לימונדה #2

עינת ספקטור

> תעודת זהות

עינת ספקטור, בת 50, נשואה לעֹמרי ואמא לארבעה: טל (בת 25), רון (בת 22), נועם ושירה (תאומים, בן ובת, בני 13). גרה בכפר-סבא.

> תקציר הפרקים הקודמים

יש לי תואר ראשון בסוציולוגיה ולמדתי לתואר שני בייעוץ ארגוני.
בתחילת דרכי עבדתי כשכירה בתפקידים שונים הנוגעים בפיתוח ממשקי משתמש ותוכן דיגיטלי. בין היתר, עבדתי כמנהלת תוכן בחברה שלימים הפכה להיות הופ אינטרנט (אתר האינטרנט של ערוץ הופ!), וכן מנהלת התוכן בחברת קומפי, שפיתחה מקלדות ומשחקים לילדים צעירים.

ב-2014, לאחר לידת נועם ושירה, יצאתי לעצמאות והקמתי את "מזמינים" – ממשק אפליקטיבי לעיצוב עצמי של הזמנות לאירועים.

בשנת 2016 התחלתי לפתח את העסק שלי 100% רקמה – סדנאות רקמה וחנות אינטרנטית למכירת הציוד הנדרש לרוקמות.

> תרשים זרימה

גדלתי עם אמא שהיא אסתטיקנית בנשמתה. היצירה הייתה מאוד נוכחת בחיים שלנו: לצד העבודה מחוץ לבית, אמא ארגה שטיחים, סרגה, שזרה פרחים ועסקה בקדרות ועבודות אמאיל.

מגיל צעיר מאוד אני זוכרת את עצמי מציירת, מחזיקה עיפרון מחודד ועובדת על דף לבן; מציירת כלים מהם מסתלסלים ענפים דקיקים ועדינים, מלאים בפרחים ועלים.

מסבתי רוז ז"ל למדתי לרקום. תחושת ההתפעלות שלי כילדה, צופה בידיה היפות של סבתא מושכת במחט ובחוט, בעוד פרחים ועלים מתהדקים על פני הבד, לא עזבה אותי מעולם. הרקמה נראתה לי כמו קסם; ועדיין היא כזו בעיני.

כשסיימתי את חטיבת הביניים, הגיעו נציגים ממכון הדסה לביה"ס כדי לעשות לנו הכוון מקצועי לקראת בחירת המגמות בתיכון. "במקום הראשון, בשבילך, זה אמנות", אמרה המאבחנת. אבל בשלב הזה של החיים שלי היה איזה ניתוק, שבו לא הבנתי שזה התחום שלי. הייתי מושפעת מהתפישה המקובלת שאמנות ויצירה הם לא משהו שאפשר להתפרנס ממנו. התחלתי לימודים באוניברסיטה, ולאחר מכן עבדתי כשכירה.

עם הולדת התאומים נועם ושירה, היה לי ברור שאהיה איתם בבית לפחות שנה ורבע, כפי שעשיתי עם טל ורון. במהלך החודשים הראשונים שלהם, החלטתי שאני למשרד בתל-אביב לא חוזרת; רציתי להיות אמא נוכחת עבור ארבעת הילדים. לא הייתי מוכנה להעדר שעות ארוכות מחוץ לבית ולא לבזבז זמן יקר בדרכים.

בהדרגה, ככל שהם גדלו, הצלחתי למצוא לעצמי איים קטנים של זמן יצירה. נכנסתי לעולם הסקראפ ונשביתי בקסמיו. בעקבות זאת הקמתי את "מזמינים" – ממשק אפליקטיבי לעיצוב עצמי של הזמנות לאירועים בסגנון סקראפי.

במקביל העליתי לאוויר בלוג באותו השם, שתמך בפעילות העסק. בהדרגה, הבלוג הפך להיות מקום לתיעוד ושיתוף פרויקטים יצירתיים שלי לאורך עונות השנה, חגים ומועדים. העליתי בו מתכונים טבעוניים ממטבחנו, עיצובים של שולחנות החג שלנו, תיעדתי תחפושות מיוחדות שהכנתי לילדים ועוד.

בזכות הבלוג והשיתוף שלו ברשתות החברתיות, נוצרה קהילה מקסימה ומרגשת, שעוקבת אחריי מאז ומחזקת אותי מאוד.

על-אף ההנאה, ברמה העסקית "מזמינים" לא המריא; העלות של הדפסות ושילוחים נגסה ברווחים שלי, תרבות "הזמנות בשקל" יצרה בשוק צפיה להזמנות זולות והפכה את המיזם לפחות אטרקטיבי עבורי.

לאורך השנים המשכתי לעסוק במלאכות יד, וביניהן הרקמה האהובה שליוותה אותי כל חיי. יום אחד, חברה שידעה שאני רוקמת, ביקשה שאלמד אותה לרקום. פתחתי את סדנת הרקמה הראשונה לנשים מקומיות, והיה נהדר. החלה התעניינות וביקוש למועדים נוספים, שגם הם התמלאו מהר מאוד.

סדנאות הרקמה התקיימו סביב שולחן האוכל שנפתח במיוחד ונערך בתשומת לב, ואל הסלון שלנו הגיעו נשים מכל רחבי הארץ.

מהר מאוד הסתבר לי שאני עונה על צורך עמוק ורחב של השטח; הסדנאות שלי התמלאו בקלות ובמהירות. בכל סדנה הייתי מספרת על עצמי ועל הדרך שלי, ובכל פעם התרחש מחדש הקסם. ראיתי עיניים נפתחות ומחייכות והלבבות נכבשו ביופייה של הרקמה.

היה מדהים לראות איך בסדנא חד פעמית אחת – המשתתפות, שהגיעו ללא כל ניסיון קודם, רכשו כל-כך הרבה כלים ויכלו להתקדם וליצור עבודות נהדרות בעצמן.

מפעם לפעם נהגתי לשתף ברשתות החברתיות סיפורי רקמה שהתרחשו סביב השולחן. השיתוף ברשתות החברתיות גרם לנשים לרצות להגיע לסדנאות שלי, לא רק כדי להכיר תכים חדשים ולרקום, אלא כהזדמנות לחוויה מיטיבה בתוך מרחב מכיל ומאפשר.

מנחה סדנת רקמה. "בכל פעם הקסם התרחש מחדש, והלבבות נכבשו ביופייה של הרקמה" | צילום: נֹגה שנער-שויער.

בהמשך לסדנת "רוקמות א'" הבסיסית, נולדו גם סדנאות ומפגשים נוספים: "רוקמות ב'", "רוקמות מנדלות", "צילום רקום", "מעגל רוקמות", "רקמה מרחפת" ועוד. לצד הסדנאות פיתחתי ליין של הדפסים יחודיים לרקמה, עליו עבדנו בסדנאות.

הסדנאות עשו למשתתפות תיאבון, ולאחר הסדנאות הן ביקשו לרכוש הדפסים נוספים, חוטי רקמה, חישוקים ומוצרים נלווים לרקמה. בעקבות הדרישה והביקוש, התפתחה חנות המוצרים, שהייתה למעשה על אחד הקירות בסלון. כך נולד המותג שלי – 100% רקמה.

לאחר כשנתיים של סדנאות בתוך הבית, הקמתי את הסטודיו לצד הבית. הסטודיו הוא בשבילי מקדש לעולם הרקמה; כל פינה וקיר בו ספוגים באהבת הרקמה. הקרבה לבית אפשרה לי להמשיך להיות קרובה למשפחה, אבל בד בבד, יצרה את ההפרדה המתבקשת, שהביאה לקפיצת מדרגה ענקית בעסק.

"הסטודיו הוא בשבילי מקדש לעולם הרקמה" | צילום: עינת ספקטור, נֹגה שנער-שויער

קהילת הרוקמות שגדלה בשנים הללו באופן ניכר, הביאה אותי להקים חנות און ליין למכירת כל הציוד הנדרש לרקמה. בן הזוג שלי, עֹמרי, מתכנת בחסד, עזר ועוזר לי לאורך כל הדרך להפוך אותה למדויקת ויעילה.

בזכות הפלטפורמה של החנות – שהייתה ייחודית וכמעט היחידה בשוק – עליתי למקום גבוה מאוד במנוע החיפוש של גוגל. לצד המענה שהחנות נתנה לנשים שהיו בסדנאות הרקמה שלי, העבודה המדויקת שעשיתי במרחב הוירטואלי הביאה אלי הרבה לקוחות חדשים.

בשנה הראשונה שלחתי את ההזמנות מהחנות באמצעות דואר ישראל. כאשר עלו הנפחים, ובמקביל הבנתי ששיטת המשלוח איננה יעילה, עברתי לעבוד עם חברת שליחויות שמגיעה לאסוף מהסטודיו פעם ביום, ומביאה את המשלוחים אל דלת הבית.

> ואז הגיעה הקורונה

תחילת משבר הקורונה פגשה אותי עם לוח סדנאות מלא חודשיים קדימה, פלוס רשימת ממתינות לסדנאות. בנוסף, היו לי סדנאות חדשות בתהליכי פיתוח, וראש מלא ברעיונות להמשך.

לצד הסדנאות עבדה החנות האינטרנטית, כאשר חלוקת ההכנסות בעסק הייתה: כשליש מהחנות וכשני שליש מהסדנאות.

אחרי ההלם הראשוני, החלטתי שלא לסכן את בני המשפחה ולא את לקוחות הסדנאות. רקמה לומדים מקרוב, והיא כרוכה לא פעם בקרבה פיזית; האוירה בסטודיו מאוד אינטימית. הרגשתי באופן ברור וחד משמעי שזה יהיה לא אחראי מצדי לקיים סדנאות וסגרתי את הסטודיו למבקרים.

במקביל החלה התעניינות הולכת וגוברת לרכישת חומרי רקמה בחנות האונליין. מהר מאוד התחוור לי שאני ערוכה מעולה למצב החדש. היה מגוון יפה של מוצרים בחנות, התנהלו קשרי עבודה מסודרים עם ספקים מרכזיים, מערכת ניהול המלאי הייתה מסודרת, והעבודה עם חברת השליחויות נכנסה לשגרה.

ההכנסות מהחנות הפכו להכנסה היחידה בעסק, והן הלכו וגדלו. בזכות העובדה שהסטודיו צמוד לבית, יכולתי לעבוד לאורך כל תקופת הקורונה, כולל בסגרים ההדוקים.

הרקמה נתנה מענה לקהל גדול; נשים בכל הגילאים מצאו ברקמה נחמה גדולה ומרפא לחרדה וללחצים שיצר המצב החדש. חלקן לא רקמו קודם מעולם, ולמרות חוסר היכולת להנחות אותן פרונטלית, הצלחתי לתת להן את הביטחון להתחיל בדברים פשוטים, להיעזר בהדרכות הקיימות ברשת ולהתקדם משם.

המסר שלי היה, שכדי לרקום אין צורך ביכולות או כישרון מיוחדים – כל אחד יכול. זו שפה בסיסית שכל העמים חולקים אותה, שניתן ללמוד תוך כדי תנועה, ולצמוח בתוך הלמידה הזו.

בתקופה שבה החנויות היו סגורות, אנשים היו מבודדים וביקשו ליצור, יכולתי להגיע ממש לכל כתובת בארץ ולאפשר ללקוחות לרקום. גם זו הייתה תחושה מספקת. ידעתי שאני עושה משהו טוב. הצלחתי להגיע לכל המגזרים; נשים דתיות וחילוניות, יהודיות, ערביות ובדואיות, תושבות הערים הגדולות, הקיבוצים, וכל מה שביניהם.

מגוון המוצרים בחנות הלך והתרחב בהתאם לצרכים ולבקשות מהשטח.

בהמשך, כדי לתת מענה למי שזקוקה להדרכה מובנית, פיתחתי ערכה ייעודית ללימוד רקמה. זו ערכה מאוד מתודית, מלאה בתוכן, שמיועדת ללמידה עצמית של יסודות הרקמה. בזכות היקף התוכן שבערכה והמבנה ההדוק שלה, היא נותנת מענה לסדנאות הבסיס שלי; התגובות עליה מעולות.

פרויקט חדש נוסף הוא שנה ברקמה – קבוצת פייסבוק שפתחתי, שהחברות בה עוסקות בג'ורנלינג – יומנאות ברקמה.

כמו בכתיבת יומן, הן מתעדות, לאורך השנה, שפע של אירועים, חוויות, מחשבות ורגשות, רק שאת העיפרון והפנקס מחליפים החוט, המחט והבד. בהגדרה שלו, זהו עיסוק מאוד אישי ואינטואיטיבי, ומרחב התוצרים מגוון ומרתק. כל אלמנט רקום הוא סיפור, ויחד הם יוצרים מסע של חיים שלמים.

עברנו שנה מאומצת מאוד; עבדנו מבוקר עד לילה, כדי להספיק להוציא בכל יום את ההזמנות שנקלטו ב-24 השעות האחרונות; לעיתים ארזנו עד אור הבוקר.

עֹמרי היה מסיים את יום העבודה שלו, ומצטרף אלי לסטודיו כדי לעזור לי לארוז. הנוכחות שלו נתנה לי לא רק עוד זוג עיניים שרואות ויכולות לשפר את היעילות שלנו, אלא גם פתרונות ברמת הממשק שמאפשרים לי לנהל חנות יעילה, ובקרה כפולה שהפכה את התקלות לנדירות.

למדתי לתפעל ולדייק את הקשר עם הלקוחות ועם הספקים בתקופה מאוד דינמית ואינטנסיבית, כך שהצלחתי בד"כ לשמור על רצף ומלאים טובים.

הצימאון בשוק היה רב; הרוקמות נהנו להתנסות, מה שאפשר לי לחשוף את הלקוחות למוצרים חדשים, ולהרחיב את החנות. לא חששתי להזמין מלאים גדולים כי היה לי ביטחון שהמוצרים יימכרו.

לצד הגידול בהכנסות העסק שלי, יכולתי לתרום גם ליציבות הספקים שלי. הם היו אסירי תודה על היכולת להמשיך לעבוד ולהתפרנס, וזו הייתה תחושת סיפוק מחזקת.

> היום שאחרי

המציאות שכפתה עלינו הקורונה, הביאה לתמורות משמעותיות גם בעסק שלי.

על-אף הדעיכה של הקורונה בארץ, סדנאות פיזיות הן עדיין בגדר סיכון לחלק מהלקוחות. בנוסף – אם בעבר יכולתי לתת במסגרת הסטודיו מענה לקבוצות קטנות, וכמות מוגבלת, יחסית, של רוקמות, היום, בזכות חנות האונליין, מגוון המוצרים הגדול והערכות ללימוד רקמה, אני יכולה לתת מענה לקהל גדול בהרבה.

יש עוד הרבה מה לעשות בנישה שלי; הייתי רוצה להמשיך ולפתח את חנות האון ליין שהיא התשתית לקשר שלי עם לקוחותיי. היא החיבור הווירטואלי והפיזי שבאמצעותו הרקמה יכולה להגיע לכל בית.

אני לא פוסלת קיום של סדנאות בעתיד, מפעם לפעם, ובעיקר של טכניקות מיוחדות. ובמקביל אני שוקדת על פיתוח מוצרי לימוד ומוצרי מדף חדשים, ובודקת אפשרויות להרחבת החוויה הקהילתית עבור הרוקמות שלנו.

> עצת הזהב שלי

בראייה שלי, כבעלות עסק – ההצלחה שלנו, נשענת על ארבעה מנועים עיקריים:

* | לפעול מתוך תשוקה – במקומות שבהם ניסיתי להריץ משהו שנראה כהזדמנות חיצונית ולא היה מחובר לתשוקה שלי, זה פשוט לא עבד והפך להיות אפיזודה חולפת.

* | חיבור לשטח – גם במצב שבו הפעילות העיקרית של העסק מתקיימת און ליין, חייב להתקיים דיאלוג מתמיד עם קהל הלקוחות שלו. חשוב לצאת, מטאפורית, מהסטודיו ולהיפגש כל יום עם קהילת העסק. להקשיב לה, ללמוד את הצרכים שלה לעומק, להתכוונן, ליצור פתרונות חדשים, טובים ומדויקים ולהיות פתוחים להתכוונן שוב ושוב.

* | התמדה היא מילת מפתח – מה שנראה אולי מהצד כהצלחה מהירה, הוא למעשה פרי השקעה אינסופית מסביב לשעון ולאורך שנים; יצירת תמהיל מוצרים מדויק, קשרים עם יצרנים וספקים, כלים ושיטות עבודה.

* | ללמוד מטעויות – מי שלא עושה, לא טועה, ולהפך. אם בהתחלה טעויות גרמו לי להחוויר ולהיבהל, היום אני מבינה שטעויות מאפשרות לנו, בעלי העסקים, להיות טובים יותר עבור הלקוחות שלנו. לדייק את השירות ולהגדיל את הערך עליו מושתת העסק.

ולסיום: המוטו שלי בתקופת הקורונה היה: "כשהידיים עסוקות הלב שמח". עבודת יד היא נחמה. בתוך מצבי משבר וחוסר ודאות, אין לנו יכולת לדעת מה יילד יום, אבל יש לנו שליטה על פעולות קטנות, יומיומיות, שתלויות רק בנו.

אני מאמינה בכל ליבי שאדם ששומר על יצירה בחייו, במצבי שגרה ועל אחת כמה וכמה במצבי משבר, הוא אדם שמח ושלם יותר. הרקמה, בהיותה פשוטה, ולא דורשת הרבה – רק חוט, מחט ובד; היא מענה מופלא, וזהו קסמה.