לימונדה #16

טל ברייר בן מוּחַה

לימונדה - נגה שנער-שויער — טל ברייר בן מוּחַה | צילום: לירון ברייר דנציגר

> תעודת זהות

טל, בת 44; נשואה לאבינועם ואמא של עידן (בת 16), רז (בת 13) וליאור (בת 9); גרה בכרכור.

> תקציר הפרקים הקודמים

את רוב לימודיי האקדמיים עשיתי באוניברסיטת תל אביב: אני בעלת תואר ראשון במשפטים וניהול ותואר שני במשפטים, בוגרת לימודי ייעוץ ארגוני ולימודי גשטלט. באוניברסיטת בר אילן למדתי מגדר.

בעבר עבדתי כעו"ד בתחום הליטיגציה, וכיועצת ארגונית.

כיום:

לפני כעשור הקמתי את מנהיגותה – ארגון שפועל לקידום חינוך מודע מגדר בסדנאות והרצאות להורים, לאנשי ונשות חינוך ולעולם התרבות – לנשות ואנשי יצירה ותוכן.

יוצרת מדד מנהיגותה – כלי לזיהוי הטיות מגדריות בספרות ובתרבות הילדות והילדים.

מנהלת קבוצות הפייסבוק ספרות שווה, ומנהיגותה – חינוך מודע מגדר.

סופרת – הוצאתי לאור שלושה ספרים: מנהיגותה בחינוך GenderGarden (ב-2014), לביאת (2016) וכדוריקוד (2022). בעוד מספר חודשים יראה אור ספרי הרביעי – הורות מודעת מגדר.

ב-2018 הרציתי במסגרת TEDx TelAviv – על חינוך וספרות מודעי מגדר. ב-2019 ההרצאה שלי עלתה לערוץ TED העולמי.

> תרשים זרימה

גדלתי בהוד השרון, הבכורה מבין שלוש אחיות. אבי הוא אחד מחלוצי תחום הייעוץ הארגוני בארץ, והקים חברה עצמאית מצליחה. אמי הקדישה את מיטב זמנה לנו, הבנות; במקביל, ולאורך שנים רבות, הייתה יו"ר ויצו הוד השרון; בזכותה ובאמצעותה נחשפתי לראשונה לעולם המגדר.

גדלתי להורים שהעבירו לנו את המסר שאנחנו יכולות לעשות הכל, ושהעולם שבחוץ לא צריך לעצור אותנו, גם אם הוא מנסה. הייתי ילדה דעתנית ואידיאליסטית; בחנתי ובדקתי דברים, ולא קיבלתי אותם כפשוטם.

כשהייתי בכיתה ז' חילקו אותנו לשתי קבוצות: הבנים נשלחו ללימודי אלקטרוניקה, בעוד הבנות מוסללות, כמיטב המסורת, ללימודי כלכלת בית. חשתי התנגדות עצומה להכללה הגורפת הזו, ודרשתי ללמוד אלקטרוניקה ביחד עם הבנים.

לאחר בירור בביה"ס, ועם גיבוי מלא מהוריי, הפכתי לתלמידה היחידה (מתוך שכבה של שש כיתות) במקצוע זה. היה לי קשה להיפרד מהחברות שלי וסבלתי מכל רגע, אבל השקעתי, והשגתי את הציון הכי גבוה בכיתה שלי. שם הבנתי, שאני נושאת על כתפיי משהו חשוב וגדול יותר מעצם הבחירה האישית, הקונקרטית.

לקראת השירות הצבאי, היה לי ברור שאני מכוונת את עצמי לשירות משמעותי, הקרבי ביותר (כמעט) שבנות יכלו להשתלב בו, באותן שנים. לאחר מיונים, התקבלתי לתפקיד מדריכה ביחידת מורן. הבנתי שכדי להגיע להבנת השטח בצורה המיטבית שתאפשר לי ולאחרות להדריך במקצועיות את החיילים, אני זקוקה להכשרה נוספת, וביקשתי לצאת לקורס מפקדים של היחידה – קורס שטח של ארבעה חודשים ביחד עם החיילים.

למזלי הייתה לי מפקדת שהעריכה אותי מאוד; (ושוב) לאחר מאבק, נשלחתי (ביחד עם עוד חיילת) לקורס שלפני כן, מעולם לא השתתפו בו נשים. סיימתי אותו בהצלחה, וזכיתי להוסיף "רקע לוחם" לסיכת היחידה שלי. בזכות הניסיון והידע שרכשתי, שיניתי את מערכי ההדרכה ביחידה, ומילאתי תפקיד של קצינה ללא קורס קצינות; תחושת השליחות והייעוד שלי הלכה וגברה.

טל שנייה מימין, חניכה בקורס המפקדים היחידתי. "סיימתי בהצלחה את הקורס, שלפני כן מעולם לא השתתפו בו נשים; תחושת הייעוד והשליחות שלי הלכה וגדלה" | צילום: אלבום פרטי

לקראת סוף השירות הצבאי הכרתי את אבינועם, קצין בשריון, שהפך לבן זוגי ולאיש של חיי. לאחר השחרור התחלתי ללמוד לתואר ראשון במשפטים וניהול באוניברסיטת ת"א, והמשכתי גם לתואר שני.

הגעתי לעולם המשפטים מתוך רצון לייצג נשים בעולם המשפט הפלילי, אבל הרגשתי שנפשית, זה קשה לי מדי. התחלתי סטאז' במשרד עורכי דין גדול ונחשב, בתחום המשפט המסחרי והליטיגציה. עבדתי קשה, אבל גם כשניצחתי בבית המשפט, הניצחון הרגיש לי מריר, ומנותק מאוד ממי שאני. הרגשתי חוסר מיצוי עצמי; ידעתי שאני לא במקום הנכון לי.

ב-2005 ילדתי את בתי הבכורה עידן, והחלטתי שלאחר חופשת הלידה לא אעסוק עוד בתחום המשפט. זמן קצר לאחר מכן, התחלתי ללמוד ייעוץ ארגוני, והתחלתי לעבוד עם אבא שלי; למדתי ממנו את המקצוע ב"שיטת הגילדה" – התלוויתי אליו לכל מקום שהלך ולכל ייעוץ וסדנה שהעביר. הוא היה מורה נהדר, ואני למדתי המון, והתחלתי לעבוד עם ארגונים על פיתוח מנהיגות בארגונים עסקיים.

עם הזמן ובעקבות נטיית הלב שלי, פיתחתי את מודל "M Power" – שמלמד מנהלות ומנהלים להשתמש בחוויות האימהיות וההוריות שלהם.ן לצורך הניהול, וגם להפך – לקחת תובנות מהניהול הביתה; מאמר על המודל שלי התפרסם במגזין לחדשנות; אבא שלי מאוד פירגן לי, ולמעשה יצרתי נישה משלי בתוך חברת הייעוץ הארגוני שלו.

באותה התקופה הבנות שלי כבר נכנסו למערכת החינוך, והרגשתי שעכשיו זה הייעוד שלי; שם אני רוצה להשפיע. התחלתי לעבוד עם משרד החינוך, בהנחיית צוותים על מנהיגות חינוכית. מסיבת חנוכה בגן של הבכורה שלי שבה יצאו כל הבנים עם דרבוקות והבנות עם צעיפים שקופים בריקוד, (חוויה שהייתה, עבורי, קשה לעיכול ומכוננת בו זמנית), נתנה את הכיוונון הנוסף למסלול שלי.

נרשמתי ללימודי מגדר, מתוך מטרה למצוא באקדמיה את הדרכים והטכניקות שבאמצעותן אלמד גננות לתווך את ערך השוויון בתוך גני הילדים, וגיליתי שאני לא מוצאת. כן, ברור שנכתבו מאמרים ומחקרים על מגדר, אבל הם נותרו במגדל השן של האקדמיה, ועסקו בעיקר בגילאי ביה"ס, ואני רציתי להשפיע ברמה הפרקטית, וכבר בגיל הרך.

הבנתי שאצטרך לפתח את הכלים הללו בעצמי, וגם – שאני הולכת לדרך משלי שתעסוק בעולם החינוך והמגדר בתוך מערכת החינוך. ב-2012, בתמיכתו ובברכתו של אבא שלי, יצאתי לדרך עצמאית והקמתי את מנהיגותה – ארגון עצמאי שמטרתו קידום חינוך מודע מגדר.

מפקחת גני הילדים ברמת גן תמכה, וחמש גננות מובילות מרמת גן, שעבדתי איתן על פיתוח מנהיגות חינוכית החליטו שהן יוצאות איתי לדרך; הן השקיעו שעות בלמידה, חלק ניכר מהן על חשבון זמנן הפרטי.

לימדתי אותן את בסיסי המגדר שהיו רלוונטיים בעיני, אז, לשפה שוויונית בגן, עיסוק בדמויות נשיות משמעותיות, מרחבי משחק שפותחים אפשרויות גם לבנות וגם לבנים, ספרות שוויונית ועוד. יחד חשבנו על המימדים השונים ועל הדרכים לפתח אותם.

במקביל, קולגה שלי – ד"ר יעל פילובסקי-בנקירר, ישבה בכל הסדנאות ותיעדה אותן, ואחרי כל סדנא ישבנו אני והיא ניתחנו והפקנו מסקנות. וכך גם אני יכולתי ללמוד תוך כדי תנועה, לשפר ולדייק את עצמי.

לאחר כשנתיים, כתבתי והוצאתי לאור את הספר מנהיגותה בחינוך GenderGarden, שמכיל את התאוריה והפרקטיקה שבניתי, והוא הפך לחומר הלימוד המלווה את עבודת הגננות; התוכנית שלי הפכה לחלק מההכשרה של כל הגננות המובילות ברמת-גן.

בעקבות ההצלחה החלוצית ברמת גן, מוניתי ע"י מנהלת מחוז תל אביב במשרד החינוך, להקים וועדת היגוי למגדר, כדי להפיץ את הנושא בכל בתי הספר והגנים במחוז; במשך שלוש שנים ניהלתי את הוועדה, ובמקביל הקמתי בבית הספר של בנותיי ועדת מגדר ומנהיגות, שבעקבותיה קמו וועדות רבות דומות בכל רחבי הארץ.

הפעילות במנהיגותה הלכה והתרחבה, לליווי צוותים חינוכיים בכל רחבי הארץ; בשלב הזה, הייתי מוערכת מאוד כיועצת ארגונית, אבל היחס לפמיניזם ומגדר היה כאל גיבנת שאני סוחבת איתי. לא פעם התבקשתי "לא להגזים עם זה". התשובה שלי הייתה אסרטיבית: "זאת אני, וזה חלק ממני." הפסדתי עבודות בגלל זה, אבל הנחישות השתלמה; בהמשך, אף אחד כבר לא זכר שאני יועצת ארגונית, והוזמנתי להנחות השתלמויות בגלל המומחיות שלי במגדר וחינוך.

ב-2015 יזמתי את הכנס הארצי הראשון לחינוך מודע מגדר. גייסתי את עיריית ת"א וסמינר הקיבוצים כשותפים, והגיעו אליו נשות ואנשי חינוך מכל הארץ. המסר שלנו היה: "חינוך מודע מגדר שווה יותר" – עם כפל משמעות: חינוך מודע מגדר לא רק מגביר שוויון אלא גם מגשים עוד הרבה ערכים חינוכיים, שמרחיבים את המנעד החינוכי.

באותה השנה הגשתי מועמדות והתקבלתי להרצות בכנס החינוך הבינ"ל Women & Education באוניברסיטת אוקספורד באנגליה. בשלב הזה, העשייה שלי נחשבה חדשנית גם ברמה העולמית, בגלל ההנגשה של חינוך מודע מגדר, וההעברה שלו משלב התאוריה אל הפרקטיקה היומיומית.

ב-2016, יצא לאור ספרי השני לביאת. הוא מספר על ילדה שמגלה שבגן שלה יש המון ספרים על אריות, אבל אין שום סיפור על לביאה, ועל המסע שלה לשינוי המציאות הזו. "לביאת" נחשב פורץ דרך; הוא זכה להתייחסות מצד סופרות, ספורטאים, אמנים ויוצרים, אקטיביסטיות חברתיות ועיתונאיות, והוזכר במאמרים מקצועיים כחלק משמעותי בתוך החתירה לחינוך מודע מגדר; כיום הוא חלק מחומר הלימוד בגני ילדים.

עם ספרה "לביאת", 2016 | צילום: אלבום פרטי

במקביל, פיתחתי ופרסמתי את מדד מנהיגותה – כלי המכיל ארבעה קריטריונים פשוטים להערכת יצירות תרבות ואמנות בהיבט המגדרי. במקור, פיתחתי את המדד עבור גננות, כדי לצייד אותן בכלים לתיווך ספרי קריאה לילדות ולילדים. אך הפרקטיות שלו ופשטות השימוש בו הובילו אותו למחוזות חדשים – הרבה מעבר למה שדמיינתי וחלמתי; כיום המדד שלי נלמד באקדמיה ובבתיה"ס, ונעשה בו שימוש להערכת יצירות תרבות ואמנות מכל התחומים: ספרות, קולנוע, טלוויזיה ועוד.

ב-2017 הקמתי את קבוצת הפייסבוק ספרות שווה – שהביאה את כל אלה גם לקהל הרחב. בתוך זמן קצר, הקבוצה הפכה למרחב חי ותוסס של דיונים ערים על יצירות ספרות בעיקר (לילדות וילדים) בהיבטים המגדריים, וכיום היא מונה כ-15,000 חברות וחברים;

ב-2018 נבחרה הקבוצה ע"י פייסבוק העולמית כאחת מ-13 קבוצות הפייסבוק המשמעותיות בארץ. לשמחתי הרבה, ההשפעה שלה היא כפולה: מצד אחד, מתן כלים פשוטים, יומיומיים, שמאפשרים לכל הורה, אשת ואיש חינוך לצרוך ספרות עבור הילדות והילדים מתוך מודעות להיבטים של מגדר. ובמקביל – התכנים בקבוצה משפיעים גם על יוצרות ויוצרי תוכן ותרבות, ועל היצירות החדשות שנולדות.

בימים אלה, ביחד עם דנה ברוסטובסקי-גלבוע (שמנהלת איתי גם את הקבוצה), ובתמיכת חברת APPSFLYER, אני ממשיכה לקדם חלום שרקמתי לפני שנים רבות וכעת עומד להתגשם – אתר חדש בשם תרבות שווה, שיעסוק גם הוא בתכנים אלה.

ב-2018 נבחרתי (ביחד עם עוד שמונה נשים) להרצות במסגרת TEDx TelAviv – על חינוך וספרות מודעי מגדר. בדצמבר 2018, עליתי לבימת בית האופרה בת"א להרצאה באנגלית, מול 1,600 איש ואישה; חוויה עוצמתית ומכוננת בחיי. לימים נבחרה ההרצאה לעלות לערוץ TED העולמי, ותורגמה לשש שפות.

> ואז הגיעה הקורונה

במציאות שלפני הקורונה, שגרת החיים והפרנסה שלי היו מבוססות על מפגשים עם ציבורים גדולים של אנשים; מה שכונה לימים – "התקהלות". ב-1 במרץ 2020, העברתי במועצה האזורית רמת נגב הרצאה ליום האישה, הראשונה מתוך סדרה מתוכננת של הרצאות; ואז הכל נסגר ובוטל.

אחרי שבועיים של הלם, התאפסתי על עצמי; קצת לפני הקורונה, התחלתי להניע תהליך של הפיכת ההרצאות שלי לדיגיטליות, לטובת הגעה לציבור גדול של הורים. זה לא תפס, וירדתי מזה; אבל כעת, הבנתי שאנחנו במציאות חדשה, שמביאה עמה גם הזדמנויות חדשות. אם יש ביקוש להרצאות ולסדנאות ולא להקלטה שלי, אני אלְמד את עולם הזום, ואצליח להגיע לכל בית.

הודעתי שאני פותחת קורס זום להורות מודעת מגדר; קיוויתי שהקורס יתמלא, ולשמחתי התחילה הרשמה של הורים. במקביל פנתה אלי היועצת לשוויון מגדרי בעיריית פתח-תקווה, וביקשה ממני לפתוח קורס זום להורי העיר.

החלטתי למנף את העניין הזה לרמה הארצית: פניתי אל רשויות מקומיות נוספות, ופתחתי קורסים מסובסדים על-ידן, שהורים יכלו להירשם אליהם, במועד הנוח להם. כל קורס כזה לווה בשתי קבוצות וואטסאפ: אחת להעברת תכנים כתובים, והשנייה, למטרות שיח וייעוץ. הקבוצות הללו עדיין חיות ומשמשות כקהילות אקטיביות וערוץ נהדר להעברת מסרים על חינוך מודע מגדר.

מהרעיון להנחיית קורס אחד, התפתחו עוד ועוד קורסים; 1000 הורים, מכל רחבי הארץ וגם ישראלים מרחבי העולם כבר חוו את הקורס שלי; במאי 2022 ייצא לדרך מחזור חדש, התשיעי במספר.

כתוצאה מכל אלה, צברתי ניסיון רב בהנחיה בזום, והוזמנתי להרצות גם בארגונים על הורות מודעת מגדר, תרבות שווה וספרות שווה. גם ההשתלמויות לגננות בזום תפסו תאוצה, ואִפְשרו שיח בין גננות מודעות מגדר מכל הארץ, לגננות שרק החלו בלמידה.

עם ההקלות בסגרים, חזרתי להרצות ולהנחות הורים וצוותי חינוך גם פרונטלית, ולהעביר במכללת לוינסקי קורס מודע מגדר לסטודנטיות וסטודנטים לחינוך; עבורי מדובר בקפיצת מדרגה – כיום סטודנטיות לחינוך בגיל הרך, לומדות חינוך מודע מגדר כבר בזמן ההכשרה; זוהי מהפכה של ממש, שיש לי הזכות לקחת בה חלק.

בתקופת הקורונה, המשכתי לפתח את כדוריקוד – ספר שכתיבתו ארכה כעשור; עלילת הספר מתרחשת ב"גן ענת", שבו התרחש גם "לביאת", ומביאה את סיפורם של זהר (בת) ורן (בן), צמד חברים בגן, שמאתגרים את הסטריאוטיפ המגדרי באמצעות התחפושת שלהם לפורים. בימים אלה ממש, הספר יוצא לאור ולחנויות הספרים; בעוד מספר חודשים ייצא לאור גם ספרי הרביעי – הורות מודעת מגדר.

במבט לעתיד – אני מבקשת להרחיב את העשייה שלי לעוד ועוד מעגלים; כיום תכני תרבות כבר נוצרים תוך הוויה מודעת מגדר, והופכים שוויוניים יותר; השוויוניות היא חלק מההצלחה שלהם, התרבותית והכלכלית. השינוי ניכר, אבל יש לנו עוד הרבה עבודה.

אני שואפת לחיות בעולם תרבותי שיציג לקהל הרחב דמויות שונות ומגוונות, שיאפשרו לכולנו להזדהות עמן, ולהרגיש שאנו חלק משמעותי בחברה וכמובן – להמשיך להשפיע בתוך מערכת החינוך ומול ההורים.

> עצת הזהב שלי

> ללכת עם הלב בסבלנות, השקעה ונחישות – כשאני הולכת עם הלב שלי, כשאני מצליחה ומניעה שינוי במציאות אני חווה תחושת סיפוק ומשמעות. וחשוב לזכור, ששינויים משמעותיים לא קורים בן לילה. הם מחייבים שתילת זרעים וסבלנות; מבוססים על שנים של למידה מכל הסוגים, ופעולה פרקטית, במקביל לזו התיאורטית.

> לזהות את הואקום – אם יש לנו רצון לחולל שינוי, בכל תחום, אנחנו חייבות וחייבים להבין מהם מקורות המידע שלנו, מה כבר עשו לפנינו, מה יש ומה חסר, וללמוד לזהות ואקומים, שבהם יש לנו היכולת להשפיע באמת; נקודת ההתחלה שלנו צריכה להיות מהמקומות שכבר הגיעו אליהם, ולא מההתחלה, אחרת נבזבז משאבים יקרים של זמן ואנרגיה.

> גם וגם וגם/או: בשבח המולטידיסציפלינות – לא פעם, פעולה משמעותית מתרחשת בזכות התמחות מולטי-דיסציפלינרית; חשוב לא להיבהל מריבוי התחומים שבהם נעסוק, כי הם עשויים לאפשר לנו את היכולת למרחב חשיבה ועשייה גדולים ואפקטיביים יותר.

יחד עם זאת, לצד למידה רחבה אני ממליצה גם להתמחות בנישה קטנה, ולהתמקצע במקסימום בתוכה. לדוגמה: הבחירה שלי להתמקד, בתחילת הדרך, בנישה של חינוך מודע מגדר לגילאי 0-6; רק בשלב השני, עם הניסיון והכלים המקצועיים שרכשתי במהלך השנים, יכולתי להוסיף גם את הפעילות מול סטודנטיות וסטודנטים להוראה, הורים, יוצרות ויוצרי תרבות ואמנות, ועוד.

> כל עסק הוא עסק – כבעלת עסק חברתי, אני נשאלת, לא פעם, מדוע הפעילות שלי לא מתקיימת בחינם ובהתנדבות; וזו הזדמנות מצוינת להסביר שככלל, אני כמובן בעד התנדבות, וגם מקפידה על כך שההתנדבות תהיה חלק בלתי נפרד מהעשייה שלי; אבל העסק שלי מקדם ערך, והתגמול הכספי הוא זה שמאפשר לי להמשיך להניע אותו קדימה. ההנחה שחברתי = בהתנדבות או בחינם, היא משהו שצריך להשתנות.

> הוֹרוּת כמנוע לשינוי – כהורים, יש לנו את היכולת והכוח לעשות שינוי משמעותי בחיים של הילדים שלנו, וכפועל יוצא מכך – גם שינוי חברתי עמוק. אם נלמד את הילדות והילדים שלנו לצרוך תכנים יומיומיים בצורה מודעת, תוך שימוש בחשיבה ביקורתית, נאפשר להן ולהם גם את מציאת הקול הייחודי, של כל אחת ואחד;

אם נצליח בדבר הזה, יש לנו סיכוי טוב ליצור כאן חברה בעלת יכולת להגמשת תבניות קיימות, שוויונית ומגוונת יותר. זו החברה שהייתי מאחלת לנכדות ולנכדים לנינות ולנינים שלנו; והיא הייעוד והסיבה לעשייה שלי.

> דיבור מודע מגדר – אני לא יודעת אם שמתם לב, אבל לאורך כל הראיון הזה דיברתי בשפה שווה. שפה נתפסת לעיתים כ"כלי" בלבד – כזה שמתווך בין אנשים; בפועל, השפה איננה רק כלי – באמצעותה מועברים מסרים. שפה זכרית בלבד מעבירה מסר היררכי – יש מי שמוזכרים ויש מי שנכללות (לדוגמא: המילה "ילדים"- כאילו כוללת גם ילדות). אם ברצוננו לשנות, חשוב שנדע גם לדבר בלשון שווה.

וגם אם יש מחיר של סרבול, ובמקום "ילדים" נאריך ונאמר "ילדות וילדים", או שנקדיש זמן ונחשוב על ניסוח חליפי למשפטים שנכתבים ונאמרים רק בשפת זכר – זה שווה; כי הרווח הוא עתיד שווה יותר לילדות ולילדים שלנו.