לימונדה #5

אוריין צ'פלין

לימונדה - נגה שנער-שויער — אוריין צ'פלין | צילום: שרון הורוביץ

> תעודת זהות

אוריין צ'פלין, בת 49, נשואה ליובל ואמא של יפתח (21) ולוּ (לוּלי, 16). גרה בעמק יזרעאל.

> תקציר הפרקים הקודמים

יש לי תואר ראשון בלימודי תקשורת ומדע המדינה מבי"ס כותרת בשילוב עם אוניברסיטת ת"א;

בעבר, כשכירה, עבדתי כתחקירנית ועורכת תוכן בטלוויזיה, בערוץ הראשון והשני וכמרצה לתקשורת באקדמיה.
לימים, כעצמאית, כתבתי ביוגרפיות והרצאות עבור אנשי עסקים.

כיום אני עצמאית:

> כותבת ועורכת תוכן, מעבירה סדנאות כתיבה, מרצה בארגונים, באקדמיה ולשוק הפרטי.

> סופרת –
"ארבע שעות ביום" (2020)
"מה שׁאלתָּ היום?" (2020, עם יוסי אקרמן)
"שחוקים" (2021).

> תרשים זרימה

נולדתי וגדלתי בקיבוץ שריד בעמק יזרעאל; לאחר השחרור מהצבא, התחלתי ללמוד תקשורת ועיתונאות במסלול משולב של ביה"ס כותרת ואוניברסיטת ת"א. מילים העסיקו אותי תמיד, ולכן זו הייתה לי בחירה טבעית.

שנות הלימודים שכללו גם מגורים בת"א היו נהדרות, בתוך מחזור מופלא שהתגבש לחבורה שעד היום היא חלק מחיי; הן גם היו השלב הראשוני ביציאה שלי מחממת הקיבוץ לעצמאות – פעם ראשונה שלא הייתי יותר מספר 7 מקבוצת פשוש(:

בראשית דרכי המקצועית עבדתי בתוכנית "פופליטיקה", שהייתה עבורי בית-ספר נפלא לתקשורת, אקטואליה והרחבת אופקים. בהמשך עברתי לשידורי "קשת", שם עבדתי בתוכניות תעודה ואקטואליה.

ב-99' יפתח, בני, נולד ואנחנו חזרנו לעמק יזרעאל. במשך 12 שנים עבדתי באקדמיה: לימדתי תקשורת במכללת עמק יזרעאל וריכזתי את החוג לעיתונאות במכללת כנרת.

ב-2012, בעקבות העבודה של יובל, יצאנו לרילוקיישן של שמונה שנים בדאלאס, טקסס;

נחתנו לתוך מערכת החינוך האמריקאית עם ילד בן 12 וילדה בת 7, בפרבר ללא ישראלים; את השנה הראשונה הקדשתי להתאקלמות כללית ולאִקְלום הילדים בביה"ס, תרגום בכלל, ותרגום בפרט של דפי עבודה ללולי (אחרי חצי שנה האנגלית שלה כבר הייתה יותר טובה משלי).

מהארץ יצאתי עם טור שבועי ב"מעריב", בשם "יורדת?" שבו סיפרתי את קורותינו ברילוקיישן. "סמנכ"לית אִפשוּר ובקרה" – הענקתי לעצמי את התואר, שזכה למאות תגובות ושיתופים בטור מ-2013.

בשנה השנייה, כשכל בני המשפחה מצאו את מקומם, הבנתי שעכשיו תורי למצוא לי מקום מקצועי. היה לי ברור שכמרצה לתקשורת אין לי שום יתרון בארץ זרה, והסיכוי להתפתח באפיק הזה קלוש.

יצאתי לדרך עצמאית; התחלתי עם מפגשים במסגרת ה-JCC (ארגון של הקהילות היהודיות בארה"ב), שבהם הצגתי סרטים תיעודיים מהארץ. בהמשך, הקמתי את "בין השורות" (באנגלית: "Chap Lines", בהשראת שם המשפחה שלי) – עסק לתיעוד וכתיבת ביוגרפיות לאנשי עסקים, ובניית הרצאות לאנשים על בסיס סיפור החיים שלהם.

מדי פעם הזדמנו אלי נושאים מעניינים, בעקבותיהם יצאתי להרפתקאות בדרכים, שהניבו כתבות פרילאנס ל"ישראל היום" והרצאות, בארה"ב ובארץ.

ברוב המקרים הסיפורים התגלגלו לפתחי, כמו במקרה של מר גרינג, המורה להיסטוריה של הבת שלי, שהתברר כי הוא קרוב משפחה של הרמן גרינג, סגנו של היטלר.

ב-2018 שודר ברשת 13 הסרט "הסוד בבקבוק", פרי תחקיר ועריכת תוכן שלי, המבוסס על סיפורם של חניכי הפנימייה הצבאית בחיפה ערב גיוסם לצה"ל בשנות ה-70'.

ב-2015 למדתי בקמפוס של הכנסייה הבפטיסטית בדאלאס קורס בהיסטוריה של אמריקה ולימודי תרבות. חברותיי לקורס היו כולן זרות, נשים ברילוקיישן. בתוך השיח שהתפתח בינינו, סיפרתי להן על ילדותי בקיבוץ; להפתעתי, הן נתפשו דווקא לחוויית אימהוֹת החינוך המשותף, נשים שכולן גידלו את ילדיהן בלינה המשותפת.

אני אמנם בת לאמא, ונכדה לשתי סבתות שגידלו את ילדיהן בקיבוץ, אבל מסתבר שהייתי צריכה את המרחק, את הזמן וקבוצה של נשים זרות, שסובבו את נקודת מבטי אל משהו שמעולם לא חשבתי עליו. בעקבות השיח הזה התחלתי בראיונות אישיים לטובת מחקר איכותני, שמהר מאוד הפך לספר, שהוא אסופת מונולוגים של אימהות שגידלו ילדים בלינה המשותפת.

בינואר 2020 יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ספרי "ארבע שעות ביום", המביא, לראשונה, את זווית הראייה של האימהות.

לאחר שמונה שנים בטקסס, יובל קיבל הצעת עבודה בארץ; החלטנו לחזור.

זו לא הייתה הפתעה. החזרה לארץ היא משהו שתמיד היה באוויר לאורך השנים שלנו בארה"ב; ועדיין, זה היה מהלך מורכב וקשה. שמונה שנים טובות היו לנו באמריקה; גרנו בבית שאהבנו, והיינו מוקפים בחברים ישראלים ואמריקאים, שכעת עמדנו לעזוב.

והמחיר הגבוה מכולם, פיצול הכוח – כשחזרנו השארנו בארה"ב את יפתח, בשנה השנייה ללימודי רפואה; סיכמנו שנהיה על הקו וניפגש אחת לכמה חודשים. ידעתי שתמיד חצי מהלב שלי יהיה במקום שהיה לנו לבית והשאיר לכולנו זכרונות נהדרים.

ב-1.1.20 חזרנו לישראל ולעמק; ואף אחד מאיתנו לא יכול היה אפילו לדמיין את מה שיקרה אח"כ.

נחתנו עם כמה מזוודות; המכולה עם כל יתר הציוד שלנו, התעכבה בים ולקח לה כמה חודשים להגיע.

שבועיים אחרי שנחתנו כאן' יצא לאור "ארבע שעות ביום". הספר התקבל באהדה עצומה, ואני הוזמנתי מיד לראיונות בכל אמצעי התקשורת, וקיבלתי מבול של הזמנות להרצות עליו. בתוך שבועות עברתי האצה מ-0 ל-100, בלי שהתכוננתי לזה, נפשית או טכנית.

> ואז הגיעה הקורונה

ברמה המשפחתית – הקמפוס של יפתח בארה"ב עבר ללמידה מרחוק, וכל החברים האמריקאים שלו חזרו הביתה להורים שלהם. הצלחנו להחזיר אותו לכאן ברגע האחרון, לפני סגירת השמיים באמריקה, וקיבלנו אותו במתנה למשך שנה שלמה; הוא למד כאן מהבית, בשעות ההפוכות של ארה"ב. היינו צוחקים שכשהוא רעב, הוא פותח את הדלת וחוזר לארץ כדי לאכול.

בפרוץ הסגר הראשון, הייתי אחרי חודשיים של ריצה עם הספר בין אולמות תרבות, אולפני טלוויזיה ורדיו, כשאני סגורה עם הרצאות בכל רחבי הארץ לארבעה-חמישה חודשים קדימה. ובבת אחת הכל הוקפא. אף אחד לא ביטל שום אירוע; אבל בכל פעם, לקראת התאריך של עוד אירוע, ועוד אחד, סימנתי עליו איקס אדום.

מהר מאוד הבנתי מה קורה; התעשתי, העברתי את ההרצאות שלי לפורמט און ליין ועברתי להרצות בזום. וגם – החלטתי להתייחס לתקופה המוזרה הזו כהזדמנות לעשות דברים בדרכים אחרות מהמוכר והידוע לי.

בקיץ, כשהיו הקלות, חזרתי להרצאות גינה לקבוצות קטנות באוויר הפתוח. כל מפגש כזה הביא אלי המון סיפורים חדשים; מכתבים ותגובות במאות מבני התנועה הקיבוצית, האימהות והאבות שלהם, והזמנות להרצאות בכנסים ובקורסים במוסדות אקדמיים בארץ.

הספר שלי הפך לרב מכר; בכל הרצאה הייתי מניחה בצד ערימת ספרים, שנמכרו כמו לחמניות טריות. במקביל, הוא נמכר גם בחנויות הספרים ובאון ליין; בסוף השנה התברר כי הוא אחד מעשרת הספרים הנמכרים של הוצאת הקיבוץ המאוחד לשנת 2020.

זו הייתה עבורי הפתעה נעימה: אחרי הכל, לא מדובר ברומן רומנטי, אלא בספר עיון. יותר מהכל חרדתי מתגובות שיפוטיות כלפי האימהות שהתראיינו לספר. להפתעתי ולשמחתי, הסיפורים שלהן התקבלו בהמון חמלה ואהבה.

במאי 2020 התפרסמה ב"הארץ" כתבת מוסף גדולה ומפרגנת על הספר. בעקבות ההדים שעוררה, פנו אלי מכמה משרדי הפקה בהצעה להפיק סרט תיעודי על בסיס הספר. בחרתי באחת ההצעות וביחד עם איילת דקל, הבמאית, כתבתי את התסריט; בימים אלה הסרט מצולם בבית תינוקות ישן בקיבוץ יפעת. הוא צפוי לעלות לשידור בכאן 11 אחרי החגים.

עוד בארה"ב התחלתי לעבוד עם יוסי אקרמן, לשעבר נשיא אלביט מערכות, על תיעוד וכתיבת סיפור חייו. באוגוסט 2020 יצא לאור הספר "מה שׁאלתָּ היום?" שעליו חתומים שנינו; בעקבותיו יוסי ואני מקיימים בפורמים שונים של אנשי עסקים מפגשים, שבהם אני מראיינת אותו ושנינו מספרים על תהליך יצירת הספר.

במהלך הקורונה, נרשמתי לקורס כתיבה ייחודי עם סופרות מהשורה הראשונה בארץ, במהלכו התחלתי לכתוב את פרויקט "שחוקים" – סיפורים על שחיקה זוגית, שנבעו מתוך תקופת הקורונה שבה אנשים נסגרו בבתים, ומערכות היחסים הזוגיות צפו ועלו אל פני השטח.

זו הייתה התנסות חדשה בכתיבת פרוזה (בשונה מהכתיבה הדוקומנטרית שלי עד כה). הסיפורים הכילו אלמנטים מתוך המציאות, שעליהם הוספתי כיד הדמיון הטובה עלי. הסדרה הזו, שהתפרסמה בכל יום שישי בדף הפייסבוק שלי, התקבלה באהבה עצומה. אנשים הגיבו ושלחו אלי סיפורים משלהם, שהשתלבו גם הם בפרויקט.

ואז התחילו להגיע הבקשות לעשות עם זה משהו. ביחד עם אילנית שיר בן-שמעון, המעצבת הגרפית שלי ובעלת ההוצאה לאור "אוֹרי", החלטנו להרים את הכפפה; בינואר 2020 הוצאנו מהדורה ניסיונית של "שחוקים", שאזלה לאחר שלושה שבועות, והדפסנו מהדורה שנייה.

ובמקביל לכל אלה, לימדתי קורס און ליין בשם, "מפגשים בג'ינס", בקתדרה המשותפת למכללת עמק יזרעאל ולמועצה האזורית עמק יזרעאל – שבו ראיינתי אנשים מרתקים מעולמות תוכן שונים.

> היום שאחרי

השנה הזו הייתה כמו רכבת הרים, עם הרבה עליות; חלקים גדולים ממנה לא תכננתי, אבל בשלב מוקדם בה קיבלתי החלטה לא להתאכזב ממה שלא הסתדר בדיוק כמו שהתכוונתי, ולשמור על המוטו: "מקסימום אצליח".

כרגע אני נמצאת בתוך עבודה מאומצת על הסרט בעקבות הספר "ארבע שעות ביום", ובמקביל מרצה עליו ברחבי הארץ.

ספרי, "שחוקים", ממשיך להימכר לאנשים פרטיים, לארגונים וחברות; מהדורה שלישית שלו תודפס בקרוב. בזכות ההחלטה להוציא אותו בהוצאה לאור קטנה ויעילה, אני יכולה להחליט וגם לבצע בהתראה קצרה מאוד.

היומן שלי מלא תוכניות והשנה האחרונה לימדה אותי לקבל בגמישות וסבלנות גם שינויים.

בקיץ נטוס כולנו לבקר את יפתח ואת החיים המתוקים שחיינו פעם.

> עצת הזהב שלי

> לקום בבוקר עם שיר חדש בלב – מה שעשיתי בשנים האחרונות, עשיתי מתוך תשוקה יצירתית; לפגוש אנשים, לפתח משהו, ללמוד משהו חדש. היום אני קמה בבוקר בחדווה, ומאמינה שהלך הרוח הזה תורם ליכולת שלי לשמור על תנועה גם בימים יותר קשים – הרי לא בכל בוקר מוטלות ביצי זהב.

> גמישות – גם בשגרה, אבל ודאי במצבי משבר, אני חושבת שכל עסק עצמאי, כדאי לו להיות קשוב למציאות ולעשות התאמות, כדי לא להיגרר מאחור. כעצמאית, אין לי בוס או בוסית נחמדה שיכולים לוותר לי. זו אני, שצריכה לשמור על גמישות מחשבתית ולהגיב למצבים משתנים.

> לכבות רעשים מהסביבה – כולנו, בוודאי העצמאים שבינינו, מכירים את הרעשים האלה, שמקיפים את העשייה שלנו, ועשויים להגיע גם מאנשים שאוהבים אותנו ואנחנו יקרים ללבם. אבל אפשר וכדאי לכבות אותם; כי בסופו של יום, רק אנחנו יודעים מה טוב לנו באמת, וחשוב שנחיה בשביל עצמנו, ולא לאור הציפיות של אחרים מאיתנו.

> לבזר סמכויות ולהיעזר באנשי מקצוע – אנחנו לא חייבים לדעת הכל. בניהול העסק שלי, למדתי לא להילחם בעצמי. נגיד, קשה לי לדבר על כסף ולסגור חוזים? או לנהל את הניירת שלי? אז אני לוקחת אנשי מקצוע מעולים שיעשו את זה עבורי, וזה שווה לי כל שקל; כך מערכת היחסים שלי עם הלקוחות טובה יותר, אני הרבה פחות מתוחה והרבה יותר נינוחה ופנויה לעסוק בדברים שאני אוהבת וטובה בהם.

> העשרה מקצועית לצורך השראה – לאורך השנים אני מקפידה לקחת קורסים וללמוד כל הזמן דברים חדשים. זה מרענן, מייצר מפגשים ושיתופי פעולה עם אנשים חדשים, גורם לי לפתוח את נקודת המבט, להיות בתנועה מחשבתית ולפתח ערוצי פעולה נוספים. כמעט כל קורס כזה (על התכנים שנלמדו בו, והאנשים שפגשתי), הביא בעקבותיו רעיון שהפך לפרויקט הבא שלי, לתשוקה להתנסות בעולם תוכן חדש.

> להגיד כן – בשנתיים האחרונות, הקריירה שלי בעיקר מתגלגלת; כשמגיעה אלי הזדמנות, אני קודם כל אומרת כן, נבהלת, ואח"כ פועלת; בעבר, כשכירה, הייתי הרבה יותר שמרנית בגישה שלי. אמריקה והמרחק מכאן אִפשרו לי להשתחרר מכבלי ה"להיות בסדר" ו"מה יגידו?". היום אני הרבה פחות מפחדת להיכשל; מאפשרת לעצמי לצאת להרפתקאות ולהתגלגל, ומאמינה שאם אני בוחרת בדברים הקרובים ללבי הם כבר ימצאו את מקומם ויביאו עמם גם הצלחה.

> בסוף, כל הסיפור הוא להקשיב – אני אוהבת, להקשיב לסיפורים של אנשים; יש בי סקרנות גדולה לשמוע אותם, ובשנים האחרונות אני מתבוננת על המציאות מתוך הרבה יותר הכלה וסובלנות. היום אני יודעת לזהות בקלות סיפור טוב; אבל מבחינתי, הסקרנות והיכולת להקשיב הם הכישרון האמיתי, הסוד והמפתח. אנשים שמחים שמקשיבים להם, ובזכות ההקשבה הזו נפתח אלי, בכל פעם מחדש, עולם ומלואו.