של בארי (6), שקד (3), עמליה (שנה ושמונה חודשים) ורפאל (חצי שנה). גרה בירושלים.

> תקציר הפרקים הקודמים

יש לי תואר ראשון בבלשנות וספרות עברית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. בעבר עבדתי כסוקרת ברכבת הקלה בירושלים וכטבחית בבית קפה בשוק מחנה יהודה.

כיום אני עצמאית, בעלת המותג קופסא מהשוק – קופסאות מתנה, סיורי אוכל וחנות בשוק מחנה יהודה, ומנהלת קהילת אינסטגרם פעילה עם מעל ל-50K עוקבים.

> תרשים זרימה

נולדתי וגדלתי במושב שרשרת – מושב דתי בנגב המערבי שהוקם ע"י עולים מתוניס, הבת השלישית מתוך חמישה ילדים.

הייתי תלמידה טובה אך בעלת נטייה להשתעמם ולמצות בקלות, ושנות ביה"ס עברו עלי בנדודים בלתי פוסקים; בין היתר למדתי באולפנה בנתיבות ובערד. את לימודיי התיכוניים סיימתי לבסוף בבי"ס אקסטרני בת"א. השנים האלה כללו המון מעברים, חיפוש והתלבטויות, שבמהלכן גם התרחקתי זמנית מהדת.

בחרתי להתגייס לצה"ל, כדי להיות מדריכה בחברה להגנת הטבע; הצטרפתי לגרעין נח"ל, שבמסגרתו עשיתי שנת שירות מוקדמת לפני הגיוס, ועוד שנתיים של שירות צבאי כמדריכת טיולים. אחרי השחרור, עברתי עם כמה חברים מהגרעין לדירה בת"א; עבדתי במכירת פרוזן יוגורט, ללא שום תוכניות מוגדרות לעתיד.

לאחר תקופה, התחלתי בתהליך של חזרה אל הדת. למדתי וגרתי במדרשה ללימודי יהדות בעֹֹפרה; לקח לי זמן לחצות את הגשר שבין העולם החילוני שחייתי בו בת"א, לבין החברה הדתית, אבל לאט-לאט הרגשתי שייכת יותר ויותר. לאחר שנה בעֹפרה, ועברתי לגור עם חברה בירושלים, ולמדתי לתואר ראשון בבלשנות וספרות עברית באוניברסיטה העברית; בשנה האחרונה של התואר, נישאתי לאלון.

אלון הוא חילוני, בן קיבוץ כפר-עזה. גיאוגרפית, נולדנו וגדלנו ממש בסמוך אחד לשני, אבל בפועל, יכולנו באותה מידה לגדול על פלנטה אחרת; היה מרחק עצום בין אורח החיים שבתוכו צמחתי לבין זה שבתוכו הוא גדל.

הכרתי את אלון עוד בתקופת התיכון, אבל רק לאחר שבע שנים חידשנו את הקשר. אני כבר גרתי ולמדתי אז בירושלים ואלון היה בדרום אמריקה עם חברים, ממש בתחילתו של טיול אחרי הצבא. על-אף המרחק הפיזי והמכשולים הטכנולוגיים של אז, שמרנו על קשר אינטנסיבי לאורך כל הטיול שלו.

כשהוא חזר לארץ, הפכנו לזוג. לאחר כמה חודשים, אלון עבר לירושלים והתחיל ללמוד לתואר ראשון ביחב"ל ותקשורת. בהתחלה לא היה לנו פשוט יחד, לאו-דווקא בגלל שהוא חילוני ואני דתיה, אלא יותר בגלל ההבדלים המנטליים ותפישת החיים שכל אחד מאיתנו הביא עמו. בשלב מסוים, רציתי כבר מאוד להינשא, אבל אלון גדל במקום שבו אתה לא מתחתן ומקים משפחה לפני שאתה מסיים לימודים, שיש לך עבודה ואתה מבוסס כלכלית.

בסופו של דבר, האהבה ניצחה. לאחר שנתיים של חברות, אלון הציע לי נישואין ובקיץ 2013 נישאנו; באביב 2015 נולד בננו הבכור בארי, ואחריו נולדו לנו שקד, עמליה ורפאל.

עוד לפני החתונה שכרנו דירה בלב שוק מחנה-יהודה. באותה התקופה אני עבדתי כסוקרת ברכבת הקלה, ואלון כמדריך בהוסטל לנערים בסיכון. עד אז, בקושי בישלתי (אמי מעולם לא נתנה לי להיכנס למטבח שלה(:). אבל למרות חוסר הידע והניסיון, חלחלו מאכלי הילדות אל שגרת חיי החדשה.

בבית שבו גדלתי, החיים התנהלו סביב שולחן האוכל המשפחתי העמוס והגדוש במטעמים, דיבורים, צחוק ואופציה גם לשחרור של כעסים ומתחים; הבאנו לשולחן את עצמנו.

תוניסאים לא אוכלים בחוץ, ולא אוכלים "מהמקרר". האוכל הביתי, המסורתי, נחשב לטעים ביותר והוא מוגש טרי, מדי יום ביומו. מדובר במטבח סגור מאוד בתוך עצמו, המבוסס על מאכלים בשריים, ללא מוצרי חלב. בבית ילדותי היו שני תנורים, שניהם בשריים. לא היו כלים חלביים, ולא כיור חלבי. הייתה כפית חלבית אחת, שנשמרה מחוץ לבית, ובמקרר נשמר קרטון חלב בשביל אורחים, שהחמיץ תמיד מחוסר שימוש… למעשה פיתחנו ממש חוסר סבילות לעיכול של מוצרי חלב.

עם כל המטען הזה הגעתי לחיים המשותפים עם אלון; לרשותי עמדו המון חומרי גלם טריים וזמינים מהשוק שתחת הבית. התאהבתי בשוק; אהבתי את בעלי הבסטות, האנשים והאווירה. הייתי חוזרת מהאוניברסיטה ומכינה לשנינו ארוחה טרייה וחמה; כך התחברתי מחדש אל עולם האוכל.

אירחנו המון, בעיקר לארוחות שישי, חברים שלי מעֹֹפרה וירושלים, וחברים של אלון מהאוניברסיטה. למעשה, ובלי להתכוון, יצרנו בבית שלנו מקום מפגש לחילוניים ודתיים, שאכלו, בילו ונהנו ביחד. בשלב מסוים, התחלנו להזמין, בתשלום, לארוחות האלה גם תיירים, דרך "Eat With" – מיזם עולמי המאפשר לאנשים לחוות את התרבות, המסורת והמטבח המקומי כשהם שוהים בחו"ל.

במקביל התחלנו להפעיל מהבית גם שירותי קייטרינג, תחת המותג "מאמא דיאלי" ("אמא שלי" במרוקאית). בישלנו לאירועים ולשבת, עבור אנשים פרטיים. כדי להתמקצע בכיוון הזה, עזבתי את העבודה ברכבת הקלה, והתחלתי לעבוד כטבחית בבית-קפה בשוק. יום אחד עברה שם מישהי, שעבדה בחברה לסיורים קולינריים בירושלים, ושאלה אותי אם אנחנו עושים גם סדנאות בישול. בלי להתלבט יותר מדי, ועל אף שמעולם קודם לכן לא הנחיתי סדנה שכזו, אמרתי לה שכן.

קבענו תאריך, שבו הגיעה אלינו הביתה קבוצה של שישה סטודנטים אמריקאים לסדנת בישול תוניסאי. זה עבד מעולה, ובעקבותיה באו סדנאות נוספות. עזבתי את בית-הקפה, ופתחתי עסק עצמאי. הסדנאות היו משולבת תמיד בסיור מקדים משותף בשוק, שבו רכשנו את חומרי הגלם לארוחה שבישלנו אחר-כך.

בהמשך, אחרי ששקד נולד, זה הפך יותר מורכב לארח סדנאות בישול אצלנו בבית, ולכן בחרתי להתמקד בסיורים קולינריים בשוק, ללקוחות פרטיים ולארגונים.

ב-2015 יצרה עמי קשר תחקירנית מתוכנית הטלוויזיה "בייק אוף ישראל" בערוץ 2, שבה מתחרים המשתתפים בקונדיטוריה ואפייה. הידע שלי באפייה, עד לאותו הרגע, אמנם התמצה באפיית עוגות ביתיות, אבל כשהבנתי שהתחרות היא בזוגות, השבתי בחיוב. ידעתי שביחד עם אלון הכל יהיה בסדר. בין הצילומים לקחתי קורסים בקונדיטוריה, ולאט-לאט רכשתי ביטחון גם בתחום הזה.

התוכנית עלתה לשידור ב-2016; הגענו לגמר, ולמקום השני בתחרות. הקרנת פרקי התוכנית הביאה עמה חשיפה תקשורתית עצומה, חיבוק גדול ופרגון מתמשך מעם ישראל, וקפיצת מדרגה משמעותית לעסק שלנו. כעבור כמה חודשים הוצאנו לאור הספר: "חן ואלון מבשלים את השוק"; הידיעה שאנשים מבשלים על-פי המתכונים המסורתיים של סבתא ואמא שלי ריגשה אותי מאוד.

ב-2017 הצטרפתי לטיול מאורגן לתוניס ביחד עם קבוצה של גמלאים, ילידי תוניס. לצד ביקורים בבתי כנסת ובתי עלמין יהודיים, הצלחתי "לגנוב" לעצמי קצת זמן לבד, ולפי הנחיותיו של רפרם חדד, חבר ישראלי שחי בתוניס חבר מקומי, סיירתי בשוק וספגתי את המראות, הטעמים והריחות. שאלתי את עצמי למה אין טיולים כאלה לחבר'ה יותר צעירים; שנה לאחר מכן הוצאתי, ביחד עם רפרם, קבוצה של 20 איש לסיור בוטיק של סיורים בשווקים וסדנאות בישול עם מבשלות מקומיות. ב-2019 הובלתי לתוניס קבוצה נוספת.

באוגוסט 2019 השקתי את מותג קופסא מהשוק (באנגלית: Box From Jerusalem).

במשך שנתיים חלמתי ודמיינתי את המוצר הזה; ובגלל שהיה לי חשוב שיהיה מאוד מדויק, לקח לי זמן לפתור את הקשיים הלוגיסטיים סביבו. רציתי קופסת עץ פתוחה, מלאה בכל הטוב שהשוק יכול להציע, ולקח לי המון זמן לפצח את עניין הקופסה – להצליח לייצר אותה במחיר משתלם.

באותו קיץ, בטיול משפחתי ליוון, נתקלתי בחנות כלבו מקומית בארגזים מעץ, שהיו בדיוק מה שחלמתי עליו ובמחיר מצחיק. קניתי 10 ארגזים, ושיתפתי משם פוסט שבו סיפרתי איך תכף אמלא אותם בכל טוב מהשוק, וצירפתי דף נחיתה לרכישה; רק ששכחתי להגביל בו את הכמות שניתן לרכוש…

10 הארגזים נמכרו מיד, ובסה"כ נקנו 32 ארגזים, שלהם הייתי צריכה למצוא פתרון; כשחזרתי לארץ התחלנו לאלתר: אלון אסף באיקאה, בשוק ובמקס סטוק עוד ארגזים, וככה התחלנו. בשלב הזה מצאתי נגרים שהאמינו בי ובמוצר, והיו מוכנים לייצר ממנו כמויות; צילמנו את הקופסא ויצאנו רשמית לדרך.

היה לי ברור שזה מוצר שיכול להצליח מאוד גם מחוץ לישראל, כי ירושלים יושבת בלב של הרבה אנשים ברחבי העולם, לא רק יהודים וישראלים. ולכן עיצבנו גם אריזות סגורות למשלוח לחו"ל.

קופסא מהשוק הצליח מיד, ובגדול; חודש וחצי לאחר ההשקה הגיע ראש השנה, והתחלנו לעבוד גם עם ארגונים שביקשו לתת אותו במתנה לעובדים שלהם. בשלב הזה, הבנתי שלא אוכל להמשיך לתפעל הכל מהבית; שכרתי חלל קטן ועובדת, שתעזור לי לארוז, ולהכין את הקופסאות למשלוח.

מהר מאוד קמו לנו הרבה מתחרים, שניסו ועדיין מנסים לחקות אותנו. בהתחלה ניסיתי להילחם בזה, גם באפיק המשפטי; הרגשתי ש"רגע, שנייה, הבייבי הזה רק הרגע נולד, תנו לי לנשום לפני שאתם חוטפים לי אותו"; ואז נשמתי עמוק והחלטתי לשחרר. אני מאמינה בעצמי ובאיכות המוצר שלי, ומשתדלת לחיות בתודעת שפע, שבה יש מקום לכולם.

> ואז הגיעה הקורונה

ערב הקורונה, 80% מהסיורים שלי בשוק היו לתיירות חוץ. בשלב הראשון, כשהתחילו להגיע הביטולים, גיחכתי על החיידק הזה מסין שכולם נסחפים בקשר אליו; בשוק הכל היה פתוח, ולא הבנתי על מה המהומה. אבל כשהביטולים המשיכו להצטבר, גם מצד הלקוחות הישראלים, הבנתי שאני ניצבת בפני מציאות חדשה.

לצד אובדן ההכנסות העתידיות, נאלצתי גם להחזיר כספים שכבר שולמו מראש; ברמת התזרים הייתי בסדר, אבל רגשית זו הייתה חוויה קשה מאוד. היומן התרוקן ולא היה ברור מה עומד לקרות; בתוך זמן קצר נמחק ענף התיירות בעסק שלי.

למזלי, מותג "קופסא מהשוק" רץ כבר כחצי שנה ובהצלחה גדולה, וענה על הצרכים החדשים שנוצרו, כשאנשים רצו לשמח את יקיריהם, בארץ ובחו"ל, כולל מערך משלוחים מהיר ויעיל. בזכות העובדה שהפעלנו משלוחים, הוכרתי כעובדת חיונית, ויכולתי להמשיך לעבוד בלי מגבלות.

לקראת פסח 2020, קיבלנו גל של הזמנות מארגונים שרצו לתת אותנו מתנה לעובדים שלהם. עם הצורך לספק אלפי משלוחים במהירות ובמחיר תחרותי, התחלתי לייבא מסין סלי שוק צבעוניים;

במקביל, עלתה דרישה מהקהל הפרטי שלנו למוצרים איכותיים בעלוּת יותר נגישה. החלטנו לקחת את ההיילייטס של השוק – כל המותגים שאנחנו הכי אוהבות, ולארוז אותם בסל צבעוני, מאוד מדויק; כיום – זהו המוצר הכי נמכר באתר שלנו.

עם הזמן יצרנו עוד ועוד "קופסאות" – לפי עונות השנה וחגים, וגם כאלה שעונות על צרכי השוק, כגון: קופסא ללא גלוטן, כשרות למהדרין, קופסא ליולדת ועוד.

לאחרונה יצאנו עם קולקציית חורף של "קופסאות בת": סנגריה חורפית, מסיבת תה, ספא טורקי מפנק ועוד. יצירת המוצרים החדשים על בסיס קבוע עונה על הביקוש הגדול לאורך השנה מצד ארגונים, ועל הצורך בהתחדשות מול לקוחות קיימים.

בשיא הקורונה, היה לי עסק שעבד ללא הפסקה; הבנתי שאני חייבת לעבור לפעול בחלל גדול יותר. כיום יש לנו חלל שכולל: סטודיו – שהוא חדר אריזה גדול, שבו כל מוצר נארז וממותג על ידינו אישית, משרד ואת החנות.

בקיץ 2020, פתחנו בחלק הקדמי, הצופה אל הרחוב, את החנות הפיזית של "קופסא מהשוק", שבה נמכרים הדברים שאני אוהבת: מטפחות צבעוניות, נזמים מזהב, ממתקים מתוניס, כלי בית ובישול, פריטים לעיצוב הבית, מוצרי נייר וכמובן – כל הלהיטים מהשוק שנכנסים לקופסאות שלנו. את כולם הייתי שמחה לקנות גם לעצמי;

החנות הוקמה כדי להוות את מקום המפגש שלנו עם הלקוחות וכל האנשים שעוקבים אחרינו. אני תמיד מדמיינת את מפת העולם, כשמעליה חגים המון מטוסים שמביאים את הקופסאות שלנו לעוד ועוד אנשים, שמחממים לנו את הלב בתגובות נרגשות ואוהבות. החנות מאפשרת לנו להכיר אותם פנים אל פנים; להביט ממש בעיניים.

כשאנשים נכנסים לחנות, חשוב לנו לתת להם חוויה של אירוח נעים; גם בלי לקנות כלום, פשוט כיף אצלנו, חם ושמח.

עם ההקלות בסגרים חזרתי להוביל סיורים בשוק; כיום הקהל שלי מורכב בעיקר מישראלים, וכדי לעמוד בביקוש, אני נעזרת במדריכות נוספות.

לצד העבודה באוף ליין, אני משקיעה שעות רבות של פעילות בערוצים הדיגיטליים השונים, לטובת הקשר עם קהל העוקבים שלי, שגדל בהתמדה ועומד היום על למעלה מ-50,000 איש – קהילה חמה ואוהדת, שמלווה אותי לאורך הדרך.

אני משתפת בכל הרבדים של החיים שלי: ילדים, משפחה, עסק, פיתוח מוצרים חדשים וכד', ומקבלת פידבקים חשובים שנותנים לי רוח גבית וכלים להמשיך ולצמוח.

לאחרונה נבחרנו ע"י פורבס ישראל כחלק מרשימת Forbs Small Giants של עסקים קטנים שהצליחו ב-2021, על-אף הקשיים האובייקטיביים של עסקים עצמאיים בישראל, ולמרות הקורונה.

ברמת החזון – אנחנו מחכים, כמובן, לתיירים שיחזרו לארץ, לירושלים, לסיורים בשוק וגם לחנות.

אבל אנחנו פועלים גם מירושלים החוצה: אנחנו ממשיכים לפתח את השוק הגלובלי של "קופסא מהשוק"; לאחרונה נכנסנו לפעילות בסין מול גורמים ממשלתיים וארגונים פרטיים, שיש להם עניין במוצרים מישראל ומירושלים.

> עצת הזהב שלי

> בלי להתפשר ובלי להתנצל – עסק מצליח, משקף קודם כל את מי ומה שאנחנו. חשוב לי להישאר נאמנה לעצמי, ולפעול בהלימה לצרכים שלי ושל העסק ולא כדי למצוא חן או לרצות אנשים. למשל: המיתוג והעלויות של "קופסא מהשוק" נתפשים, לא פעם, כשונים כביכול ממה שעשיתי עד עכשיו; וזה גורר תגובות מאנשים, שהפער הזה לא מסתדר להם.

אבל זה החלום שלי, ואני לא מוכנה להתפשר: לא על האיכות, לא על האנשים שהם חלק מהמוצר המורכב הזה, ולא על ניהול עסק רווחי. אני כן קשובה לקולות השונים מהשטח, ולכן אטרח ואמצא דרכים להנגיש אותו לקהל שלי.

> אנשים – אני לא מתפשרת גם על האנשים שעובדים איתי. ההרכב האנושי בעסק כיום – עשרה עובדים שכירים, ועוד פרי לאנסרים שנותנים לי שירותי גרפיקה, תִכנוּת, סושיאל ועוד – הוא חלק בלתי נפרד מההצלחה שלנו. לקח זמן עד שהגעתי לצוות הזה, ובדרך לא התביישתי להיפרד מאנשים שזה פחות התאים להם, ולהתעקש עד שמצאתי את האנשים שטוב וקל לי לעבוד איתם ואני יכולה לסמוך עליהם בעיניים עצומות.

> מכפילות כוח – אחד הגורמים המשמעותיים ביכולת שלי להעז ולהתפתח לאורך השנים, הוא חבורת הנשים שמקיפה אותי, כולן בעלות עסק עצמאי משל עצמן. אנחנו מדברות את אותה השפה, ויש לנו כבר אוצר מילים משלנו; לפעמים מספיק משפט אחד מדויק בזמן הנכון, כדי להניע אותי לפעולה. בזכות התמיכה ההדדית הבלתי פוסקת שלנו אחת בשנייה והיכולת להתייעץ ולקבל פידבק כן ומיידי, הרבה יותר קל לי לקבל החלטות ולהתקדם, ונוצרים בקלות חיבורים ושיתופי פעולה מדויקים עם גורמים חיצוניים.

> לדמיין את התסריט הכי גרוע – ניהול של עסק עצמאי, כרוך מטבע הדברים גם בחששות ופחדים מכישלון. מה שמאוד עוזר לי, בהקשר הזה, הוא לדמיין את התסריט הכי גרוע שיכול לקרות בעקבות ההחלטה שלי.

למשל: הסיורים שהוצאתי לתוניס, שהעלויות שלהם היו גבוהות, וחששתי שלא יירשמו אליהם. או מסיבות המטוגנים שאני עושה אחת לתקופה. או הפעם ההיא, שהיינו צריכים לארח תיירים אצלנו בבית, ואלון לא היה יכול להשתתף, והאנגלית שלו טובה, ושלי לא.

אז אני אומרת לעצמי: מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? שבזבזתי קצת כסף? שהאנגלית שלי לא מושלמת? לא קרה כלום. ואני קופצת למים, ובדרך כלל הם הרבה פחות מפחידים ממה שדמיינתי. זה תרגול מחשבתי שעוזר לי להמשיך לחלום ולקום בבוקר אל רעיונות חדשים.

> כן עושה סיפור – בסוף, העסק שלנו הוא מכלול של סיפורים, שלנו ושל כל מי שאנחנו פוגשים בדרך.
את "קופסא מהשוק", לדוגמה, חלמתי במשך כשנתיים לפני שזה יצא לפועל, ותיארתי לעצמי כל פרט בה. דמיינתי אבא אמריקאי, שמוציא מהבגאז' שקית נייר חומה ענקית, מלאה במצרכים טריים במצבם הגולמי; וחלמתי על קופסא פתוחה, שתיראה כאילו אני הסתובבתי בשוק, ואספתי מוצרים וחומרי גלם טריים, עונתיים שרק עכשיו נקטפו או יוצרו, ועם הארגז הזה שאספתי, אני דופקת לאנשים בדלת.

ככה הבנתי שאני לא רוצה מוצרים ארוזים בצלופן, אלא מוגשים ישירות מתוך האריזה. ומתוך הסיפור הזה הגעתי אל קופסאות העץ שהן היום חלק בלתי נפרד מזהות המותג. גם "קופסאות" חדשות שנולדות מגיעות, כל אחת, עם סיפור משלה, עם אופי ושורשים שאני מחוברת אליהם, וככה גם המוצרים שאני בוחרת להביא לחנות הפיזית שלי בירושלים; הקסם של הסיפורים האלה עובר הלאה, והוא חלק מסוד ההצלחה שלי.

> אמא + קריירה – אנחנו מדברות כאן כבר ראיון שלם על העסק, אבל אני קודם כל אשתו של אלון ואמא של בארי, שקד, עמליה ורפאל. סדר העדיפויות שלי מאוד ברור לי, בהקשר הזה. מבחינתי, בלהיות אמא וגם בעלת עסק אין קונפליקט; זה חלק מהזרימה הטבעית של החיים.

בשנתיים האחרונות נולדו לי שני ילדים בהפרש קטן מאוד, וזה לא עצר ולא תקע אותי. יש לי אחריות כלפי המשפחה וכלפי העובדים והעסק שלי, שלא מאפשרת לי לקחת חופשות לידה ארוכות, אז אני מוצאת את הפתרונות שטובים לי. בארי, שקד ועמליה נמצאים במסגרות, ואני מקפידה להגיע הביתה אחה"צ כדי להיות איתם. ובשעות האלה אני נטו איתם, בלי הפרעות, ומתפנה שוב לעבודה רק אחרי שהם הולכים לישון.

רפאל נמצא איתי כל היום, ביחד עם מטפלת שמאפשרת לי לעבוד, וגם להמשיך להיניק. אני לא מתביישת להביא אותו איתי לכל מקום, גם לפגישות עסקים, כי האימהוּת היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, ואני לא מרגישה צורך להתנצל עליה.

ואני לא לבד. אלון הוא שותף מלא לחיים ולפעילות בעסק. הוא נמצא שם תמיד, עוזר לי וחושב ביחד איתי, והנוכחות הטובה והרגועה שלו משרה על כולנו שקט וביטחון. אנשים שואלים אותנו המון איך זה מסתדר לנו – חילוני ודתייה. אבל גם בעניין הזה אנחנו בזרימה – מקבלים החלטות כשצריך, ומבינים שלחיים יכולים להיות הרבה פירושים וצדדים, ובסופו של דבר זו הבחירה שלנו איך לחיות אותם, וזה גם המסר שאנחנו מעבירים לילדים שלנו.