לימונדה #6
נתלי תמיר
> תעודת זהות
נתלי, בת 44, נשואה לנועם ואמא של בר (17), איתי (15.5) ודולב (6). גרה תל-אביב.
> תקציר הפרקים הקודמים
יש לי תואר ראשון בתקשורת חזותית ממכללת עמק יזרעאל, והעבר התעסוקתי שלי מגוון: הייתי מעצבת גרפית שכירה, בעלת סטודיו למיתוג, ראש המסלול לתקשורת חזותית במכללת קווים, ובתפקידי האחרון: מעצבת אינטראקטיב ומנהלת מעבדת הסקרנות באוניברסיטת ת"א.
כיום אני עצמאית המכונה אפסיידרית, בעלת המותג מתחת לאף – סדנאות צילום בנייד בארץ ובעולם ומומחית להיפוך נקודת המבט.
> תרשים זרימה
נולדתי וגדלתי במושב רם-און שבעמק יזרעאל. בת אחרי שלושה בנים, למשפחה שורשית ומבוססת היטב באדמת העמק. בגיל צעיר נישאתי לנועם, גם הוא בן העמק ממושב ציפורי, ועברנו לגור שם; בציפורי נולדו גם שלושת ילדינו.
ב-2016, נועם (מתוקף תפקידו כמהנדס אזרחי) קיבל פרויקט גדול במרכז והתחיל לבלות זמן רב על הכביש, בדרך מהבית ובחזרה אליו. העייפות מהפקקים הובילה אותנו להגשמת חלום שטיפחנו מזה מספר שנים – לעזוב את המושב ואת העמק, ולעבור לגור בעיר הגדולה.
ההחלטה נפלה כרעם ביום בהיר על הסביבה הקרובה שלנו; היינו חלק מקהילה ענפה ומבוססת, שטוב ונוח מאוד לגדל בה ילדים. אף אחד לא הבין למה דחוף לנו לעזוב פתאום;
בר ואיתי בכלל לא היו מוכנים לשמוע על עזיבה של הבית והחברים שלהם, אבל אנחנו קיבלנו החלטה וביצענו אותה. שכרנו דירה ברמת אביב עם מוסדות חינוך קרובים, ובתחילת החופש הגדול עברנו לתל-אביב.
ביחד עם הילדים, עיצבתי את הבית החדש שלנו, וביחד גילינו את העיר החדשה שלנו, ממש כמו תיירים. כשהתברר להם כמה הכל נגיש, במרחק הליכה או נסיעה קצרה, כולל הים שהפך לחלק מהמרחב והשגרה שלנו, התחלפה ההתנגדות המוקדמת שלהם בהתלהבות גדולה.
עברנו למקום שבו, בפעם הראשונה בחיי, לא הכרתי אף אחד. מבחינתי היה בזה חופש גדול; פתאום על סף גיל 40, הרגשתי שאני יכולה לעשות מה שבא לי.
החלטתי לפתוח בלוג – עוד החלטה לא מובנת מאליה, עבור מי שמינקות משבשת מילים והופכת אותן בהגייה ובכתיבה. לא רק את המילים הפכתי; גם בפסנתר, למשל, אני מנגנת הפוך, לא מסוגלת לנגן אקורדים ביד שמאל, מפרקת את התווים ויוצרת משהו חדש.
נרשמתי ל"פרלמנט" – הקורס השנתי לבלוגריות של יונית צוק. שם נפתחו בפניי עולמות מופלאים של נשים מרתקות עם עולמות תוכן שונים משלי. כחלק מיצירת התוכן לבלוג, התחלתי לכתוב ולצלם בלי סוף, בעיקר טבע אורבני, שנתן לי את החיבור לשטח ולאדמה גם מתחת לאספלט העירוני.
ברמה התעסוקתית, הייתי בצומת דרכים; בסוף חופשת לידה ארוכה עם דולב, כבר ידעתי שלא אחזור לתפקידי כראש המסלול לתקשורת חזותית במכללה, אבל לא ידעתי מה אני רוצה לעשות עכשיו. מפגש מקרי ברחוב עם אמא מהכיתה של איתי, שעבדה באוניברסיטת ת"א, הביא אותי אל התחנה הבאה שלי.
אמרתי לה, שאני מחפשת עבודה שלא קיימת: משרה חלקית ומאתגרת, קרוב לבית. להפתעתי, היא אמרה לי שבאוניברסיטה מחפשים מנהלת מעבדה במשרה חלקית, וביקשה שאעביר לה קורות חיים.
ידעתי שקורות החיים המאוד לא פורמליות שלי הן הכי לא אוניברסיטה שיש, אבל העברתי אותן הלאה ושוב, להפתעתי הגמורה, אחרי שעה וחצי קיבלתי הזמנה להגיע לראיון.
הגעתי לאוניברסיטה, פתחתי את הדלת וכאילו נקלעתי לסצנה מסרט: מולי עמד ד"ר גורן גורדון, מרצה בפקולטה להנדסת תעשייה והבוס העתידי שלי, עם שיער ארוך וקוקו, חולצת סופר מן וקרוקס; לידו עמד רובוט.
"ברוכה הבאה למעבדת הסקרנים. תכירי, זה ג'ורג' הרובוט", הוא אמר לי; הרגשתי שאני צריכה לצבוט את עצמי כדי לוודא שאני לא חולמת.
והחלום נמשך. הוא סיפר לי, שראה עשרות קורות חיים, אבל עד שראה את קורות החיים שלי, הוא לא ידע מה הוא מחפש; עכשיו הוא מבין שהוא צריך מעצבת.
זה היה מצ'ינג משמיים – העבודה הכי מעניינת ומגניבה שיש, מטר מהבית. עבדתי בתוך סביבה פורייה מאוד של דוקטורנטים וחוקרים שהגיעו מדיסציפלינות שונות, וכמוני, גם הם עסקו בכמה דברים במקביל.
לראשונה בחיי הבנתי, שזה שמילדות אני קופצת מדבר לדבר, זה לא חיסרון. הבנתי גם שלגיטימי וחשוב להשקיע זמן בתחביבים וקיבלתי גושפנקה לעסוק במה שאני אוהבת, בלי שיקולים עסקיים וכלכליים.
הבלוג שלי הפך למרחב של חופש, במה ליצירה. לפני המעבר לת"א, הרגשתי תמיד שאני מאחורי הקלעים, עם פחד במה מטורף. ופתאום משהו השתחרר אצלי; יצרתי כל הזמן, בלי מגבלות, ובתוך זמן קצר נוצר קהל נאמן, שעקב אחרי העשייה שלי, והפידבקים של העוקבים שלי נתנו לי המון כוח והפרו אותי מאוד.
הקונספט החדש שהבאתי – צילום בנייד של מראות הנמצאים ממש מתחת לאף שלנו, כבש אנשים, שביקשו שאלמד אותם לראות את העולם כפי שאני רואה אותו ולצלם כמו שאני מצלמת.
בהמשך התחלתי לפתח גם את מודל היפוך נקודת המבט, שהביא ממד חדש לצילום שלי, ואִפשר לי לראות במהירות את הייחוד בכל משתתף בסדנאות שהנחיתי, ולהאיר לו את נקודת המבט האישית שלו. כך נולדה מתחת לאף – היפוך נקודת המבט – סדנת הצילום שלי בנייד.
פוסט שכתבתי על החלום שנולד, שלא ידעתי שקיים בי, וסדנת צילום שהעברתי בסיור נשים של רות רונן לרומניה ב-2017, הביאו בעקבותיהם מבול של פניות להנחיית סדנאות נוספות.
מפעם לפעם גם אתגרתי את עצמי והתגברתי על פחדים – למשל פחד הגבהים שליווה אותי שנים, ושאותו שחררתי כשהצטרפתי אל אחי זוהר, טייס בטרקטורון מעופף, וחזרתי עם תמונות מלמעלה – נקודת מבט חדשה ומרגשת.
הייתי מאושרת, אבל לאינטנסיביות החדשה של החיים שלי היה מחיר; האדרנלין בחוץ בא על חשבון האיזון בבית. זה היה לי מאוד קשה, וחשבתי להפסיק עם הסדנאות; בכל סדנה הייתי אומרת למשתתפים שאני אוהבת אותם, אבל יוצאת להפוגה עד שאצליח לאזן שוב את החיים שלי.
ואז הייתה לי סדנה במדבר, ולפנות ערב שכבתי שם על החול ואמרתי שוב שאני נפרדת, ואחת המשתתפות, שכבר הפכה לחברה, אמרה לי שאם היא הייתה לוקחת שקל על כל פעם שאני אומרת את זה, היא כבר הייתה מיליונרית; ונפל לי האסימון: יש כאן משהו חזק ממני, ואני לא יכולה להתנגד לו. זה מה שאני אמורה לעשות, וזה מה שאני אעשה, ואני מפסיקה להילחם בזה.
רגע לפני הקורונה, התחלתי לעבוד גם עם ארגונים ולקחת חלק במיזמים שונים. הרגשתי בשיא השיאים שלי, והיו לי עוד המון תוכניות ועבודה שנקבעו להמשך.
> ואז הגיעה הקורונה
יומיים אחרי שנסגרו בתיה"ס, קיבלתי הודעה לא לבוא לאוניברסיטה, מאחר ואני לא נחשבת כעובדת חיונית. במקביל, כל התוכניות שכבר היו לי לחצי שנה קדימה – סדנאות ללקוחות פרטיים ולארגונים, תערוכת ועוד – בוטלו.
מצאתי את עצמי סגורה בדירה בתל-אביב, פסימית ומדוכדכת; אפילו לים, חלק בלתי נפרד ממרחב הנשימה והיצירה שלי לא יכולתי ללכת. בפעם הראשונה מאז שעברנו, הרגשתי שאולי עשינו טעות.
שקעתי בחרדה לקיומנו הכלכלי; אם עד לאותו רגע הרגשתי בטוחה ומוגנת כעובדת בארגון גדול ויציב, עכשיו, כרעם ביום בהיר, התברר שאם אין לי קביעות – אין לי שום ביטחון, ועם כל ההערכה הגדולה לעבודה שלי, אף אחד לא יוכל להשאיר אותי שם.
היה לי ברור, שמעכשיו הכל תלוי בי. כשהסתכלתי בכל מה שעשיתי עד אז, הבנתי שלאורך השנים האחרונות יצרתי סביבי קהל עוקבים נאמן, אמין ואוהד – הון אנושי שאני לא מוכנה לאבד, ואני יכולה וצריכה להוות לו דוגמה אישית. החלטתי לחזור לבסיס, למודלים של "מתחת לאף" ושל "היפוך נקודת המבט" שמהם התחלתי, ולהראות לאנשים שאפשר ליצור יהלומים גם במגבלה של 100 מטר.
פתחתי קבוצת וואטסאפ ל-250 איש, שהתמלאה תוך יום, ואז פתחתי עוד אחת. כשבדקתי מי הצטרף לקבוצות האלה, הבנתי שרובם לא אנשים שלמדו בסדנאות שלי, אלא קהל חדש, צמא להשראה ולידע על איך אני חווה את עולמי בכל בוקר ואיך אני מצלמת אותו.
הכרזתי על אתגרים לצילום, מתוך הסביבה הקרובה של כולם. התוצרים לא איחרו להגיע, ובכמויות אדירות; הוואטסאפ שלי קרס.
במקביל תפסתי שקהילות הן צו השעה. כדי לאפשר אינטראקציה רחבה בין אנשים והפריה הדדית, הקמתי את קבוצת הפייסבוק צילום בנייד מתחת לאף, שגדלה מהר מאוד. כיום היא מונה 2,500 חברים.
המקורבים אלי הפצירו בי להעביר את סדנאות הצילום שלי לאון ליין, אבל הייתה לי רתיעה איומה מזה; לא התחברתי לזום והיה לי קשה מאוד לוותר על האינטראקציה פנים אל פנים. אבל אז נתקלתי ב"מועדון הגחליליות" של שרון לאור – זום חינמי שבו היא לימדה ציור. לקחתי עפרונות צבעוניים של דולב, והצטרפתי ל-1,000 איש, שנצמדו למסך ולא זזו ממנו למשך שעות ארוכות.
הרגשתי שקרה שם קסם, שאני חייבת ללמוד. צללתי לעולם הזומים; בכל יום בחרתי לי אחד, שמעתי הרצאות ובמקביל בדקתי מה עבד לי, ומה פחות.
התחלתי להבין איך אני הולכת לעשות את זה, ובמקביל התגבש בתוכי שינוי מחשבתי; אם עד הקורונה, הסדנאות שלי היו מוצר בוטיק יקר יחסית, עם מספר קטן של משתתפים, הרי שעכשיו הפכתי את היוצרות: בזום יכולתי להגיע בבת אחת להרבה יותר אנשים, ובמחיר נגיש יותר, שהלם את התקופה. עשיתי שתי סדנאות און ליין, כל אחת ל-100 איש והרגשתי שאני מתחילה את העניין זה.
עם ההקלות בסגר, אנשים חזרו לחיים בחוץ.
חזרתי לעבודה באוניברסיטה, והלו"ז שלי שוב התמלא בסדנאות פרונטליות.
אבל הפעם הייתי למודת ניסיון ונחושה בדעתי לא להיתפס שוב לא מוכנה; המשכתי לפתח את תחום האון ליין בעסק שלי, כדי לבנות את עצמי ליום שאחרי. יצרתי סדנאות און ליין. כל מי שהגיע לסדנה פרונטלית קיבל במתנה גם סדנת און ליין בזום. כך יכולתי לענות גם על הצורך של הקהל שלי בחו"ל, שם עדיין נמשכו הסגרים והמגבלות.
ואז הגיע הסגר השני ושוב בוטלה כל הפעילות הפרונטלית, אבל הפעם כבר הייתי מוכנה. ארגונים ביקשו לפנק את העובדים שלהם שהיו סגורים בבית; השם שלי עבר בקהילות של מנהלות רווחה ומשאבי אנוש, והתחלתי לקבל פניות מחברות גדולות, להעביר סדנאות און ליין לעובדים שלהן.
במקום הסדנאות בשטח, היומן שלי התמלא בסדנאות און ליין, לפעמים כמה סדנאות ביום. למדתי לג'נגל בזום, לספר את הסיפור שלי, ולשלוח אנשים לצלם.
הצלחתי לשמור על אנרגיה גבוהה, שלי ושל המשתתפים, ופעילות אינטראקטיבית ענפה תוך כדי הסדנה. את התוצרים מהסדנאות הללו העלו המשתתפים לקבוצות וואטסאפ ייעודיות בתוך הארגון, ויצרו תקשורת פנים ארגונית חיובית ומעוררת השראה והנעה לפעולות נוספות.
החלטתי לסיים את עבודתי באוניברסיטה. ההתפכחות מאשליית הביטחון של עבודה כשכירה בארגון גדול הוסיפה ללוות אותי; ידעתי שמה שקרה בעבר, עלול לחזור שוב והרגשתי שאחרי ארבע שנים, הגיעה שעתי ללכת קדימה.
העבודה במעבדת הסקרנות הייתה לי כמו אינקובטור שלא הפסיק לחמם, להצמיח ולפתח אותי ברמות הכי גבוהות שיש. שמרתי על הסקרנות שלי והדבקתי בה גם אחרים. סיימתי שם בהכרת תודה עצומה, וב-1.1.21 יצאתי לעצמאות מלאה.
> היום שאחרי
הקורונה הביאה המון דברים טובים, אבל גם אתגרים משמעותיים. המציאות החדשה שלנו היא ההבנה שאין שום דבר בטוח, כל תוכנית היא בסיס לשינויים והכל יכול להתהפך עלינו בדקה. מבחינתי המשמעות של זה היא, שלא משנה כמה היומן מלא עכשיו, אני צריכה להמשיך ולפתח כל הזמן דברים חדשים, כדי להיות מוכנה לכל אפשרות שתגיע.
בימים אלה אני מגבשת את הכלים והניסיון שרכשתי לאורך השנים, לכלל שיטה – תוכנית המיועדת לארגונים, מנהלים ועסקים, שתעודד אותם להיפוך נקודת המבט, התחדשות, יצירה מתוך סקרנות וגמישות מחשבתית – באמצעות כלי הצילום בנייד.
> עצת הזהב שלי
> מגוון, גלובלי ולטווחים קצרים – הקורונה מדגישה את הצורך של עסקים במגוון מוצרים, שיאפשרו לנו להמשיך לפעול בכל מצב. פעילות און ליין מסוגלת לתת מענה רחב, ולהתגבר על מגבלות של מרחק וריחוק חברתי, ולכן לכל עסק צריכה להיות תשתית און ליין מפותחת, מתוחזקת ומגוונת. ומאחר ולמדנו שתוכניות לטווח ארוך עלולות להתהפך ברגע, אנחנו צריכים להיות מסוגלים לעבוד גם בטווחים קצרים ולהגיב מהר לשינויים.
> להפוך את החיסרון ליתרון "הלא הוגן" – נולדתי וגדלתי עם הפרעת קשב ועם לקות של היפוך מילים ואותיות, שמשפיעה על כושר הביטוי שלי בשפה. כמעט 40 שנה חשבתי שזה חיסרון, עד שהבנתי שדווקא השוני הזה, מביא עמו נקודות מבט ייחודיות שלא רק מאפשרות לי לראות את העולם באור אחר, צבעוני ומלהיב, אלא גורמות לאנשים ללכת אחריי, ולבקש שאלמד אותם את היפוך נקודת המבט שלהם. מה שאמור היה להיות חיסרון, הפך בדיעבד ליתרון "לא הוגן" שייחודי רק לי.
> אבל גם לדעת לשחרר – כי חשוב גם להבין במה אנחנו לא טובים, ולא להילחם בזה. אני גיליתי, למשל, שאני מנהלת את הלו"ז שלי עם המון התלהבות, אבל בלי הרבה היגיון. אז שכרתי מישהי שכן טובה בזה, שמנהלת לי היום את היומן בצורה מקצועית ויעילה ושחררתי את המקום הזה. יש מספיק דברים אחרים שאני טובה בהם.
> מקום לתחביבים – מד"ר גורן גורדון ממעבדת הסקרנות, למדתי שחשוב מאוד לפתח ולתת מקום גם לתחביבים ולדברים שאנחנו אוהבים; כי ללמוד מתוך תשוקה זה יותר קל, וזו מיומנות שמשפיעה ומקלה על הלמידה בכל תחום שנעסוק בו. הקורונה הביאה אנשים לפתח לעצמם תחביבים חדשים וזה נהדר.
> במשפחת דרורי לא חוזרים אחורה – זה משהו שמאפיין את ארבעתנו: האחים הגדולים שלי זוהר, רם ואבישי ואנוכי – אנחנו לא חוזרים אחורה. לפני כמה חודשים, יצאנו לטיול משותף בארץ המנזרים. בגלל התכונה הזו שלנו, נקלענו לציר הליכה מאתגר מאוד; המסלול השתבש לנו לגמרי, ובכל זאת המשכנו ללכת בו. זה לא היה קל, אבל למדנו שם המון על עצמנו, ואחד על השני וגם – שלכל דבר יש פתרון שאפשר לאלתר מהשטח עצמו.
אותה הגישה הנחתה אותי כשבחרתי לעזוב את האוניברסיטה ולצאת לעצמאות; ברור לי שהדרך עוד תאתגר אותי בהמשך, אבל אני סומכת על עצמי שאדע למצוא את הפתרונות ולהמשיך קדימה.
את נתלי אפשר למצוא:
באתר שלה, Upsiderit באינסטגרם, פייסבוק, קהילת הפייסבוק צילום בנייד מתחת לאף.
קראתם? – דברו אלי. אשמח מאוד לתגובותיכם.
מוזמנים גם לפרקים האחרים:
לימונדה #1 – סיון קונוולינה-מינקובסקי
לימונדה #2 – עינת ספקטור
לימונדה #3 – גלית אקרמן-ברש
לימונה #4 – איילת ונציה
לימונדה #5 – אוריין צ'פלין
לימונדה #7 – מיכל בן ארי-מנור
לימונדה #8 – שלי דהרי
לימונדה #9 – שלומית יפת-ביאליק
לימונדה #10 – גלי הדרי-היינריך
לימונדה #11 – נתנאלה כחלון-לוי
לימונדה #12 – חן קוטלר
לימונדה #13 – איה תמרי
לימונדה #14 – גילת זעירא
אולפה שלי, בהצלחה