הסיפור שלי
תַּכִים ופרחים

 

תכים ופרחים // צילום: נגה שנער-שויער

מרץ 2020.

הקורונה כבר כאן. הסגר הראשון כבר מעבר לדלת; ואני – מבוהלת; אבל ממש.

אני בקבוצת סיכון משמעותית לנגיף מסתורי, שאף אחד מאיתנו עדיין לא יודע עליו הרבה, אבל מה שכן יודעים לא נשמע משהו, והמילים פחד מוות הן כבר לא קלישאה, אלא חלק מחיי היומיום שלי.

בתוך כל הפחד, החרדה והבלבול, אני מבינה דבר אחד: הגיע הזמן שלי להתחיל לרקום.

רגע, לרקום?!
מאיפה הבאת את העניין הזה??

אז קודם כל צריך להגיד, שעולם היצירה, עיצוב ומלאכות היד אינו זר לי; בשנות ביה"ס עמדו לרשותנו חוגים שונים ומגוונים, שבהם למדתי לרקום, לסרוג, לארוג, ליצור בעור, קרמיקה, אמייל ועוד. ובמשך שנים לא עשיתי עם זה הרבה, אבל הידע נשמר.

ואני מעצבת גרפית בהכשרתי, כולל לימודים של שלוש שנים עם המון קורסים מאוד מגוונים, שכללו הרבה עבודה בידיים (ויעידו על כך כל האצבעות שחתכתי בסכין יפנית והכתמתי בצבע). ומי שעוקב אחריי, יודע שאני כל הזמן מצלמת; הצילום טבעי עבורי כמו אוויר לנשימה, וגם נחוץ לי כמוהו. זו דרך שבה אני יכולה לבטא את עצמי ולהטעין את הנפש על בסיס קבוע, וגם לשתף אחרים ביופי שמרנין לי את הלב.

בסדר; אבל איך כל זה קשור לרקמה?

האמת היא, שהכל בזכות עינת ונטע.

את עינת ספקטור הכרתי לפני כשש שנים, כחלק מקהילת הבלוגריות של יונית צוק. אהבתי מאוד את העשייה הבלוגית שלה, שבה תיארה את חיבתה למלאכות יד מסורתיות, את השולחנות החגיגיים שהיא מפליאה לעצב וליצור, סביבת הבית היומיומית שהיא משדרגת באהבה ובטעם והמתכונים הטבעוניים שרקחה במטבחה.

ב-2017 הזמנתי אותה להתארח אצלי בבלוג, בסדרת חמש תמונות וסיפור, ושמעתי את הסיפורים מלאי הקסם על סבתא רוז, שממנה למדה עינת את כל אלה.

בערך באותו הזמן, עינת התחילה להנחות בביתה סדנאות ללימוד רקמה; אל אחת הסדנאות האלה הצטרפנו בתי הבכורה נטע ואני. ובעוד שנטע שלי קלטה את העניין והפכה לרוקמת נלהבת, ולא הפסיקה ללמוד עוד ועוד תכים חדשים וטכניקות מורכבות, אני לא ממש התחברתי. אולי בגלל שהייתי עסוקה אז בדברים אחרים, ואולי, פשוט – כי החיים קורים בזמנם… 

פאסט פורוורד כמה שנים קדימה – עינת הוסיפה לסדנאות שלה גם את 100% רקמה – חנות אינטרנטית נהדרת, שבה היא מציעה לקהילת הרוקמות שהתקבצה סביבה, את כל הציוד שרוקמת זקוקה לו: הדפסים וחישוקים לרקמה, ערכות ללימוד רקמה, בדים וחוטי רקמה בשלל סוגים, גוונים וצבע ועוד ועוד.

ואני כבר מתחילה להרגיש שאני בעצם מאוד רוצה לרקום; אבל לא בדיוק עשיתי את זה מאז כיתה ו', בערך, ואני חוששת מהתמודדות עם העולם הזה, ובינתיים לא עושה עם זה כלום.

ואז מרץ 2020, והקורונה שתכף איתנו ואני מבינה שהגיע הזמן, ואני לא דוחה את זה יותר.

דקה לפני שכולנו נסגרנו בבתים, עשיתי הזמנה ראשונה בחנות של עינת – הדפס של מנדלה וכמה חוטי רקמה; הגעתי אליה לאסוף, וקפצתי למים.

 

"קפצתי למים". ההדפסים הראשונים שרקמתי //
צילום: נגה שנער-שויער

ומאז – לא עצרתי.

כל ערב, קצת לפני שמונה, הייתי מתיישבת מול החדשות עם הרקמה שלי. ותוך כדי כל המידע והדברים הלא ברורים שזרמו אלי מהמרקע, הרגשתי, שהרקמה שומרת עלי; שהיא מהווה סוג של מחיצה ביני לבין הדברים שכל-כך הפחידו אותי; שבזכותה אני יכולה לצרוך את המידע שהיה חשוב לי לקבל, ולא להכניס פנימה את מה שפחות התאים לי.

מאז עברו כבר יותר משנתיים, ואני עדיין רוקמת; כל ערב, שבעה ימים בשבוע – מול החדשות. הרגל שהפך לצורך, שהוא כבר מזמן חלק בלתי נפרד מהחיים שלי; שעזר לי לעבור המון דברים בזמן הזה, כולל הגיוס של הבן שלי לצה"ל; כולל הגיוס של התאומה שלו.

היום, כשאני רוצה להירגע, אני לוקחת ליד חישוק עם הדפס, חוט ומחט ומתחילה לרקום. וזה עובד; כמו קסם.

 

עבודת שלי מהשנתיים האחרונות. "היום, כשאני רוצה להירגע, אני לוקחת ליד חישוק עם הדפס, חוט ומחט ומתחילה לרקום" //
צילום: נגה שנער-שויער

מטבע הדברים כשרוקמים כל יום, לומדים המון בדרך, והרקמה משתכללת; העבודה הופכת למדויקת יותר ובו בזמן פתוחה לאפשרויות חדשות ויצירתיות אין סופית. וכל הזמן הזה, עינת ואני מקיימות בינינו דיאלוג של רוקמות, שבו אני משתפת אותה במה שקורה לי, והיא מעשירה אותי בידע העצום שלה, ועוטפת אותי בחום האנושי שכל-כך נדרש לי בתקופה הזו.

וזה שלב הגילוי הנאות: הפוסט הזה לא ממומן, ומכיל רק פרגון טהור לאחת הנשים האהובות עלי, שיכולה להעביר לכולנו כיתת אמן על הקמת עסק מתוך חיבור ותשוקה, ועל תפעול מדויק וקפדני שלו, התפתחות וצמיחה מתמדת.

בשנה שעברה, עינת השיקה בחנות שלה סדרת הדפסים חדשה בשם פרחי ארצנו, שכוללת את הפרחים שאפשר למצוא כאן בארץ לאורך עונות השנה: רקפת, חרדל הבר, תורמוס, גדילן, חרצית, אמנון ותמר, אירוסים, חוטמית זיפנית, לבנדר, כרכום ועוד.

ואני – כבר הבנתם – מתבשלת לאט; הסדרה הזו דורשת מיומנות מסוימת, וכשיצאה הרגשתי שאני עדיין לא מוכנה אליה, אבל ידעתי שזה עוד יגיע; קניתי את ההדפסים ואת קומבינציות החוטים שעינת התאימה להם, וחיכיתי לרגע הנכון – שהגיע בסתיו האחרון.

ופתאום – המפץ הגדול!

התחלתי עם הדפס הרקפות, והתוצאה הרקומה שהצלחתי להגיע אליה, הפעימה אותי ממש. החלטתי לקחת את הרקמה שלי לשטח, ליער אלוני יצחק, ולצלם אותה שם עם רקפות אמיתיות. החיבור בין הבד והחוטים לרקפות שביער העיף אותי לשמים; התוצאה המצולמת ריגשה אותי מספיק כדי להבין שזוהי רק ההתחלה.

 

"החלטתי לקחת את הרקמה שלי לשטח, ולצלם אותה שם עם רקפות אמיתיות" // צילום: נגה שנער-שויער

 

וכך זה המשיך: החלטתי לרקום את הדפסי הפרחים לפי סדר פריחתם בחורף, באביב ובקיץ שעוד יבוא, ולצלם את כולם.

מדובר בתהליך מורכב: לרקמה של כל פרח קודם מחקר מדוקדק שלו לפי תמונות, מאילו חלקים הוא מורכב, מהן הצבעוניות והטקסטורה של כל אחד מהם; בשלב הבא אני מבצעת דיגום צבעוני מוקפד, שבו אני מתרגמת את מסקנות המחקר שלי לחוטי הרקמה על גווניהם השונים; ולעיתים משתמשת גם בחיבור בין גוונים כדי להגיע לתוצאה מדויקת.

אחרי הניסיון הראשון עם הרקפת ביער, קיבלתי שתי החלטות:

+ בשלב הזה, רקמות הפרחים יצולמו בטבע במצלמת הנייד, זאת כדי להקליל את העניין, וגם לזכות בזוויות צילום מסקרנות ואישיות. לצילום בנייד יש מגבלות מסוימות; אני לוקחת אותן בחשבון.

+ כל עבודה תצולם פעמיים:
> בספריה שבחדר העבודה שלי, על רקע הספרים והאוספים השונים שהיא מכילה.
> בטבע. בשביל לצלם את הפרחים "שלי" הגעתי השנה לבתרונות רוחמה, לגדרה, לגלבוע, לעמק המעיינות, רמת הגולן ועוד; ובכמה מקרים ממש קרוב לבית – לפינות חמד ברחבי פרדס חנה-כרכור.

לא במפתיע, שלב הצילום בטבע התברר כמאתגר למדי; אור, צל, גשמים ורוחות שהקשו על המיקוד – תבעו ממני ללמוד תוך כדי תנועה, כדי להבין את  הקשר הנכון ביני לבין הרקמה, ובין הרקמה לפרחים "החיים".

במהלך הדרך מצאתי שמדובר בחיבור עוצמתי מאין כמוהו, עם איכויות שלא חלמתי עליהן, שמקפיצות למעלה את כל הנוגעים בדבר, מעניקות חיים לרקמה ומאנישות את הפרחים שכמו מביטים במראה, או בהשתאות על אחיהם הרקומים.

 

"במהלך הדרך למדתי, שהחיבור בין הפרחים הרקומים לאלה שבטבע הוא עוצמתי מאין כמותו" // צילום: נגה שנער-שויער

 

ולכן בחרתי לשתף אתכם בפרויקט הזה, שמצוי עדיין בעיצומו, ורחוק מסיום.

כי לפעמים, בלי שתכננו מראש, יוצאים תחת ידינו תוצרים ששווים שיתוף שכזה. והגעתי לשלב שבו אני חיה בשלום עם חוסר השלמות שבעבודה שלי, ובו זמנית גם מכירה בערכה.

חשוב לציין: הטבע ופרחיו המוגנים (וגם אלה שלא) יקרים ללבי מאוד; כמובן שלא קטפתי, ובזמן הצילום הקפדתי לנוע בעדינות מבלי לפגוע בהם בכל דרך שהיא.

ולא פחות חשוב: הוא מעדיף להישאר תמיד מאחורי הקלעים, אבל שום דבר שתראו כאן לא היה קורה בלי דני, השותף שלי לחיים בכלל ולכל הטיולים וסיורי הצילום בפרט. נווט בחסד, עם חושים ואינסטינקטים שאין דברים כאלה; מפרגן על, עם סבלנות אינסופית; ההישג הזה הוא, לגמרי, של שנינו. 

 

אז הנה היא:
סדרת "פרחי ארצנו" שלי,
מחולקת לפי חודשי השנה.
אתם מוזמנים.

 

רקפת וקרמיקה "קרנת" | צילום: נגה שנער-שויער

יער אלוני יצחק // צילום: נגה שנער-שויער

 

חרדל הבר וקרמיקה "פלקרמיק" // צילום: נגה שנער-שויער

שמורת בתרונות רוחמה // צילום: נגה שנער-שויער

 

תורמוס וקרמיקה "קרנת" // צילום: נגה שנער-שויער

תל קטרה, גדרה // צילום: נגה שנער-שויער

 

כרכור // צילום: נגה שנער-שויער

 

כרכור // צילום: נגה שנער-שויער

 

אירוס הגלבוע וקרמיקה "לפיד" // צילום: נגה שנער-שויער

דרך נוף הגלבוע // צילום: נגה שנער-שויער

 

פרג וקרמיקה "לפיד" // צילום: נגה שנער-שויער

פרדס חנה // צילום: נגה שער-שויער

 

שיטה מכחילה, קופסת פח מהולנד וקרמיקה "כפר מנחם" //
צילום: נגה שנער-שויער

פרדס חנה // צילום: נגה שנער-שויער

 

חוטמית זיפנית בהירה וקרמיקה "נעמן"
// צילום: נגה שנער-שויער

קיבוץ כפר-עזה // צילום: נגה שנער-שויער
חוטמית זיפנית כהה ואגרטל וינטייג' – The Toscany Collection // צילום: נגה שנער-שויער

קיבוץ כפר-עזה // צילום: נגה שנער-שויער

 

לוונדר וקרמיקה "בית היוצר" // צילום: נגה שנער-שויער

פרדס חנה // צילום: נגה שנער-שויער

 

חמניה וקרמיקה "ברור-חיל" // צילום: נגה שנער-שויער

עמק המעיינות // צילום: נגה שנער-שויער

 

גזר קיפח וקרמיקה "נעמן" // צילום: נגה שנער-שויער

רמת הגולן ומושב עין עירון // צילום: נגה שנער-שויער

 

חמניה וקרמיקה "ברור-חיל" // צילום: נגה שנער-שויער

מושב טל שחר // צילום: נגה שנער-שויער

 

קיפודן מצוי וקרמיקה "ברור-חיל" // צילום: נגה שנער-שויער

רמת הגולן ורמת מנשה // צילום: נגה שנער-שויער

 

זוהי סדרת "פרחי ארצנו" שלי, כפי שצולמה עד כה.

ומה בהמשך?

הקיץ כבר כאן, וזה מקשה מאוד על הצילומים בשטח מפאת השמש השורפת והאופציה למפגש עם נחשים; למרבה השמחה, המזגן בבית פועל, ואני ממשיכה לרקום במרץ. אני עובדת עכשיו על רקמת פרחי השקדייה, שתמתין לאביב הבא, ואחריה ארקום כרכומים, כלניות, שינן רפואי ואת אירוס הארגמן.

לשמחתי, עינת ממשיכה לפנק אותי עם הדפסי פרחים חדשים בחנות שלה; אני ממתינה בסקרנות להפתעות שלה גם בהמשך.

בינתיים – להתראות(:

מבטיחה להמשיך לעדכן גם בהמשך. 

 

צילום: נגה שנער-שויער

 


קראתם? – דברו אלי! אשמח מאוד לתגובותיכם.

מוזמנים גם לפרקים הקודמים בסדרת "הסיפור שלי":

מנגינה של סתיו – טיול שלכת באגם קומו – כאן

חלום טירול – כאן

האגם המוזהב – כאן

מעגלים-מעגלים – כאן



סדרת לימונדה עלתה לאוויר באפריל 2021; כעת היא נפתחת לקהל הרחב.

סיפורי קריירה  ועסקים; ראיונות עומק אישיים, רגישים ומעצימים, שבהם נדבר על הבחירות האישיות והמקצועיות המקצועיות שלך, שיולידו מסמך אותנטי, שהוא כל-כולו את; טקסט אישי-עסקי שתוכלי לשלב בכל פלטפורמה שתבחרי, ואופציית כניסה לנבחרת הנשים של לימונדה.


רוצה לשמוע עוד?
מלאי את הטופס המצורף ואצור עמך קשר בהקדם!


תגובות

תגובות

4 תגובות

  1. גלית ויינברג הגב

    משגע!!! אני בהחלט יכולה להבין את ההתמכרות שלך ואת התרפיה שהרקמה מייצרת. נהדר! אני חייבת להתחיל גם… ☺️

  2. עינת גרינברג הגב

    וואו! הצילום של הפרחים הרקומים והטבעיים בטבע יפהפה להפליא!

    ולא פחות מהם הכתיבה שלך.
    אהבתי.

השארת תגובה