לימונדה #9

שלומית יפת-ביאליק

לימונדה - נגה שנער-שויער — שלומית יפת-ביאליק | צילום: נופר חן

> תעודת זהות

שלומית, בת 46, נשואה לאוּרי ואמא של איל (16.5), עופר (13), והילה (10). גרה ברמת אפעל.

> תקציר הפרקים הקודמים

למדתי לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטה העברית, והצטרפתי כעורכת דין למשרד המשפחתי. בהמשך עשיתי גם תואר שני בהיסטוריה של המשפט.

לימים עשיתי הסבה מקצועית, וכיום אני כותבת ומו"ל של מדריכי "המשפחה המטיילת".
עד כה הוצאתי לאור 8 ספרים, ו-7 חוברות לילדים.

> תרשים זרימה

הוריי ניהלו קריירות משמעותיות, עובדה שהשפיעה מאוד על תפישת עולמי ועיצבה, במידה רבה, את מסלול חיי. אמי שרה, היא פרופסור לחקר המקרא, כלת פרס ישראל בתחומה. אבי גדעון ז"ל היה משפטן, בעל משרד עצמאי לעריכת-דין.

בזכות הקריירה האקדמית של אמא שלי יצאנו כמה פעמים לשנת שבתון בחו"ל, בארה"ב ובאנגליה. התקופות האלה נתנו לי המון: ראיתי עולם, הכרתי אנשים, תרבויות ומנהגים ובעיקר, למדתי להסתדר ולהרגיש בבית בכל מקום. מאז ועד היום, אני מרגישה בנוח בכל מקום שאני נוסעת אליו.

בחרתי ללכת בדרכו של אבי, שעסק בייצוג משפטי בתחום של סכסוכי מקרקעין. כבר בתקופת לימודי המשפטים התחלתי לעבוד במשרד שלו וכשסיימתי, הצטרפתי אליו במשרה מלאה.

בתקופת הלימודים הכרתי את אוּרי, מהנדס תעשייה וניהול, ולימים נישאנו. בתוך הקמת הקן המשפחתי ויצירת חיים משלי, התחלתי לשאול את עצמי האם אני נמצאת במקום הנכון. אחרי כמה שנים אינטנסיביות מאוד, הבנתי שמה שאני עושה פשוט לא מתאים לי.

חיפשתי את דרכי, ובינתיים למדתי לתואר שני בהיסטוריה של המשפט. ביקשתי לעצמי פסק זמן, שהות למחשבה; אבל בפנים אמרתי לעצמי: "אז קודם הלכת בעקבות אבא שלך, ועכשיו, את הולכת לכיוון של אמא. אבל מהי הדרך שלךְ?"

רגע לפני שהתחלתי דוקטורט, הצבתי לעצמי מראה לא מתפשרת. הרגשתי שכבר נכשלתי פעם אחת בבחירת הקריירה שלי, ושהפעם הבחירה שלי צריכה להיות נכונה.

כשבננו הבכור איל היה בן חמישה חודשים, נסענו שלושתנו לטיול בטוסקנה. היינו הורים צעירים, מנוסים בטיולים בעולם, וחשבנו ש"מה הבעיה? פשוט נוסעים עם תינוק". בדיעבד, הטיול הזה, שבו הבנתי שלטייל כמשפחה דורש היערכות אחרת, היה נקודת המפנה שלי.

לאחר תקופה ארוכה של מחשבות ושאלות, החלטתי לכתוב מדריך נסיעות למשפחות לצפון איטליה; כך נולדו ספרי "המשפחה המטיילת".

מההתחלה ידעתי שאני רוצה סדרה של ספרים ושלא מדובר בתחביב, אלא בעבודה ועסק לכל דבר ועניין. נכנסתי לנישה מאוד מסוימת, שלשמחתי ענתה באופן מדויק על צורך של קהל היעד. הספר הראשון על צפון איטליה התקבל מהר מאוד ונמכר היטב.

להיות מו"ל עצמאי בארץ, זה עניין די מורכב; לשמחתי, צלחתי בקלות את המשוכות של היכרות עם מדריך נסיעות חדש, הפצה ושיווק לחנויות הספרים, וקיבלתי פידבק מצוין ורוח גבית להמשך.

בהתחלה, הייתי עסק של אדם אחד; מלבד גליה לרך, המעצבת והמאיירת של כל ספרי "המשפחה המטיילת", עשיתי בעצמי את עבודת המזכירות, ההובלה והמשלוחים. את הנסיעות לחו"ל לצורך תחקיר וכתיבה ערכתי עם אחותי חגית ועם "המשפחה המטיילת" שלי – אורי והילדים. עם השנים וגדילת נפח הפעילות בעסק, שכרתי מחסן וחברת הובלות, מזכירה ומנהלת לתחום הסושיאל, והעליתי לאוויר אתר וחנות און ליין.

את הביקורות הפחות טובות – וגם כאלה הגיעו, לפעמים – בחרתי לקחת כמנוף לשיפור ושדרוג הספרים שלי. בנסיעות ליעדים שעליהם כתבתי, התארחתי כתיירת רגילה ואנונימית, כדי לחוות בכל אתר את השירות כפי שהוא ניתן בפועל. הייתה לי תחושה של אחריות; אנשים שילמו ממיטב כספם כדי לצאת לטיולים בחו"ל עם המדריכים שכתבתי, והיה לי חשוב לא לאכזב אותם, ולשמור על הסטנדרט הגבוה שהוא "תו התקן" של ספרי המשפחה המטיילת.

בין השנים 2008-2019, הוצאתי לאור כל שנה-שנתיים ספר חדש. אחרי המדריך לצפון איטליה (2008) יצאו הספרים על סלובניה וקרואטיה (2009), הולנד (2010), היער השחור (2012), פריז (2014), אוסטריה (2015), ברצלונה והפירנאים (2017), סלובקיה ודרום פולין (2019).

בתקופה הזו עולם התעופה והתיירות עברו מהפכה, שהפכה את הטיולים בחו"ל למשהו מקובל ונגיש לקהל הרחב. הישראלים אוהבים לטייל ולגלות אטרקציות חדשות ביעדים שהם מגיעים אליהם, והמדריכים שלי ענו בדיוק על הצורך הזה.

במהלך הדרך יצרתי קשרים עם נציגי חלק מהמדינות שכתבתי עליהן; התארחתי בבית שגריר הולנד בישראל, ושגריר סלובקיה הגיע להשקת הספר על סלובקיה ודרום פולין.

> ואז הגיעה הקורונה

ערב הקורונה, הייתי בשיא של עשייה, עם המון פרויקטים בקנה: מהדורה חדשה של המדריך לאוסטריה עמדה לצאת לאור; שתי טיסות תוכננו לי לצורך עדכון והוצאת מהדורה חדשה של המדריך להולנד, ושתי טיסות נוספות לרומניה, לצורך עבודה על ספר חדש.

כשהתחילו לדבר על הקורונה ועל מסיכות בשדה התעופה, זה נראה לי דמיוני; לאט-לאט הבנתי שלא בטוח שאוכל לטוס, ובהמשך הכל התבטל. גם פרויקט משותף שלי עם איסתא – סרטוני וידאו שצולמו באיטליה, הולנד, סלובניה ואוסטריה, שבהם נתתי למטיילים טיפים מהשטח – נעצר.

בהתחלה הייתי אופטימית; מאחר וניהלתי כל השנים את העסק בצורה יעילה וסולידית, ידעתי שהוא יציב מספיק כדי לעבור את זה. יחד עם זאת, הבנתי שאני חייבת להגיב במהירות, לצמצם הוצאות ולהתייעל. קיצצתי במשרות נלוות לעסק, צמצמתי את הפעילות במחסן ועצרתי הדפסות של ספרים נוספים. שמרתי על נוכחות ברשתות החברתיות כדי לא להיעלם, והאמנתי שעד סוף הקיץ הכל יחלוף ונחזור לשגרה.

אבל כשהמשבר נמשך והבנתי שהוא רחוק מלהסתיים, התעוררו בי הרבה שאלות. אז ישבתי וכתבתי את כל האופציות שחשבתי עליהן, וגם עניתי לעצמי:

> לעצור פעילות ולהיכנס לסוג של חל"ת – ידעתי שזה לא מתאים לי; אני בשיא העשייה שלי וכך גם אני רוצה להמשיך.

> לחפש עבודה אחרת – הרעיון הזה הבהיל אותי מאוד, כי אני אוהבת את מה שאני עושה; העבודה שלי היא חלק ממני, ואני לא באמת רואה את עצמי עושה משהו אחר.

> להמשיך עם "המשפחה המטיילת", אבל עם טוויסט – כלומר: להתאים את עצמי למציאות בשטח, ולהוציא לאור מדריך על ישראל. וזה מה שעשיתי.

מיד עם ההקלה בסגרים התחלתי לצאת לטיולים בארץ, לצורך מחקר וכתיבה, וזה היה נהדר; אחרי תקופה של בלבול ודכדוך הרגשתי שאני חוזרת לחיים.

החלטתי להוציא מדריך בשלושה כרכים, לפי חלוקה גיאוגרפית של הארץ, והתחלתי בעבודה על המדריך לאזור הצפון.

מהר מאוד גיליתי שזה פרויקט מורכב ומסובך הרבה יותר ממה שחשבתי בהתחלה. קודם כל, בניגוד לנסיעות לחו"ל שהן לרוב, עונתיות, כאן אנחנו מטיילים לאורך השנה, בצפיפות גדולה ובתנאי שטח משתנים; בנוסף, בישראל יש חוסר יציבות ותחלופה גדולה, יחסית, של עסקים מקומיים ולעתים גם קושי בתודעת השירות למטיילים.

כמי שמחויבת להגיש לקוראיה מידע עדכני ואמין, נתקלתי בקושי על הרקע זה, וכמובן – היו הסגרים, שעצרו אותי בכל פעם מחדש. ואז הגיעו החיסונים, ונראה היה שהקורונה מאחורינו ואנשים חזרו לנסוע לחו"ל.

אחרי תקופה ארוכה של עצירה מוחלטת, אנשים חזרו לקנות את המדריכים שלי לחו"ל; שאלתי את עצמי האם המדריך לישראל עדיין רלוונטי.

> נכון לעכשיו

כרגע אנחנו חיים ומתפקדים בתוך עולם שמשתנה על בסיס יומיומי. אם נראה היה שדברים מתחילים לחזור לשגרה, המציאות שוב טופחת על פנינו עם טונות של חוסר וודאות, ודאי בנישה של טיולי משפחות לחו"ל.

אני מרגישה שאנחנו כמו קפיץ שמותחים אותו בכל פעם מחדש, ואחרי הציפיות בכל פעם מחדש מגיעה האכזבה, וזה מתיש ושוחק. אם בעבר העסק שלי היה עבורי אי של יציבות והתקדמות מתמדת, היום אני מחפשת את הפוקוס הרלוונטי לעשייה שלי, וגם המסקנות שלי משתנות כל פעם בהתאם למצב.

אבל לצד התחושות הקשות, חשוב לי גם להביא קול אופטימי:
יגיע היום שבו המשבר הזה יסתיים ונוכל לחזור לשגרת חיים טובה ומבורכת. העסק שלי שריר וקיים, וגם אם כרגע הוא במצב של המתנה, ההישגים שלי לא נמחקו. למרות הקשיים והעיכובים שבדרך, אני מתכננת להוציא לאור את המדריך על ישראל, ואחריו מדריכים נוספים;

סדרת "המשפחה המטיילת" תמשיך להתפתח ולגדול, בספרים מודפסים ובאון ליין.

> עצת הזהב שלי

> לנו יש אותנו – בעולם שבו אבדו לנו עוגנים ואיים של יציבות, חשוב מאוד לזכור, שהנסיבות אולי השתנו, אבל אנחנו, בבסיס, נשארנו מי שהיינו קודם; להזכיר לעצמנו את כל הדברים הטובים שיש בנו ושעשינו עד היום, את ההישגים שלנו, ואת הערך שאנחנו נותנים לעולם. כשקשה לי אני נזכרת, למשל, בתגובות מקוראים שסיפרו לי איך הספרים שלי שדרגו להם את הטיולים ומחייכת.

> רגליים על הקרקע – כעצמאים, יש לנו את הפריבילגיה לחלום ולהגשים לעצמנו חלומות אישיים ומקצועיים, אבל גם את החובה להתנהל בצורה מסודרת, זהירה ומחושבת, כעסק, וגם מול רשויות המדינה. זה יכול לסייע לנו מאוד במצבי משבר וחוסר ודאות ולאפשר לנו לקבל מהמדינה את המענקים שמגיעים לנו בזכות, שיסייעו לנו לעבור את התקופה הקשה ולשמור את הראש מעל המים.

> ארץ נהדרת – אנחנו עם שאוהב לטייל; למזלנו, גם בתקופות שבהן אי אפשר לטוס – יש לנו ארץ נהדרת, יפהפייה, שבתוך שטח קטן מכילה המון אוצרות טבע ונופים מגוונים ועוצרי נשימה. זה לא תחליף למשהו אחר, אלא עולם שלם שיש בו המון יופי ותוכן, שאפשר ליהנות מהם כאן ועכשיו.

> המשפחה המטיילת – טיול משפחתי זה הרבה יותר מרק כיף; אני מאמינה מאוד בערך הגדול של יצירת חוויות משפחתיות משמעותיות וזכרונות משותפים – בין ההורים והילדים ובין האחים לבין עצמם. ולכן, גם בזמן קורונה, טיולים משפחתיים הם לא מותרות, אלא חלק חשוב בחיים שלנו. ואם לא מתאפשר לכם לצאת לחו"ל – אל תוותרו על טיול משפחתי בארץ.

> היפהפייה הנרדמת – אני מחבקת את הדברים הטובים בחיים שלי: הילדים, אורי, והעסק שבניתי בעשר אצבעות, שהוא בדיוק מי שאני ומה שאני אוהבת לעשות. אני מרגישה שכמו היפהפייה הנרדמת, גם הוא מחכה כבר להתעורר בחזרה, ויודעת שלא ייקח לו 100 שנה(: הכל כאן: הספרים הקיימים הרעיונות להמשך, והמשפחות הישראליות שיזדקקו להם בעתיד. ואני אהיה שם – מיומנת בהליכה למרחקים ארוכים, ובטוחה בדרך שלי.